ילדי ה"סייבר בולינג": "הרבה ילדים לא משתפים את ההורים"

פרק ראשון | "נקשור אותה, נרביץ לה"

"האבא הזה ראה את הילדה שלו נגמרת לו מול העיניים", מספר גלעד האן (47), לשעבר איש משטרה והיום חוקר סייבר עצמאי. "היא הייתה אז בת 16, הוא זיהה את כל סימני המצוקה, אבל היא לא הייתה מוכנה להגיד מה מפריע לה. שמנו תוכנת ריגול במכשיר שלה, ומהר מאוד גילינו שהיא פשוט הפכה להיות שחקנית פורנו פרטית של בחור שסחט אותה באיומים".

מה היה האיום?

"היא יצאה איתו, שלחה לו תמונה שלה בעירום ומאותו רגע הוא איים שיפיץ אותן ברשת אם היא לא תעשה את מה שהוא מבקש. הגשנו תלונה במשטרה ועצרו אותו".

להאן יש סיפורי זוועות למכביר, הרבה יותר מדי, על בריונות סייבר בקרב בני נוער. הדבר הכי משמעותי שעולה מהם הוא הקלות שבה הם מתרחשים, מתלקחים, מאכלים את הקורבנות, בלי שלהורים תהיה איזושהי אפשרות להבין את הגיהינום שעובר עליהם (באופן טבעי, הקורבנות לרוב מתביישים לשתף; הם מקווים שהמתקפה תחלוף מעצמה, ובינתיים נפשם נרצחת פעם אחר פעם, צלקת נחרתת על צלקת, הנזק מתגבר).

"ילדה בכיתה ד' רבה עם אחת הבנות מהשכבה, ריב שטותי לגמרי", מתאר האן. "בסופו אמרה לה היריבה 'אני אהרוס לך את החיים'. זמן קצר מאוחר יותר היא פתחה קבוצה - אנחנו מדברים על ילדים בבית ספר יסודי, כן? - בשם 'מי רוצה לאנוס אותה?'. היא שמה תמונה של אותה ילדה ושאלה 'איך תרצו לאנוס את הזונה?', וכולם בקבוצה כותבים איך צריך לאנוס אותה: 'נקשור אותה, נרביץ לה'.

"מכירה את הסיפור של עדן בן זקן? שמישהו הדליף צילומים שלה מתא הלבשה בחנות? מגיעים אליי חמישה כאלה בשבוע. טיפלתי לאחרונה במקרה של ילדה בת 14 שסרטון שלה מאוננת מול מצלמה עלה באתר פורנו. היה לי מקרה של ילדה בת 14 שכתבו לה בקבוצת הווטסאפ 'את מאוד שעירה, את צריכה להוריד שערות מהציצי'. מספיק שלוקחים תמונה שלה ומוסיפים כיתוב כזה ומפיצים בשכבה - נגמר הסיפור שלה".

פרק שני | הבליינדספוט של שומרי הסף

לפי הסטטיסטיקה שמוסר לנו גלעד האן (המקור: מחלקת המחקר במשרד לביטחון הפנים), כל ילד שלישי בישראל עבר פגיעה ברשת בשנה האחרונה, וכל ילד שני נחשף לפורנוגרפיה קשה. אז נכון, זה לא גילוי העשור, אפילו לא גילוי המאה: ילדים הם עם אכזר. מה שמעניין הוא האדפטציה שעשתה הבריונות לעידן הדיגיטלי, עידן עריפות הראשים ברחבי הרשת והסקס המפורש בטלוויזיית המיינסטרים; עידן שבו האכזריות שתמיד הייתה במחשכים יוצאת לאור בתפוצת שיא. אבל זהו גם עידן של אבולוציה טכנולוגית, שבו יש גם לא מעט שומרי סף אוטומטיים שעוזרים להורים לשמור על הילדים (על כך בהמשך). אלא שכמו בכל עידן ביניים, "משתמשי הקצה" מוצאים את עצמם תלויים באוויר. ההורים נעים על הסקאלה שבין הכחשה לחוסר מודעות, המורים אובדי עצות והרגולציה בחיתוליה.

