תיירות | תענוגות וולקניים: טיפוס בהר הגעש ויאריקה בצ'ילה

כשהציעו לי טיול שדורש השכמה בחמש בבוקר, עלייה על ציוד ששוקל יותר ממני וטיפוס מפרך על הר געש פעיל דרך חול, סלעים ושלג בשיפוע של 90 מעלות, התלהבתי מיד. ועם זאת, לרגע לא תיארתי לעצמי את עוצמת החוויה שמחכה לי ואת הריגוש שבצדה.

היינו בלב אזור האגמים של צ'ילה. אזור יפהפה של הרי געש, יערות, מפרצים ופיורדים וכמובן - אגמים לרוב. גדולים וקטנים. אחת הפנינים באזור הזה היא העיירה פוקון (Pucon) - נקודת מוצא נוחה לטיולים באזור האגמים. הגענו אחר הצהריים, אחרי ששרדנו את מעבר הגבול מארגנטינה ונסיעה של למעלה מעשר שעות, שבמקור הייתה אמורה לקחת רק שבע שעות. ככה זה בדרום אמריקה.

 העיירה פוקון / צילום: רויטרס - Cristobal Saavedra

פוקון היא עיירה קטנה במושגים מקומיים. כ-23,000 תושבים, אבל מטיילים רבים פוקדים אותה כל השנה בזכות שפע של אטרקציות: טיולים רגליים, טיפוס הרים, רכיבה על אופני הרים, גלישת רוח, רפטינג, קיאקים, חופים לרגלי אגם ויאריקה (Villarrica), ספורט ימי, דיג, טיולי סוסים, קניונינג, קאנופי (אומגה, הליכת צמרות), ראפטינג, טיולי יום, סקי וסנובורד, טיולי צפרות, וגם אוכל טוב ואווירת חופש ושלווה.

האטרקציה הפופולרית ביותר היא הר הגעש ויאריקה, ששואב לעיירה המוני תיירים. כבר מרגע שמגיעים לעיירה ניתן לצפות במחזה המרהיב של הר הגעש המתנשא לגובה 2,850 מטר, מצופה שלג ופולט עשן. גובהו ורובו מכוסים שלג כל השנה. בחורף הוא פועל כאתר סקי קטן. ההר נמצא בפארק הלאומי ויאריקה, שפוקון היא נקודת היציאה אליו. הוא נחשב להר הגעש הפעיל ביותר בצ'ילה ומהיחידים בעולם שבלוע שלו יש אגם של לבה. הוא גם אחד מתשעת הרי הגעש המנוטרים בעולם בפרויקט של DECADE (Deep Earth Carbon Degassing), שבו מודדים את כמות הפחמן הנפלטת ממעמקי כדור הארץ אל פני הקרקע, כנראה בגלל האינטנסיביות של הפעילות הגעשית. מטיילים מכל העולם מטפסים כדי לראות מקרוב את הלוע המעשן, ואולי, עם קצת מזל, גם התפרצות.

 הדובדבן שבקצפת - לבה רותחת / צילום: רויטרס - Claudia Bucarey

חלק זה של המדינה ממוקם על "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, אותה רצועה שמקיפה את האוקיינוס השקט ומתאפיינת בפעילות געשית רבה וברעידות אדמה תכופות. חוץ מהרי געש, מספקת טבעת האש גם שפע של מעיינות חמים להירגע בהם אחרי כל הפעילויות.

על החיים ועל המוות

הכניסה לפארק מותרת עם מדריך מוסמך בלבד או לבעלי תעודה של מועדון מורשה של מטפסי הרים, לכן צריך לתאם את הטיול עם אחת מסוכנויות הטיולים שבעיירה - ויש המון. ערב לפני הטיפוס התקיים מפגש הכנה עם המדריך, שכלל תדריך והסברים, לו"ז ורשימת ציוד שנקבל, מה להביא ומה להשאיר, ולקינוח: סרטונים שפתחו לנו את התיאבון והעלו את סף ההתרגשות. שמחתנו נקטעה כשהחתימו אותנו על טופס "על החיים ועל המוות" שמסיר מהחברה כל אחריות לגורלנו.

