הפריצה של השחקן דוד שאול: "משחק לא חייב להיות קודר"

כשדוד שאול, הילד הביישן, החולמני, שהתקשה לתקשר עם הסביבה, גילה את עולם המשחק, הוא התחיל לפרוח. הנער שלא מצא את המילים הנכונות כשהיה בחברה, מצא באמירת טקסט כתוב כוח ואומץ להיראות. הטקסט הראשון שהמחיז היה על דייט רומנטי, שבו לא סתם שהוא מנהל מערכת יחסים עם בחורה, אלא מצליח, סיטואציה שהייתה אצלו אז בגדר פנטזיה.

בכיתה ז' הצטרף ללהקת נוער במתנ"ס בראשון לציון ומיד בלט. החופש שמצא על הבמה, העובדה שיכול היה לקבוע את החוקים ולנהל את מהלך הדברים, היה מבחינתו לא פחות מהארה. כשהתקבל ללהקה העירונית "קול ראשון" והודיע למורה במתנ"ס שהוא עוזב, היא הציעה לו להגיע אליה לשיעורים פרטיים בחינם, שם גילה את התיאטרון.

"היא נתנה לי את הטקסט של רומיאו ויוליה, והייתי בשוק", הוא אומר בקולו הילדותי, שגורם לו להיראות צעיר אפילו יותר מ-28 שנותיו, שמתלווה לגוף צנום, ורעמת תלתלים פרועה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי שייקספיר ונכנסתי לחלום. הייתי מורגל לטקסטים גבוהים מהבית, אבל שייקספיר מדבר את נבכי הנפש. מצאתי את עצמי כורע על הברכיים מול המורה שלי, שהייתה בת שישים ונותן מונולוגים רומנטיים".

ועכשיו אתה סוגר מעגל בתפקיד ראשי בהצגה "רומיאו ואמא" בקאמרי. ספר עליה.

"מחזה שכתבו גור קורן וגלעד קמחי, ועוסק ביחסים בין אמא, שמגלה שהיא חולה בסרטן ולבן, בעל כישרון תיאטרלי, שמשתתף בריאליטי בערוץ טלוויזיה לחיפוש שחקן לתפקיד רומיאו בעיירות פיתוח. הוא זוכה, אבל הערוץ מעדיף טאלנט של הערוץ במקומו לתפקיד, וכדי לשמח את האם הוא אומר שהוא זכה ומשתף את כל השכונה בשקר".

אתה מוביל את ההצגה, אחריות עצומה לשחקן צעיר כמוך.

"זאת הפעם הראשונה שאני עושה תפקיד שמביא אותי ממקום נקי. הילד הזה רוצה שאמא שלו תהיה מאושרת ולא מפסיק להאמין שהיא תנצח את המחלה. הוא עוזב את בית הספר כדי לעזור בפרנסה, כי אין אבא והוא ילד של חלומות. האהבה שלו לאמא קורעת לב. אני מאוד קשור לאמא שלי (אראלה, מנהלת תיכון בנעמ"ת ומשוררת חובבת). כשהייתי קטן, היא הייתה כותבת את השירים בכתב יד, ואני הייתי מקליד לה אותם, וכשאני כתבתי שירים, היא הייתה רושמת לי בצד הערות מקצועיות".

ממנה למדת לכתוב.

"ואת הטקסטים באלבום השני שאני מוציא עוד מעט, כתבתי וגם הלחנתי".

ניגנת שנים בפסנתר.

"ובאלבום הזה אני מנגן גם בגיטרה, בס, סינתיסייזר, הקלטתי אותו עם איתן רז, שהפיק לעידן עמדי ולרוני דלומי, שנה וחצי של עבודה, אני השקעתי בו את הכסף".

וזה לא מעט כסף.

"נכון, אבל אני מרגיש שהמשחק מפרה את המוזיקה ולהפך, אחד מחזיק את השני גם כלכלית. אני לא מהבזבזנים, שומר את הכסף לשירים שלי, שהם כמו הילדים שאני צריך לדאוג להם ולחסוך להם לדירה. אז יוצא שאני עושה תיאטרון וסדרות בטלוויזיה, ומחזיק את המוזיקה - וכשצריך לשחרר משהו, זה יוצא בשירה".

שכללת את אמא.

"לא חשבתי על זה ככה, אבל זה נכון. אני מתחיל עכשיו לעשות חזרות עם להקה, משהו אינטימי שירוץ בהופעות, כי יש משהו בטקסטים שמצריך את הסביבה הזאת. אני כותב על הרצון להתקרב, לאהוב, על כאב שנמצא אצלי ורוצה לצאת החוצה. ברגע שאני מצליח לדבר אותו, מה שכרוך בתהליך לא פשוט, יש שיקוף, סוג של טיפול".

אתה בונה על המוזיקה כקריירה.

"בטח. ידעתי שאהיה שחקן ומוזיקאי, והיה לי חשש גדול אם אדע איך לשלב ביניהם, כי תמיד דרשו ממני להתמקד בדבר אחד. היום אני מבין שקריירה זה שתי וערב".

יש לך צוות שמלווה אותך, מערך שיווק?