 חוקר הסייבר גלעד האן / צילום: גלעד האן

אל הוואקום הזה נכנסים "מתווכים" כמו גלעד האן. בכל בוקר הוא מרצה לילדים בבתי-ספר (מהיסודי ועד התיכון) ובערבים מקיים הרצאות להורים. בין לבין, הוא מקיים גם סדנאות לארגונים ולאנשי חינוך ומספק שירותי ייעוץ לחברות ולמשרדי ממשלה. מהסדנאות, ההרצאות ומהחקירות הוא מתפרנס, אבל עיקר זמנו מוקדש למתן מענה, בחינם, לילדים ולהורים לילדים עד גיל 21, שפונים אליו. "בממוצע, אני מקבל 45 פניות ביום", הוא אומר, "רק היום קיבלתי 72".

האן מספר שנקודת המפנה אצלו הגיעה עם פרסום המקרה של דוד-אל מזרחי, נער מכפר אדומים שהתאבד לפני כשבע שנים, בגיל 16, בעקבות אלימות ברשת. "בישראל לא מדברים על התאבדויות של ילדים, כי כל מיני יועצים פדגוגים החליטו שדיבור על אובדנות מעודד אובדנות, שילדים שישמעו שיש פתרון כזה יבחרו בו כפתרון הקל. צריך לראות מה הילדים עוברים ואיך הם בוכים כשאני מראה להם את הסרטון שבו משפילים את דוד-אל מזרחי, איך כולם ידעו ושתקו ואף אחד לא הושיט יד לעזרה".

וזה עוד היה לפני שבע שנים, היום יש המון אפליקציות חדשות, הרבה כלי נשק בפוטנציה.

"רוב הפניות שמגיעות אליי היום הן לגבי אינסטגרם - קללות, השפלות, הקלטות קוליות ותמונות מביכות. יש כאלה שנכנסים לאינסטגרם, או לסנאפצ'אט, מצלמים את התמונות בצילום מסך, עורכים אותן בפוטושופ, ומפיצים. יש גם אפליקציה חדשה בשם סראהה (Sarahah, שמשמעותה בערבית - קחו שוב את שקית ההקאה - היא "כנות", יב"י), שכמו סיקרט ובליינדספוט בזמנו, משמשת להעברת מסרים אנונימיים (על האופי המיוחד של סראהה, ראו בהמשך); וגם במשחקי רשת פופולאריים, כמו מיקמק, מיינקראפט וקלאש רויאל, שבהם יש בין המשתתפים המון קללות ושפה גסה".

מה אתה מגלה בהרצאות?

"הדבר הכי בולט הוא הבורות. הנוכחים בהרצאות שלי המומים מהעוצמה של הדברים, מהמקרים הקשים של אובדנות וקריסה, אבל בשטח האמפתיה פשוט נעלמה. זה גם מה שהם מגלים על עצמם".

לכל גיל מסרים משלו?

"בהחלט. לילדים בכיתות היסודי זה בעיקר כללים לגלישה נכונה ובטוחה ואחריות חברתית ברשת. בחטיבות הביניים אני כבר מדבר על החוק, על לשון הרע, חוק הפרטיות, איומים, הפצה פוגענית, גיל האחריות הפלילית. בתיכונים אני מתמקד בצילומים ללא הסכמה, בכיתובים פוגעניים על תמונות, סקסטינג, הטרדות מיניות. בסוף ההרצאה יש אפשרות לפנות אלינו, וכמובן שזמן קצר לאחר מכן אני מקבל המון טלפונים".

איפה מערכת החינוך בכל הסיפור הזה?

"אני מקבל הרבה טלפונים ממורים ומיועצות חינוכיות שילדים פנו אליהן והן לא יודעות כיצד לנהוג. פנתה אליי מורה שילדה שיתפה אותה שהיא עוברת התעמרות ברשת, אבל השביעה אותה לא לספר לאמא שלה".

יחד עם זאת, במערכת החינוך לא קופאים על השמרים: "בשלוש השנים האחרונות משרד החינוך שם את בריונות הסייבר כיעד מרכזי", אומרת עינב לוק, מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה בשירות פסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך (שפ"י). "קיימות ועדה משרדית וכן ועדה בין-משרדית, שבה מתכנסים גורמים ממשרד הרווחה, משרד המשפטים, עמותות וכו'. יש חובה של כל בית-ספר לבנות פעילות שוטפת בין תלמידים, הורים ומורים. אנחנו מציגים מגוון עשיר של סדנאות ופעילויות, וכל בית ספר בונה את התוכנית שמתאימה לו.

