כונסת הנכסים הרשמית על הבנקים, הטייקונים ושכר-הטרחה

כשסיגל יעקבי, כונסת הנכסים הרשמית של המדינה (הכנ"רית) והאפוטרופוסית הכללית במשרד המשפטים, הייתה בת 10, נקלע מפעל הצמיגים "אליאנס" שבו עבד אביה, להליכי חדלות פירעון. אביה ישב בבית חסר מעש ובחוסר ודאות לגבי עתידו התעסוקתי, כאשר ברקע התנהל ההליך לשיקומו של המפעל. המפעל שוקם, ואביה של יעקבי חזר לעבודה, ואולם את השלכות תקופת חוסר הוודאות חשה הילדה על בשרה ונפשה תקופה ארוכה.

"זה היה אירוע מכונן בחיים שלי. אני זוכרת את אווירת החרדה שהייתה בתקופה שאבא לא הלך לעבודה. אחרי שהוא כבר חזר לעבודה, כל פעם שהוא היה חוזר הביתה בשעה מוקדמת, הייתי שואלת אותו בחרדה למה הוא בא, אולי עוד פעם קרה משהו והוא עלול לאבד את מקום העבודה שלו", נזכרת יעקבי.

גם היום, כשהיא עומדת בראש הגוף שדרכו עוברים כל הליכי הפירוק ופשיטות הרגל במדינה, האירוע הזה עדיין מלווה אותה ומהווה חלק מארסנל הכלים שמשמשים אותה בתפקידה. "אני מבינה ומכירה את החרדה שאותה חש אדם שנמצא במקום הזה, של חוסר ודאות תעסוקתי וחוסר ודאות לגבי פרנסתו", היא אומרת. "לא הרגשנו מחסור בתקופה שבה המפעל של אבי נקלע להליכי פירוק זמני, כי ההורים שלי ידעו להתנהל כלכלית נכון ובחיים לא היו במינוס בחשבון הבנק, אז זה לא הגיע למצב של קריסה כלכלית; אבל כן הרגשנו את החרדה שנמצא בה אדם שיש איום קיומי מיידי על מקום העבודה שלו. המקרים הללו עוברים דרך שולחני כיום, והאירוע של אבי נתן לי את הכלים להבין אותם יותר טוב".

בראיון חגיגי לכבוד "פסח", רגע לפני שהיא מסכמת שנה בתפקיד, מספרת הכנרית ל"גלובס" על אותם עניינים שמגיעים אל שולחנה (שכר-טרחה מופרז של מפרקים, פירוק מגה, רשתות האופנה והחובות של אליעזר פישמן), מנסה להסביר את הסיבות לעלייה במספר פשיטות הרגל במדינה בשנים האחרונות ("זה לא בגלל יוקר המחיה"), מספרת על מסלולה עד לראש הפירמידה במשרד הכנ"ר (מתלמידה בינונית למשפטים, דרך התמחות במשרד הכנ"ר) וגם ממליצה, ברוח החג, על ביעור "חמץ" בחברה הישראלית.

"ביעור החמץ שצריך לעשות בחברה שלנו, הוא של חוסר האמון שמושרש בחברה הישראלית ובמדינה", אומרת יעקבי. "זה מתחיל בין חברי הכנסת לבין עצמם, עובר דרך היחסים בין הרשות המחוקקת לממשלה ולפקידות הממשלתית, וממשיך לכלל החברה. חוסר האמון מתפשט לכל תחום בחברה שלנו. יכול להיות שזה נובע מהמציאות הלחוצה, המורכבת והטעונה שאנו חיים בה, אבל אני הייתי שמחה אם היה חוזר יותר המרכיב של אמון בין בני האדם".

יש לך אמון בבני אדם?

"אני מאמינה באנשים. גם כגורם מפקח אני מנסה להשריש את העיקרון שהתפיסה הבסיסית לא תהיה תפיסה חשדנית. אם אני המפקחת על האפוטרופוס שמונה לאדם מסוים או נותנת עמדה בהליך פשיטת רגל, אני לא צריכה להניח שהוא נוכל ואז הוא מוכיח את חפותו, אני צריכה להניח שהוא עושה את תפקידו או באמת נקלע לחוסר יכולת במקרה של פושט רגל. הרכיב הבסיסי צריך להיות רכיב של אמון".