אחרי ההשכמה בחמש בבוקר, התייצבנו בסוכנות. תיק ההפתעות שקיבלנו הכיל ציוד מכף רגל ועד ראש כולל ביגוד קומפלט, מגנים, כובע צמר, כפפות משני סוגים, קסדה ונעליים כבדות מיוחדות לטיפוס בשלג - סצנה שהרגישה כמו התחמשות למלחמה. עם ההגעה להר התבקשנו לבחור אם להתחיל את הטיפוס מגובה 1,400 או לחסוך 400 מטרים ("רק" כשעה וחצי הליכה) ולעלות אותם ברכבל (תוספת של כ-50 שקל). התשובה הייתה חד משמעית - רכבל? מה פתאום? אנחנו חזקות, אנחנו בכושר, הגענו עד לכאן ולא נטפס? המדריך שהיה נחוש להעלות אותנו לרכבל, הזהיר שאנחנו עלולות להצטער על זה. לו רק ידענו אז עד כמה הוא צדק.

התחלנו לטפס נחושות וחדורות מוטיבציה, אך עשרים הדקות הראשונות הספיקו כדי להבהיר לנו שפשוט - זה לא הולך להיות. בחלק הראשון התמודדנו עם חול, אבנים ודרדרת ובעיקר עם קושי מנטלי, כי החל מהצעד הראשון ועד לפסגה חיכה לנו מדרון תלול וחד, במיוחד עם כל הציוד שעלינו.

ניצלנו את העצירה הראשונה כדי לנסות לעכל את מה שמצפה לנו עד לטופ. אחרי שאכלנו, נרגענו והסדרנו נשימה, קלטתי את הנוף המדהים שנשקף מלמעלה. בשלב הזה כבר חצינו את קו העננים, והתחושה הזו החדירה בנו כוחות חדשים. המדריך, שראה אותנו משתרכות מותשות, ניצל את ההזדמנות הראשונה כדי להתריס "אמרתי לכן".

בחלק השני, עם המעבר לטיפוס על סלעים, החלטתי להסיח את דעתי מהטיפוס בשיחה עם המדריך המוביל. השאלה הראשונה שבערה בי מהצעד הראשון היא איך הוא מסוגל לעבור את זה יום יום? "החלק הקשה ביותר הוא הצלצול של הטלפון בבוקר", הוא צחק, והוסיף שהטיולים להר מתקיימים מדי יום מלבד ימים בודדים שבהם מזג האוויר אינו מאפשר זאת. אנחנו היינו בנות מזל, כי פוקון הייתה גשומה לחלוטין באותו יום, ואילו הר הגעש היה בהיר ושטוף שמש, עם ראות מדהימה.

 הטיפוס בהר / צילום: אדר גנוסר

אל נקודת השיא

אחרי כשעה נוספת, הגענו לחלק האחרון בטיפוס - בשלג, עם מקל טיפוס מיוחד, ומדריך שצועד בראש ובונה מדרגות בעזרת הנעליים. הטיפוס בשלג קשה במיוחד, בגלל סכנת החלקה מתמדת שחוויתי כמה פעמים וכבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתגלגלת כל הדרך למטה (ונזכרת בטופס "על החיים ועל המוות").

בשלב הזה, גם הקור התחיל להשפיע ונתן אותותיו. הטיפוס המתיש ארך 5-4 שעות, שברובן ניהלנו מלחמה מנטלית עם עצמנו כדי לא להיכנע לקושי. ברקע המדריכים לא הפסיקו לדרבן אותנו וחזרו שוב ושוב על המנטרה "הכול בראש" (כן, בעברית!). רגע לפני הפסגה, הוצאנו מתיק ההפתעות מעין מסיכת אב"כ נגד הגזים הנפלטים מהלוע (זוכרים את ניטור הפחמן?), וטיפסנו את עשרים הדקות האחרונות שהביאו אותנו לנקודת השיא.