"הפעילות השוטפת כוללת הרצאות של גורמים בפרקליטות ובמשטרה, מומחים מאיגוד האיטרנט ומדריכים מטעמנו. בכול שנה מוגדר נושא אחר בתחום: לפני שנתיים זה היה 'לוקחים 30 שניות למחשבה לפני שיתוף והפצה', בשנה שעברה הנושא היה 'פנייה לעזרה' והשנה הנושא היה 'אמפתיה ברשת'. בנוסף, אם עד עכשיו כל בית ספר בנה לעצמו תקנון, השנה החלטנו בשיתוף עם המרכז הבינתחומי לבנות קוד אתי שייכתב על ידי התלמידים בפורמט של חוכמת המונים. הוא יושק לקראת היציאה לחופשת הקיץ ובתחילת השנה הבאה יחתמו עליו כל התלמידים וההורים".

במה עוד התלמידים מעורבים?

"בנושא של גלישה בטוחה אנחנו זקוקים לתלמידים כשותפים משמעותיים שיעבירו את המסרים לחברים שלהם, כי המבוגרים נעדרים מהמרחב הזה. בשנתיים האחרונות אנחנו מעבירים תוכנית של 'עמיתים לגלישה בטוחה ברשת', שבה אנחנו מכשירים קבוצת תלמידים, שהתפקיד שלהם הוא גם לעצור מצבים של פגיעה בתוך קבוצות הווטסאפ של הכיתה. מחקרים מראים שהנושא של העומדים מהצד הוא משמעותי: יש אחוז מאוד קטן של פוגעים אבל למעלה מ-80% מהילדים עומדים מהצד ומאפשרים את הפגיעה. המחקרים מראים שככל שנגרום לעומדים מהצד לעצור, להגיד אמירה, לצאת מקבוצה שיש בה פגיעה - מספיק אחד כזה כדי שכולם אחריו יעשו את זה. המטרה היא שבכל בתי הספר יהיו עמיתים לגלישה בטוחה. כרגע זה פועל באורט בשיתוף עם גוגל, ובחלק מכיתות י', ונוסיף את זה בעוד בתי ספר".

מה קורה במקרים שבהם הילדים מתעקשים לא לערב את ההורים?

"הנושא של דיווח להורים הוא הרבה יותר מורכב. היועצות עושות הכול כדי שהילדים יסכימו לשתף את ההורים, אבל יש מצבים שאולי כדאי להימנע מזה, מכל מיני סיבות. במקרים המורכבים ביותר, פונה יועצת בית הספר למדריכה מומחית מטעם שפ"י ויחד מתקיים תהליך היוועצות עם הגורמים הרלבנטים לאירוע: רווחה, משטרה, חינוך. כמובן שההורים הם הדמויות המשמעותיות ביותר של הילד וחייבים ללוות אותו, אבל ישנם מצבים מורכבים שבהם אנחנו לא עושים את זה בשלב המיידי".

בנוסף, המשרד לביטחון פנים השיק לאחרונה את "מוקד 105: המערך הלאומי להגנה על ילדים ובני נוער ברשתות החברתיות", שנמצא בימים אלה בהרצה לקראת השקה, "במטרה לתת מענה לכל טווח האיומים הנשקפים לקטינים במרחב המקוון, כולל פגיעות שאינן פליליות כמו חרם ושיימינג".

האן מברך על כל היוזמות, אבל חושב שאפשר וצריך לעשות יותר: "תראי למשל משהו פשוט, כמו הטיפול באפליקציה סראהה, שכאמור החליפה את סיקרט ואת בליינדספוט. שייכת לעלי זיידן מערב הסעודית, וכשאתה מאשר את האפליקציה היא נגישה גם לאנשי הקשר שלך, ואחת התוצאות של זה היא שבחודשיים האחרונים ילדים מקבלים טלפונים מטרידים באמצע הלילה, ממרוקו ומאלג'יריה. אז איפה הרגולטורים? למה לתת לאפליקציה להיכנס לישראל? למה אין הנחיה מפורשת לילדים - אל תורידו את סראהה?".

פרק שלישי | ילדים, תירגעו עם הסלפי

"תרשי לי לנפץ לך מיתוס", אומרת פרופ' ענת ברונשטיין-קלומק, פסיכולוגית קלינית ופרופ' חבר בבית הספר לפסיכולוגיה ע"ש ברוך איבצ'ר במרכז הבינתחומי בהרצליה. "נהוג לחשוב שילדים מעיזים לעשות ברשת דברים שהם לא מעיזים לעשות בחוץ. מצד שני, יותר ויותר מחקרים מראים שרוב הילדים שמעורבים בסייבר בולינג מעורבים גם בבריונות מחוץ לרשת".