במציאות הקיימת בישראל בימים אלה, רכיב "האמון" הוא רכיב קשה לעיכול ציבורית. סדרת "התספורות" וקריסות העתק שמלוות את השוק בשנים האחרונות, על-חשבון כספי הציבור - ובהן של אליעזר פישמן ושל קונצרן אי.די.בי שהיה בבעלותו נוחי דנקנר - מעוררים חוסר אמון. יעקבי נמצאת בזירה הזאת, ותוהה מזה תקופה מה צריך לעשות כדי לצמצם את התופעה, ובייחוד אם יש מקום לפיקוח הדוק יותר על העמדת אשראי בנקאי.

הסלחנות הסלקטיבית של הבנקים

לדברי יעקבי, "אנחנו חיים בתחושה שהאדם הבודד, הקטן, ברגע שהוא יסטה במילימטר ממסגרת האשראי שלו, הרגולציה תהיה פתאום דורסנית ודרישות הבנק והגבלת החשבון יגיעו כתגובה מיידית; ולעומת זאת, אנשים שמתנהלים על-חשבון כספי הציבור, במכפלות הרבה יותר משמעותיות, מכפלות דרמטיות, הבנקים יותר נדיבים כלפיהם ויותר סלחנים.

"במקביל, אנחנו עדים לעניין המינופים. זו תופעה שהיא לא תופעה עתיקת-יומין. יש היום יותר חברות שמבוססות על מינוף, והמינוף הזה הוא מסוכן, גם כי אתה חייב כסף שהוא לא שלך וגם כי הנטייה שלך לסכן כסף שהוא לא שלך, היא יותר גבוהה. בחלק מהתיקים, בוודאי הגדולים, אנחנו רואים את התממשות הסיכונים האלה".

זו גזירה משמיים?

"אני לא המפקחת על הבנקים ואני גם לא מכירה מספיק את מה שנעשה כדי להביע עמדה שיפוטית. יש גופים ואנשים שעושים את העבודה שלהם, אבל יש תוצאות שכן צריך להתמודד איתן. יש פער בין ההתנהלות המאוד-מאוד נוקשה של הבנקים מול אנשים פרטיים לבין התנהלותם מול מי שמשחק בכסף גדול שהוא לא שלו; בין לאפשר לאדם הקטן להתנהל בחשבון - שם הבנקים נוקשים, לבין ההתנהלות מול הסכומים הגבוהים מאוד. צריך לעשות משהו כדי לשנות את תמונת המצב הזו".

את אותו אדם בודד שהבנקים סוגרים לו את הברז הכלכלי מהר מאוד, רואה יעקבי בהליכי פשיטות הרגל העוברים במשרדה. הטענות על יוקר המחיה, על הקושי לסגור את החודש, על כך שלא ניתן להגיע לרכישת דירה בארץ עקב המחירים המאמירים ודוח העוני שמציג תמונת מצב עגומה - כל אלה נמצאים כבר תקופה באור הזרקורים, והציבור חש שהוא קורס תחת הנטל הכלכלי.

התחושה הזאת מקבלת "חיזוק" בשנים האחרונות בנתונים השנתיים שמפרסם משרד הכנ"ר והאפטרופוס הכללי, המעידים על זינוק של עשרות אחוזים בהגשת בקשות לפשיטת רגל. "זה לא סוד שקשה לחיות במדינה הזאת. יוקר המחיה מכביד מאוד", אומרת יעקבי. אולם, לדבריה, יוקר המחיה הוא לא הסיבה לעלייה באחוז פשיטות הרגל במדינה. "בעייני יוקר המחיה הוא לא הגורם לפשיטות הרגל המרובות, כי עדיין גם ביוקר המחיה הקיים אל מול השכר הממוצע במשק, אתה יכול להתנהל באחריות. בצמצום, בדלות, אבל מבלי לפרוץ את המסגרת התקציבית".

אז מה הסיבה לעלייה המתמדת בפשיטות הרגל בשנים האחרונות?

"מעולם לא נחקר אמפירית מה הקשר בין הגידול הדרמטי בפשיטות הרגל בישראל למצב במדינה. יש פה נתונים שהם הרבה מעבר לכסף וגידול של אוכלוסייה. ברור שקורה פה משהו, אבל אף פעם לא נחקר אמפירית מה זה בדיוק. גם אי-אפשר להצביע על גורם אחד ויחיד למגמה הזאת.