כשדרכנו על פסגת ההר, קיבל אותנו נוף פנורמי עוצר נשימה של הרים, אגמים והרבה ירוק, והדובדבן שבקצפת - לבה רותחת, שפרצה מדי כמה שניות מלועו הענק של הר הגעש. פליטת הגזים האינטנסיבית גורמת לקשיי נשימה, לכן קבעו הרשויות שאסור להישאר בקרבת הלוע יותר מחמש דקות (אפילו שטיפסנו חמש שעות), אבל ניצלנו את הזמן לצילומים וקיווינו לתפוס התפרצות של ממש, לצערי, ללא הצלחה.

כאן הגענו לשלב שבו אמרו חכמים "מה שעולה חייב לרדת". אם חשבתי שפסגת ההר הייתה חוויה מספקת ליום הזה, התברר שטעיתי. השלג, ששעה קודם היווה קושי ומכשול, הפך לחוויה חד פעמית. לשם כך הצטיידנו באביזר האחרון מתיק ההפתעות - ולבשנו את מה שהמדריכים מכנים "חיתול" (עדיין בעברית) - בד עשוי ניילון שמתלבש על הגוף כמו חיתול, וביחד עם יריעת פלסטיק משמשים לגלישה מטה. מצוידות ומפוחדות, התיישבנו במעיין מגלשות שלג והתחלנו להתדרדר מטה בשיפוע של כמעט 90 מעלות. כל מה שמפריד בין ההנאה הצרופה לבין התנגשות חזיתית עם שאר חברי הקבוצה היה מקל הטיפוס בשלג ששימש כבלם (בעיקר ברגע שבו הבנתי איך זה בדיוק עובד).

 חציית קו העננים / צילום: אדר גנוסר

דהרנו למטה במהירות מול נוף בלתי נתפס, צורחות וצוחקות, קולטות שכל הדרך המפרכת למעלה הייתה שווה את חוויית הירידה המוטרפת הזו. למטה קינחנו במסיבת פרידה מהמדריכים ומהקבוצה, עם בירה קרה והרבה גאווה.

אחרי שהתאוששנו, החלטנו שאת היום הנפלא צריך לסיים אחרת. במרחק נסיעה קצר מפוקון, יש מרחצאות של מי מעיינות חמים ורביצה בהם מתאימה לימים גשומים/קרירים שאי אפשר לטייל בהם (ויש גם כאלה) ובעיקר אחרי יום טיול אקסטרימי. בחרנו ב-Los Pozones שמרוחק כ-40 דקות מפוקון. הרביצה בבריכות האבן עשתה את העבודה וסיפקה את הגוף ואת הנפש. הרפינו את השרירים מהמאמץ הפיזי ואת המוח מהמחשבות והדאגות - סיום מושלם ליום מושלם.

 המעיינות החמים / צילום: shutterstock

מידע מעשי

טיפוס להר הגעש: הטיפוס והירידה מסוכנים למדי ומחייבים יציאה בקבוצה, עם מדריך וציוד מתאים. מומלץ להצטרף לקבוצה. כל הסוכנויות בעיירה מציעות אותה חבילת תיור, ורק המחיר משתנה - אולי כפונקציה של איכות המדריכים. רצוי לערוך סקר שוק קטן ולקבל המלצות כי במקרה שלנו זה עבד, ובדיעבד התברר שבחרנו טוב. שילמנו כ-75,000 פזו צ'יליאני (כ-400 שקל).

מרחצאות חמים: יש הסעות מאורגנות מפוקון שאפשר לתאם דרך מלונות/הוסטלים/סוכנויות. הבריכות טבעיות וטובלות בנוף פסטורלי ביער. יש בהן מינרלים שונים (סידן, מגנזיום, נתרן, אשלגן, ליתיום, ברזל ונחושת) והטמפרטורה נעה בין 20 ל-45 מעלות. יש גם תאי אחסון לציוד, אך ללא נעילה - לכן לא כדאי להביא דברי ערך למלתחות ולמקלחונים. מחיר: 18,000 פזו צ'יליאני - כ-100 שקל.