איך נראים החגים של אלה שכתבו להם סוף לא נכון לסרט

מה שמעצבן ומנחם בסרטים בכלל ובאלה האמריקאים בפרט הוא הסוף הטוב. הניצחון של הגיבור בניגוד לכל הסיכויים, הזוג ששוב מתאחד, המסכן שהצליח כשהוא שבע כישלונות, רגע לפני שהרים ידיים, והחולה שלבסוף ראה את האור מתוך אפלת החשיכה שירדה ואיימה להישאר. נכון, הסוף בדרך כלל אפילו ניתן לניבוי, אבל הקתרזיס הזה שב ומגיע ומזכך אותנו בדרך החוצה מהאולם אל החיים.

שני ביקורים הזכירו לי לאחרונה, שבחיים כמו בחיים, לא תמיד כותבים עבורנו את הסוף של הסרט מטעמים כלכליים. אף שלכאורה (עד שלא תוכח חפותי) שגרת היומיום במשרדי אמורה להרגיל אותי לכך, יש דברים בודדים שהיערכות אליהם אינה מסייעת.

זה נכון שבמשך שנים מגיעים אליי למשרד דווקא אלה שכתבו להם סוף לא נכון לסרט. אלה שניגשו לניתוח פשוט, ש-99% יוצאים ממנו בנקל, והם הצליחו להשתחל לאחוז הנותר, שמגיע אחר-כך לעורכי הדין; אלה שיצאו מחדר הלידה בוכים ולא מאושר, ואלה שלקו במחלה קשה או בחוסר מזל אחר. אלה שלא רק שהפרוסה נפלה להם מהיד, אלא שהיא נפלה כשהצד המרוח בחמאה הוא זה שנחבט בקרקע. פעם חשבתי, ששנים במשרד שבו אתה שומע יום-יום כל היום סיפורים דרמטיים עם סוף רע, מגדלות לך לכאורה עור עבה, שכבת בידוד והומור מקברי, שמלמדים לחיות עם מקרים קשים.

את המחלקות במשרד אנו מחלקים כמו בבית חולים. ניר מנהל מחלקת אירועים - שם מטופלים אנשים שלקו באירוע לבבי או אירוע מוחי, עמוס מנהל את המחלקה האונקולוגית וכך הלאה. אנו פוגשים כל יום אנשים שהסטטיסטיקה לא עמדה לצדם. הם באים אלינו כדי לקבל כסף, ומסבירים שהם מוכנים לוותר על הכול תמורת ליטרת בריאות, זו שהייתה ואיננה עוד.

אומרים שאנשים בריאים מסתובבים כשמעל ראשם הילה של בריאות, שרק חולים מסוגלים להבחין בה. ואתה מביט בהם מעברו האחר של המתרס ונדמה לך שראית ושמעת כבר הכול ואולי אפילו התחסנת רגשית. ואז באו שני ביקורים קצרים, משני קצוות מנוגדים ודומים של החיים, סיפורים של ילדות וזקנה, שקצת ניערו לי את שגרת השגרה.

יש לי תוכנית רדיו שבועית בימי שישי, שכמובן עוסקת במחלות, תביעות ומוות (מסתבר שיש עשרות אלפי אנשים שסיפורים על מוות ממלאים אותם חיים, ושרע עושה להם טוב, וזה הבילוי השבועי החביב עליהם, קצת לפני כניסת השבת). לקראת עוד תוכנית, שבה עמדתי לארח את ד"ר אלבוקרק, מנהל ביה"ח רעות, התארחתי אצלו כדי ללמוד את בית החולים מקרוב.

במהלך הביקור, ככה בלי הכנה מוקדמת, ביקש המנהל לקחת אותי לסיור במחלקות (מאז היסודי, אני נוטה לציית למנהלים). כשירדנו אל קומת הקרקע, ואולי היה זו קומה אחת נמוך יותר, הוביל אותי הדוקטור במסדרון מחלקת הילדים. היו שם לא מעט ילדים שעבורם הסרט נגמר רע ואולי רע מכך, הסרט אפילו לא נגמר. ילד שטבע וניצל מאוחר מדי, ילדה שבלעה משהו ונחנקה ועוד סיפורים, שבמקרה הטוב החזיקו פסקה בעמוד אחורי בעיתון יומי.

הם שוכבים שם, רבים, זה בצד זה, בפה פעור ובעיניים כמעט נטולות הבעה, וחיים חיים שלמים במסדרון ובחדר. מועברים ממיטה אלי כיסא ובחזרה, יום אחרי יום, שנים. הם בני שנה וחמש ו-15, ולבד. כששאלתי איפה אבא ואמא, הוסבר לי שיש הורים שמבקרים בתכיפות גבוהה ויש שכבר לא מגיעים עוד. הצוות חוגג להם יום הולדת אחת לשנה, מטפל, אולי מלטף, קורא לילד בשמו ומקיים שגרה. עברתי בסך בין הילדים הללו ברגליים כושלות וחשבתי, להבדיל, על אלה שלי. בתודעה שלי מעולם לא ידעתי שהילדים האלה שם, שמציאות כזו מתקיימת יום-יום במשך שנים, ואין טוב ורע, נכון או לא נכון, זה פשוט מתרחש.

ומעניין לעניין באותו עניין, גם השנה, זו השנה השישית ברציפות, נבחרנו על-ידי כל המשפחה לארח את הסדר אצלנו. לאחר מחשבה עמוקה איך ניתן לסייע ליעלי בשעות הלחץ, השעות האחרונות לפני הסדר, ומאחר שבכל אלטרנטיבה שאבחר זה יסתיים בכך שהיא תכעס עליי, בחרתי לעשות מעשה ונסעתי לבקר את סבא שלה במחלקת תשושים בבית אבות.

במעלית אל קומת התשושים תמיד מתנגן לי בראש שלמה ארצי: "בודדת את נודדת, בלי להקה, בלי עדר, כמוני מפחדת להזדקן לבד בחדר", ואני מגיע לאיש צלול וזקן מאוד, שהפחד של שלמה ארצי הוא שגרת יומו והוא מזדקן לו לבד בחדר. מאז גיל 90 הוא לא רוצה לצאת מהקומה שלו. אחת לשבוע מבקרת אותו הבת שלו (אמא של יעלי), ופעם בעוד פחות תדירות אני מגיע אליו לבד, לנקות קצת את העצוב שלי על העצוב שלו.

כשבאתי, הוא ישב לבד, בגבו אליי, ליד אותו שולחן שתמיד. הצטרפתי אליו. הפעם ליד צלחת המרק, עובדת המשק, שגם היא לא תחגוג השנה את ליל הסדר, צירפה לו צלוחית עם מה שנחזה להיות חרוסת. ישבנו קצת יחד לציין את החג, שמרגיש כמו עוד יום חולין, ושוב, כמו תמיד, נפרדנו כשאני מאחל לו ולי סוף אחר לסרט - כשאני נזכר שהבדידות היא מקום נעים לבקר בו, אך מקום נורא לגור בו. חזרתי הביתה אל שולחן ערוך ועשרות אורחים שבאו להיות קצת לבד ביחד, ולהרים כוס לזכרם של אותם אנשים שנותרו בחיים ונשכחו.