"אפשר לדבר על הגידול בהיקף האשראי הצרכני. יש בוודאי מתאם בין הגידול של 60 מיליארד שקל ב-2013 ל-190 מיליארד שקל ב-2017 לבין פשיטות הרגל. אולם גם זו לא הסיבה היחידה. אפשר לדבר על שינויים מבניים משפטיים שקרו פה בעשור האחרון. הגידול לא התחיל בחמש או בשבע השנים האחרונות, הוא התחיל באמצע שנות ה-2000, וחלק ממנו מיוחס לשינויים המשפטיים שחלו בישראל.

"למשל, הענקת פטור מאגרה בפתיחת התיק. בעבר היה פיקדון שהחייב היה צריך לשלם כשפתח תיק פשיטת רגל, שהגיע ל-2,800 שקל לחייב. אם מגיעים שני בני זוג להליך פשיטת רגל זה כבר הגיע ל-5,600 שקל. זה סכום שעבור שמי שכבר הגיע אל הקצה, הרבה פעמים קשה לו לגייס אותו. בהמשך, המדינה העניקה פטור מתשלום הפיקדון לחייבים שמיוצגים על-ידי הסיוע המשפטי, ונקודת הזמן הזאת כן התחילה להיות סמן שמשנה מגמה".

נפתחה הדלת המשפטית לפשיטות רגל? וזה טוב?

"זה לא בהכרח שהפיקדון היה חסם כל-כך משמעותי, אלא עצם הקישור בין הסיוע המשפטי לבין גובה הפיקדון יצר מצב שאנשים שהלכו לסיוע משפטי כדי לקבל סיוע בהתמודדות עם חובות, ואז הם הגיעו למסלול הנכון מבחינת מצבם. אם קודם לכן העמידו להם עורך דין שייצג אותם בהוצאה לפועל, עכשיו בעצם נפל האסימון שהתהליך שמתאים לחייבים שאין להם יכולת לפרוע את החוב, הוא הליך פשיטת רגל.

"אז יש פה שילוב בין חסם כלכלי שהיה לבין מודעות משפטית גבוהה יותר להליך המשפטי המתאים לחייבים שלא יכולים לפרוע את החובות, שממשיך דרך הרפורמה בהליכי פשיטת רגל (מבוססת על תפיסה של שיקום החייב וסיום מהיר של ההליך עד פטור מחובות - א' ל"ו) - שיש שאומרים שהפכה את ההליך הזה לגן עדן לחייבים - והנה הסיבות לגידול במספר פשיטות הרגל".

אז ישראל היא גן עדן לחייבים?

"תלוי בעיניים של מי. אם הכוונה היא לחייבים שמנצלים לרעה את ההליך, אז בוודאי יש תופעה כזאת של חייבים שיוצרים את החובות בהלוואות שהם לקחו, מתוך ידיעה ברורה שהם לא יוכלו להחזיר, ובאים להתנקות בהליך פשיטת רגל. לחייבים כאלה אין לנו יותר מדי סבלנות, ובעייני הם לא צריכים ליהנות מהליך פשיטת רגל.

"אבל לגבי חייבים שנאנקים תחת עומס החובות, והרבה חייבים מהשכבות החלשות ביותר בחברה - אז גם אחרי שהם יסיימו את הליך פשיטת רגל הם לא יחיו בגן עדן. חייב שמסיים הליך פשיטת רגל, גם אם הוא מסיים אותו בהסדר וגם אם הוא פותח דף חדש, לא חיי את 'החיים הטובים'. שינסה ללכת לבנק לקבל הלוואה הכי קטנה שיש - הוא לא יקבל אותה במשך תקופה ארוכה.

"יש נוכלים וצריך לטפל בהם כנוכלים, ויש מסכנים אז צריך לטפל בהם מסכנים, ויש את הזרם העיקרי שצריך לטפל בו כמו שמטפלים בזרם עיקרי. צריך להיזהר מלהטיל סטיגמה. לא כל החייבים הם נוכלים".