אלה תופעות שמזינות זו את זו.

"נכון. אחד הדברים המעניינים במחקר זה שההשפעה השלילית היא לא רק על הקורבן. גם המצוקה של הבריונים ברשת מאוד גדולה. ילד לא סתם קם בבוקר ומחליט להיות בריון. הנה קלישאה, והיא נכונה לחלוטין: אין ילד רע, יש ילד שרע לו. הבריונים ברשת בעצם קוראים לנו, המבוגרים, לא רק לכעוס, אלא לטפל ולדאוג. לכן הגישה היא לא רק ענישה - זה שיח שצריך להיות הרבה יותר מודע".

האן מסכים ברמה האסטרטגית, אבל מבחינה טקטית הוא ממליץ קודם כול לבני הנוער לשמור על עצמם. תרגום: תרגיעו עם הסלפי. "נערות מעלות תמונות שלהן לרשת בלי שום מודעות, למרות שכ-80 אלף פדופילים משתמשים בזמן אמת ברשת. כל ילד שני בישראל נחשף לפורנוגרפיה קשה כי הציגו לו סרטון כזה או אחר. אנחנו לא מלמדים אותם על פרטיות. אני, למשל, עובד עם מדריכה שמתמחה בהתמכרות למשחקים, ועם שתי מדריכות שמתמחות במיניות בריאה, שהקימו מיזם חברתי לחינוך מיני שנקרא 'מידע אמין על מין' - איך להתמודד עם פורנוגרפיה ועם התמכרות לאוננות".

מבחינתך הפנייה היא קודם כול לילדים.

"נכון, ולא סתם. הרבה ילדים לא משתפים את ההורים, בגלל פחד שיחסמו להם את הרשת או שיעשו להם פדיחות. הם מעדיפים להתמודד לבד עם הפגיעות".

פרופ' ברונשטיין-קלומק מסכימה: "ילדים לא מספרים להורים על בריונות רשת כי אז ההורים מנתקים אותם כדי להגן עליהם, אבל בפועל, עבור הילדים זה סוג של עונש. הרעיון הוא לעזור להורים לפתח מודעות על איך לפקח על הילדים שלהם ברשת, איך להגיב בלי אימפולסיביות, לא לפטר את החברים, ולא להוציא את הילדים מהקבוצה. ילדים פוגעים אחד בשני ותמיד עדיף לא להכות בברזל החם, אלא להתייעץ עם הילד, עם איש מקצוע ולא לנסות לפתור דברים על המקום, על אף שהמצוקה הרגשית של ההורים היא גדולה".

 ענת ברונשטיין-קלומק, פסיכולוגית קלינית / צילום: קארין איינס

פרק רביעי | ניטור מול פרטיות

לצד אפליקציות ריגול, או אפליקציות חסימה של אתרים, או כאלה המגבילות את זמן הגלישה, הושקו לאחרונה שלוש אפליקציות המציעות פיתרונות נגד בריונות רשת באמצעות איתות להורים על המצוקה הנרקמת, אך בלי לפגוע בפרטיות של המשתמשים הצעירים. כולן, איך לא, מבוססות על השילוב שבין בינה מלאכותית למשין לרנינג (למידת מכונה).

Sentry החינמית (כרגע זמינה רק באנדרואיד) מנטרת הודעות טקסט ותמונות ומשגרת להורים התראות על תמונות או טקסט לא ראויים שהתקבלו למכשיר - באמצעות אלגוריתם של זיהוי תמונה וניתוח טקסט, היסטוריית שיחות של המכשיר, חיווי מצב סוללה ואפילו שליטה על מצב צלצול או שקט של המכשיר.

"אני מכיר מקרוב בת של קולגה שהוטל עליה חרם כשהיתה בכיתה ז'", אומר מיכאל דרוקר, מנכ"ל Sentry ואחד המייסדים. "החרם הזה התגלגל לדיכאון והילדה כבר שנה וחצי מטופלת בכדורים ולא יוצאת מהבית. היא לא הולכת לבית הספר ואף מערכת מוסדית לא מטפלת בה. היא מסתגרת ואין פתרונות. אני מרגיש שהחבר שלי לבד שם. היה את הסיפור הזה ברקע וידעתי שיש לי את היכולות הטכנולוגיות לעזור להורים כמוהו. פניתי לשותף שלי, שהוא בעל ניסיון עשיר במובייל, והחלטנו להמציא פתרון מתאים, כמהלך חכם שישרת את כל הצדדים. זה כמובן לא מהווה תחליף להשקעה בילדים - לא בכסף, אלא בזמן, בשיחות, בהידברות ובעיקר שיידעו שהם תמיד יכולים לבוא אלינו ולספר".