"יש לי יחסי ציבור ואני מופיע, ואני חושב שאם אתה חי את המוזיקה והיא באה מהליבה שלך, זה מקרין החוצה ושואב את מי שאתה רוצה שיחבור אליך".

האלבום הראשון שלך, "צעדים עוקבים", היה אינטרנטי.

"מתוך החלטה, אבל האלבום הזה יהיה אחר. הסינגל הראשון ממנו יצא בשבוע-שבועיים הקרובים ואז יתחילו גם ההופעות. הכול יותר מסודר".

ההשתתפות שלך במחזמר "פשוט לאהוב" בקאמרי, נתן לך פרקטיקה להופעות כזמר?

"זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לשלב בין המשחק למוזיקה. ב'פשוט לאהוב' אני מנגן בכמה גיטרות על הבמה, סולואים, ליווי, יש להקה מדהימה ושחקנים מעולים איתי, ואני מג'נגל בין התחומים בכיף גדול. גדלתי על אריק אינשטיין ושלום חנוך וזאת מתנה לשיר ולנגן אותם על הבמה בקאמרי. אבל השירה היא ההפך ממשחק, ולכן זאת לא ממש פרקטיקה להופעות".

תסביר לי.

"כשאתה משחק דמות, אתה מחויב לסיפור, יש לך אחריות אליו. על הבמה אתה שחקן קבוצתי, כמו בכדורגל. יש בי צד שזקוק לקבוצתיות הזאת. במוזיקה אתה לבדך, חייב לדייק כל מילה ולמרכז את עצמך למקסימום, להיות הכי טהור שאתה מסוגל. דמות לוקחת אותך למסע רחוק ושירה מקרבת אותך לעצמך, ולכן יש משהו מאזן כשאני עושה את שניהם. אם אני משחק יותר מדי, אני חייב לחזור לאולפן, לרחם, ולדבר על מה עובר עליי".

בסדרה "הרמון" אתה משחק את בנו של מנהיג הכת שמשחק אלון אבוטבול. תפקיד טעון כזה לא חודר פנימה?

"התפקיד שלי מורכב. זה ילד שחי במציאות עקומה, אבל יש בו משהו נקי. הוא בנאדם טוב. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר, רק לא ברור לו מה הוא. הוא מעריץ את אבא שלו, עובר תהליך של התבגרות והתפכחות, מגלה את העוצמות שבתוכו ומציל את עצמו מהסיטואציה. כשקראתי את התסריט לא הצלחתי לצאת מהחדר יומיים".

עם מה היה לך הכי קשה?

"מנטלית. הרגשתי שאני מבין פסיכולוגית איך זה יכול היה לקרות לבנות האלה, איך עשו עליהן את המניפולציה, ואיך לכל אחד מאיתנו זה יכול לקרות. אנשים יכולים לנצל אותך במניפולציות רגשיות, אנשים רוצים ממך משהו, ומצליחים להוציא את זה. הוא מבטיח לנשים האלה חופש, ובעצם זורק אותן לכלא. כן, כל אחד יכול להתפתות לתופעות קיצוניות כאלה ובמובן הזה הסדרה יכולה להרתיע ולהזהיר. בטח להורים מאוד קשה לצפות בה".

אתה עושה תפקיד דרמטי כזה ב"הרמון", ובו-זמנית מופיע בהרבה מאוד סדרות ילדים.

"משחק לא חייב להיות קודר, הוא יכול להיות פאן טהור. זאת המהות של שחקן, לשלב בין עולמות וכמו שלמבוגרים מגיע שיספרו להם אמת וברמה הכי גבוהה, ככה גם לילדים. אם הייתי מצליח לפצח למה מלהקים דווקא אותי לסדרות ילדים, הייתי מאושר. אי הידיעה הזאת משאירה אותי בספק. אני עושה המון אודישנים ובאותה הרצינות לכל הקהלים. כתיבה טובה, זה מה שחשוב".

אתה מופיע עכשיו בחמש הצגות במקביל. כל ערב אתה על הבמה.

"ואני מבסוט מזה במידה שאי אפשר לתאר. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו שהקאמרי מחבק אותי ונותן לי ביטוי, כי העולם הזה יכול להיות מאוד קשוח. אני גם לא מאלה שמחדדים מרפקים ולמזלי המנהלים שלי רואים אותי".

ויחד עם החשיפה הזאת, אתה הבנאדם הכי פרטי שיש.

"לפני כמה שנים הלכתי ביום כיפור בראשון לציון ומישהו צעק לי מרחוק, 'דוד, בוא הנה גבר' ואני הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי. הסתובבתי ואמרתי, היי מה הולך? הם קלטו שיש פה סוג של תקשורת, ואני הבנתי שהם פשוט רצו לראות שאני בנאדם. זה שחרר אותי. מאז אני לוקח את זה למקום של, איזה כיף שאתם אוהבים מה שאני עושה ולא איך חודרים לי פנימה".

אישי: 28, רווק, גר מתגורר בתל אביב | אקטואלי: שחקן תיאטרון הקאמרי. משחק בהצגה "רומיאו ואמא", קומדיה חדשה מאת גור קורן וגלעד קמחי. כמו כן משחק בסדרה "הרמון" ברשת, ערוץ 13