מחלום הרפואה ללימודי משפטים

יעקבי, בת 43, נולדה וגדלה בחדרה. אביה עבד במפעל לצמיגים באזור התעשייה בעיר, ואמה הייתה מורה לחינוך מיוחד. יעקבי מספרת כי לא רק אירוע חדלות הפירעון של המפעל של אביה הותיר חותם בחייה אלא כי גם עבודתה של אמא הכינה אותה לתפקיד שהיא ממלאת היום.

"העבודה של אמי עם ילדים עם מוגבלויות הייתה עניין מעצב בחיי. הרי התפקיד של המשרד הזה אינו רק כונס רשמי. נתח לא פחות מבוטל ולא פחות משמעותי זה להיות האפוטרופוס הכללי, ששם יש טיפול גם באוכלוסיות כאלה. הרקע שלי מהבית נתן לי את האפשרות להתמודד עם אוכלוסיות כאלה בלי רתיעה ובלי פחד, כי ראיתי את הכול מגיל צעיר", מספרת יעקבי.

אמה של יעקבי רצתה שכל ילדיה יהיו מורים, אך רק אחת משתי אחיותיה מורה, אחות אחרת אדריכלית נוף ויש לה גם אח מהנדס. יעקבי עצמה, עד גיל 18, הייתה בטוחה שתהיה רופאה, אבל תוכניותה השתנו בין רגע ממש. "כל החיים שלי הייתי מוכוונת לרפואה והתעניינתי בזה. היה לי אוסף של תרופות ואנציקלופדיה רפואית, וזה היה הכיוון שלי חד-משמעית. אולם ברגע בלתי מוסבר, כשהלכתי להירשם לעתודה צבאית, שיניתי את הבחירה מרפואה למשפטים. אכזבתי את אבא שלי, שמבחינתו רופא זו פסגת העולם".

את מצטערת על ההחלטה הזאת?

"לפעמים".

ההחלטה הזאת של הנערה בת ה-18 הובילה את יעקבי לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שם היא עשתה הרבה דברים חוץ מללמוד. "את התואר הראשון העברתי בללמוד כמה ימים לפני המבחן. כמעט שלא הייתי באף שיעור, ובעיקר עסקתי בפעילות סטודנטיאלית. הייתי סגנית יו"ר אגודת הסטודנטים, וראש מעייני היה שם. היו כאלה שהתפלאו שהצלחתי לסיים את התואר בכלל", היא חושפת. "הייתי בת 18,שיצאה בפעם הראשונה לגור מחוץ לבית ויכולה לעשות מה שהיא רוצה, אז בחרתי לעשות את הדברים הכייפים". שם היא גם נחשפה לראשונה לעולם "הניהול", כאשר הייתה אחראית על יוזמות של אגודת הסטודנטים. "הניהול משך אותי", היא מציינת.

בהמשך היא תפצה על הציונים הגרועים בתואר הראשון, כאשר תסיים תואר שני במשפטים בציונים טובים ותואר במדיניות ציבורית בהצטיינות יתרה, אבל לציונים שלה בתואר הראשון הייתה משמעות אחת מיידית: למרות שהייתה עתודאית, היא לא גויסה לפרקליטות הצבאית. אך המחסום הזה פתח בפניה דלת אחרת, למקום שעתיד להפוך לבית המקצועי שלה ב-20 השנים הבאות. את ההתמחות במשפטים היא עשתה במשרד הכנ"ר, ויום לאחר שחרורה מהצבא, ב-1 במארס 1997 החלה יעקבי לעבוד כעו"ד במשרד הכנ"ר.

באותם ימים, כמתמחה ועורכת דין זוטרה, לא חלמה יעקבי שתעמוד בראש הפירמידה. "לא יכולתי לדמיין את זה אפילו. לא היו לי שאיפות מיוחדות לחזור אחרי הצבא או להישאר שנים בתוך המערכת. אמרתי שאני אבוא לשנה, כי נפתח תקן לשנה לאחר שעובדת יצאה לחופשה", היא אומרת.

אבל שנה הפכה לעוד שנה, ולעוד שנה, ולאחר חמש שנים בלבד היא כבר קודמה (במכרז) לתפקיד הסגנית של הכנ"ר והאפוטרופוס הכללי דאז, פרופ' שלמה שחר. "הייתי יחסית צעירה בארגון, זה לא היה מהלך טבעי, ואם לומר את זה בעדינות, זה לא התקבל באהדה בקרב עובדים אחרים. הייתי צריכה לבנות את מעמדי ממינוס, לא מאפס", היא מספרת.