אפליקציה נוספת, בוסקו (Bosco, זמינה לאנדרואיד ולאייפון), שהשיקו לפני כשנה ינון לנדנברג ואסתר ליברזון נמר, מבוססת על רעיון דומה של ניטור טקסטים ותמונות, בווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר, וכוללת גם שיחות טלפון, זיהוי בשינוי במצב הרוח על פי ניטור קול, ניטור מיקום וכו'. "המקום של ההורים היום בחיי הילדים שונה מהמקום שהיה להורים שלנו כשהיינו ילדים", אומר לנדנברג. "הורים שואלים אותי, 'מה פתאום אני אעקוב אחרי הילדים שלי?', אבל הם לא מבינים שזה משחק חדש. קראנו מאות מחקרים שנעשו בנושא והגענו למסקנה שצריך משהו שונה שגם שומר על הפרטיות של הילד".

הצורך בשמירה על הילדים מפני אלימות סייבר מגיע גם לענקי האינטרנט: "עשינו מחקר מקיף וראינו שהפחד הוא לא מהשתלטות על המחשב, או מגניבת כרטיסי אשראי, אלא מבריונות ברשת", אומר אסף אביב, סמנכ"ל השיווק של בזק בינלאומי, שהשיקה לאחרונה את "סייבר קידס". "במחקר שלנו גילנו ש-70% מהנשאלים חוו בריונות ברשת, או שהיו עדים לה, וש-40% חוו אותה באופן אישי, אבל הנתון שהדליק אצלנו נורה אדומה היה ש-80% מהילדים שסקרנו אמרו שלא ישתפו את ההורים. הם פשוט לומדים לחיות עם הבריונות. וכאן הבנו שיש צורך אמיתי בפתרון רלבנטי. חברנו לסטארט-אפ בתחום, בשם קיפר'ס ובנינו מנגנון שיודע לזהות בתוך השיחה את ההקשר של המילים ואת רמת החומרה שלהן. ההתראה מתקבלת אצל ההורים בשלוש רמות אזהרות שונות: אדומה, כתומה וצהובה. עלבון גוף זה כתום, משפט כמו 'אוף תתאבדי כבר' זה אדום. שיח כזה מתקבל אצל ההורה רבע שעה אחרי שהוא מתקיים, כדי שההורה יוכל לקבל את ההקשר הרחב של השיחה ולהחליט אם התוכן מצריך התערבות".

 אסף אביב, סמנכ"ל שיווק בזק בינלאומי / צילום: מיכל סלמנוביץ

פרק אחרון | לקרוא את הסימנים

אחרי כל מה שנכתב פה, נשארה רק שאלה אחת פתוחה: איך יודעים. מספר התשובות, כמובן, הוא כמספר המשפחות. כל קורבן, אם לשאול מהאמירה המפורסמת של טולסטוי, סובל/ת בדרכו/ה. מה שכן אפשר להציע הם קווים מנחים, והאן מנסה להציע אותם על רגל אחת: "זה בא לידי ביטוי בשינויים קיצוניים בהרגלי הגלישה, או בירידה בתפקוד היומיומי החברתי", הוא אומר. "ילד שפתאום לא רוצה להיכנס למקומות ולמשחקים שהיה שותף בהם, או הצד ההפוך של זה: ילד שניגש בצורה אובססיבית דווקא למקומות הפוגעניים, סוג של חשיפה, כדי להתמודד עם הפגיעות.

שימו לב לילד שמסתגר מההורים או שמרחיק את הטלפון. אני תמיד אומר להורים בסדנאות, אם זיהיתם אחד מהסימפטומים, דרך טובה להתמודד עם זה היא לשאול אותו באמצעות הודעת ווטסאפ אם הכול בסדר - ובכלל תראו שאתם נוכחים שם באפקליקציה, שהוא לא לבד במרחב הווירטואלי. וכמובן שבכל חשש כדאי לפנות למומחים שיכולים לעשות כל מיני פעולות כדי לצמצם את הפגיעה - בין אם זה להסיר דף נאצה באינסטגרם, פוסטים פוגעניים או תמונות".