אבל זה לא מנע ממנה להגיש מועמדות לתפקיד הכנ"ר במרוץ לתפקיד ב-2011. היא הפסידה לפרופ' דוד אן, ושימשה יד ימינו שש שנים. כאשר הוא פרש מתפקידו, היא החליטה שהפעם זה "להיות או לחדול". "מבחינתי ההתמודדות האחרונה זה היה או להיבחר או לעזוב", היא מספרת. והיא נבחרה.

להשכיל לראות את השינוי

בעשרת החודשים שבהם היא ממלא את התפקיד, התרחשו במשק לא מעט תהפוכות וקריסות דרמטיות, החל מהמשך הקריסה של רשת מגה, דרך שרשרת הקריסות בשוק האופנה (רשת הוניגמן, סליו ואחרות) וכלה ברשתות קמעונאיות נוספות. בנוגע לחלק מהקריסות הללו, אומרת יעקבי כי הכתובת הייתה על הקיר.

"שרשרת הקריסות בשוק האופנה בתקופה האחרונה מובנת במובן הזה שאם העולם הולך היום לקניות באינטרנט, אז התוצאות וההשלכות שיש על כך על רשתות האופנה ברורות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רכשתי בגד בחנות. יש פה מגמה שאי-אפשר להתעלם ממנה. כשחנויות צריכות לשלם דמי שכירות מאוד-מאוד גבוהים בקניונים, וכשרוב זירת המסחר הופכת להיות מקוונת, ברור שיהיה לזה מחיר".

תם עידן החנויות בקניון?

"הרשתות יצטרכו להתאים את עצמן למציאות החדשה, ומהר. הרבה פעמים התגובה שלנו היא מאוחרת והשאלה היא עד כמה אתה משכיל לראות את השינוי".

מי צריך לראות היום את הנולד?

"כל רשתות הקמעונאות חייבות להיערך לשינוי ומהר, לא רק רשתות אופנה. לכל הפחות הן צריכות להעשיר את הזירות שבהן הן פועלות".

יש עוד שוק שסובל משרשרת קריסות של חברות בו - והוא לא יכול להעשיר את הזירות שבהן הוא פועל - שוק הנדל"ן. הם לא יכולים לבנות בתים באינטרנט.

"צריך לנתח את הסיבות לקריסות הללו. אני לא יודעת להצביע על אירוע יחיד שמוביל לקריסות של חברות בנייה וחברות הנדל"ן. יש מגוון סיבות, וזה יכול להיות שונה מחברה לחברה. אני באופן אישי מעורבת בקריסה של חפציבה, שם היה סיפור של ערבוב בין חברות ובין כספים אישיים ועסקיים, עם כשלים בהתנהלות, אבל הוא לא מאפיין את הסיפור של חברות אחרות. במקרה של שוק הנדל"ן צריך לנתח את הסיבה הקונקרטית של כל אחת, ולנסות לצמצם את הכשלים בהתנהלות בחברות, וכך גם את הקריסות הבאות".

אחד הכשלים בהתנהלות שזיהתה יעקבי היא ההתעוררות המאוחרת של הנהלות החברות הקורסות - עצימת העיניים לתמרורי האזהרה עד לרגע הקריסה. "אנחנו חיים במן תרבות כזו של 'הכול יהיה בסדר', עד שהכול קורס. ראיתי במספר תיקים את התופעה הזאת שהנהלות לא פוקחות את העיניים בזמן", היא אומרת.

לדעתה, חוק חדלות פירעון החדש יכול לעזור לצמצם את התופעה. "החוק החדש יכול לעשות סדר, כי הוא לא גוזר מיד את גורלה של החברה לשבט טוטאלי של פירוק, ויש קודם צו פתיחת הליכים, שאחריו ייקבע אם החברה הולכת למסלול של פירוק או הבראה", אומרת יעקבי.

"היה חשש להיכנס להליך כי רוב הסיכויים היו שתופנה לפירוק, וכבעל שליטה בחברה תאבד את השליטה, ולכן ראינו שאנשים מגיעים לשלב של הקפאת הליכים בשלב הרבה יותר מאוחר. גם רוב ההבראות בישראל בסופו של דבר נגמרות במכירת החברה, הן לא הבראות אמיתיות, שאתה לוקח חברה ומשקם אותה. אם הבעלים והמנהלים יקדימו להגיע להליך, זה יגביר את הסיכוי של בעלי השליטה להשאיר את השליטה בידיים שלהם ולהגיע להסדרים בשלב מוקדם. יש עדיין חשש מוצדק מכניסה ל'טייטל' של הליך שהוא בסופו של דבר בזירת חדלות הפירעון, אבל החקיקה החדשה תרגיע חלק מהחשש".

למרות 400 סעיפי החוק החדש, יש נושא אחד שמעסיק את זירות הפירוק והבראת חברות רבות, אך החוק לא נוגע בו - בעיית שכר-הטרחה של בעלי התפקיד בתיקי הקריסה, ובייחוד דרישות העתק מהעת האחרונה של נאמנים ומפרקים. אחד התיקים שהפכו לסמן קיצוני לתופעה הוא תיק הקריסה של רשת מגה, שם מתחולל קרב סביב שכר-הטרחה שדורשים המפרקים - רו"ח גבי טרבלסי ועורכי הדין אודי גינדס ואמיר ברטוב - שהחל בדרישה של כ-150 מיליון שקל, הגיע ל-25 מיליון שקל במחוזי, וכעת נתון להכרעת העליון.

"מגה היא דוגמת קיצון שלא מעידה על הכלל", אומרת יעקבי, שהמליצה בעצמה לפסוק לנאמני מגה שכר-טרחה של כ-28 מיליון שקל, הקרוב לסכום התקרה שקבע המחוזי. "גם על השכר שאנחנו המלצנו לפסוק לנאמנים, יש כאלה שחושבים שהוא גבוה מדי. בשאלת שכר-הטרחה הראוי אני תמיד מתייחסת להיקף ההשקעה האובייקטיבית שהושקעה, ותמיד יהיה ויכוח איך אתה יודע שההיקף שמדווחים עליו נכון; אבל יש גם אמות-מידה של סבירות, תחושה, ידיעה שמובילים אותנו למסקנות אם השכר שיוצא הוא שכר מופרז באופן קיצוני או שכר סביר".

שכר-טרחה של 100-150 מיליון שקל יכול להיראות סביר?

"בכל מקרה לא יכול להיות שהשכר יהיה 100 מיליון שקל. זה סכום מופרך".

הדרישה המופרזות לשכר-טרחה מבוססות על הטענה כי הושקעו שעות, משאבים ועבודה מרובה בתיק.

"הטענה שבעלי תפקיד עובדים קשה ולכן מגיע להם שכר-טרחה גבוה מאוד - לא יכולה להצדיק שכר מופרז. זה נכון שצוות שלם של משרד, שכולל לפעמים עובדים רבים מאוד, מתגייסים כמעט באופן טוטאלי לתיק, באופן שמשבית את כל העבודה האחרת במשרד, והם עובדים תקופה ארוכה, לעיתים, בלי מימון ביניים של שכר. הטענה הזאת היא נכונה, ואני חושבת שבעלי תפקיד ראויים לשכר על מה שהם עושים, ושלא הוגן תמיד לבחון את הדברים בדיעבד, אלא צריך לזכור איך הרגשנו ביום הראשון שבו קרסה החברה.

"השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו - והיא לא תמיד קלה לתשובה - היא מה היינו מוכנים לשלם ביום הראשון כדי להשיג את התוצאה שהגענו אליה. תמיד הנטייה שלנו להיות פחות נדיבים כשכבר הגענו לתוצאה, כי אנחנו שוכחים כמה היינו מסכימים לשלם ביום הראשון. אבל במקרה של מגה הייתה דרישה ראשונית שאף אחד לא היה מוכן לשלם גם ביום הראשון".

נאמני מגה לא לבד. פעם אחר פעם עולות דרישות לשכר-טרחה מאוד גבוה.

"יש תופעת הגזמה בדרישות שכר-טרחה, אבל היא לא מאפיינת את רוב תיקי הפירוק ודרישות השכר. בדר-כלל זה בתיקי ענק, מאוד מתוקשרים. התופעה הזאת עושה עוול ונזק לאחרים שעובדים באמת קשה מאוד ומקבלים שכר הוגן. אם השכר לא יהיה הוגן, לא יהיה את בעל התפקיד הבא שיסכים להשבית את המשרד שלו, ולעבוד לפעמים חודשים ארוכים ולפעמים שנים ארוכות, בלי לקבל שכר בכלל. האיזון הזה הוא מלאכת מחשבת, ובעיני נדרש תיקון בתקנות שכר-הטרחה של בעלי התפקיד, שיעשה סדר בבלגן".

אבל עם כל הכבוד לתיקי הענק המעסיקים את יעקבי לא מעט, פעמים רבות דווקא הסיפור האנושי והאישי הוא זה שנוגע לליבה. "מגיעות אל שולחני פניות אישיות רבות של חייבים ואפטרופוסים. אני מנסה לענות לחלק מהם ולחיות את השטח", היא אומרת.

במסגרת העבודה "בשטח", לא פעם היא מוצאת את עצמה דומעת. יעקבי לא אמורה ללכת בעצמה לחייבים. יש מספיק עובדים שיכולים לעשות זאת. אבל עבורה, היציאות ל"שטח" מחברות אותה לאדם ולסיפור האנושי. "באופי שלי אני אוהבת להיות בשטח, וגם אני אוהבת ללמוד מהפרט, להתחיל מהפרט ולראות את התמונה הכוללת", היא אומרת. "בעייני כשאתה מנסה להסתכל רק על תמונה כוללת, בלי להכיר את האנשים, זה גורר טעויות ובמיוחד זה מסוכן כשאתה עובד עם אנשים. זה בן אדם עם משפחה וילדים שנפגעים כתוצאה מהאירוע הזה; ואני לא מוטת-חייבים, אני מוטת-איזון, אבל אי-אפשר להתעלם מזה שזה בן אדם. אלה סיפורי חיים".

וסיפורי החיים שמגיעים אל שולחנה לא מותירים אותה אדישים. "הגיע אל שולחני תיק שבו הייתי צריכה להוציא החלטה איך לנהל רכוש של מנוח שלא נמצאו יורשים לרכושו וכל מה שנשאר לו אחרי 90 שנות חייו זה 12 אלף שקל. אלה מקרים שגורמים לי להזיל דמעה, כי אני מבינה מה זה אומר לגבי הסיפור של האדם הזה, על הבדידות שלו".

נשמע שאת מערבת לא מעט רגשות בעבודה.

"אסור שהרגשות יהיו בצד בעבודה, אבל הם לא משבשים את שיקול דעתי. אני בן אדם קר רוח, שיודע לקבל החלטות גם אם הן עלולות להיות קשות וכואבות, אבל אני רוצה לקבלן אחרי ששקלתי גם את השיקול האנושי".

מאנונימיות לחשיפה

בעוד כחודשיים מסכמת סיגל יעקבי שנה בתפקידה ככונסת הנכסים הרשמי והאפוטרופוסית הכללית במשרד המשפטים. את השינוי שהוא יביא לחיים שלה - אחריות מלאה, אפס שעות פנאי ופחות שעות בית - היא יכלה לצפות, אך הקורבנות הללו קשים עבורה.

"יש שני קורבנות עיקריים שבאו עם התפקיד: האחד, זה קורבן אישי שאין לי זמן עם עצמי או אפילו זמן חשיבה לבד. לא היה לי גם קודם יותר מדי זמן, אבל לפחות הייתה לי אשליה שיש לי; והעניין השני הוא הקורבן של הזמן עם המשפחה. יש ימים שאני לא רואה את הילדים שלי ערים כשאני חוזרת הביתה. זה קורה בין פעמיים לשלוש בשבוע, וזה כואב לי. אני מקווה שזה ישתנה אחרי שיאוישו המשרות של המשנה והסגן אצלי".

יעקבי חיה עם בת-זוגה רונית, בירושלים, והשתיים מגדלות את שלושת ילדיהן המשותפים: דניאל בן 14.5, עלמה בת 3 ואיתמר בן 2.5. סדר היום שלה מאז מונתה לכנר"ית מתחיל בשעה 8:00 במשרד הכונס בירושלים, עובר דרך רצף פגישות ללא מרווחים כלל, ומסתיים בין השעה 20:00 לחצות. "זו הסיבה שאני לא מוותרת על לקחת את הילדים בבוקר לגנים ולבית הספר, כדי שלא יהיה מצב שאני לא רואה אותם בכלל באותו יום", היא אומרת.

שינוי נוסף שהיא מרגישה מאז שמונתה לתפקידה, לדבריה, הוא כובד משקלה של האחריות המונחת על כתפיה. "אני לא בן אדם שצריך שיחזיקו לו את היד בלקבל החלטות, וגם קודם לכן קיבלתי החלטות, אבל יש בכל אופן תחושה אחרת כשאתה עומד בראש וצריך לקבל את ההחלטות. כשאמי פלמור, מנכל"ית משרד המשפטים, התקשרה אלי ואמרה לי שזכיתי בתפקיד, התגובה הראשונית שלי הייתה הלם שנובע מהמשקל שפתאום הרגשתי אותו יושב פיזית על הכתפיים שלי. לקח לי דקה להתאושש ממנו".

ועוד משהו שנחת עליה עם המשרה: המעבר מאנונימיות לדמות ציבורית. "כסגנית הכנ"ר לא הייתי מוכרת מחוץ לארגון. הייתי כמעט אנונימית. בהגדרה, העדפתי לעבוד מאחורי הקלעים, גם אם החתימה שלי הייתה על הרבה מהלכים משמעותיים שאנשים לא בהכרח יודעים שאני עומדת מאחוריהם, כי אין לי אגו.

"ופתאום עברתי מפוזיציה אנונימית לחלוטין לפוזיציה של חשיפה - גם תקשורתית וגם פתאום מאוד מחוזרת על-ידי העולם החיצון. הרבה אנשים מהמגזר הפרטי רוצים להיפגש איתי ולהציג את עצמם - וזה בסדר גמור".

שאלות | ותשובות

מה מכעיס אותך?

"משתדלת לא לכעוס, אבל יש מצבים שאי-אמירת אמת יכולה להכעיס אותי מאוד. שקרים אינטרסנטיים".

על מה את מתחרטת?

"על פגיעה באנשים. משתדלת כמובן מאוד לא לעשות את זה".

מה מרגש אותך?

"הילדים שלי".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"לא זקוקה לכוח מניע מיוחד. לא מתייחסת לכל יום בפני עצמו. החיים הם אחד שלם עם הפסקות שינה".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אחרי ביקור במעון לילדים עם פגיעות מוחיות קשות. החשיפה מצד אחד לילדים שהגורל התאכזר אליהם ומצד שני למסירות שבה הם מטופלים, טלטלה אותי. הייתה שם גם מורה אחת שמאוד הזכירה לי את אמי בנחישות שלה ללמד גם את הילדים עם הפגיעות הקשות ביותר מבלי להתייאש".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"היום".

מי גיבור ילדותך?

"לא היו לי ממש גיבורי ילדות. לא כל-כך נעים להודות, אבל מי שהכי קרוב להגדרה הזו הוא בנימין זאב הרצל".

העצה הכי טובה שקיבלתי בקריירה?

"גיוון תעסוקתי. עובדים מרקע שונה הם נכס לארגון".

העצה הכי גרועה שקיבלתי בקריירה?

"לא זוכרת. אני מתעלמת מעצות כאלה ובוררת לי רק את העצות שמתאימות לי".

סיגל יעקבי

אישי: סיגל יעקבי, 43, נולדה בחדרה, לטוני (מורה לחינוך מיוחד) ואברהם (עובד במפעל אליאנס), ומתגוררת כיום בירושלים עם רונית, בת-זוגה, עו"ד בסיוע המשפטי. השתיים אמהות לדניאל בן 14.5, עלמה בת 3 ואיתמר בן 2.5

תפקיד: כונסת הנכסים הרשמית (הכנ"רית) והאפוטרופוסית הכללית במשרד המשפטים, מאז יולי 2017

תפקידים קודמים: החלה את דרכה המקצועית באגף האפוטרופוס הכללי והכנ"ר ב-1997, כמתמחה בלשכה המשפטית באגף. שימשה מספר שנים כעו"ד באגף, ייצגה בתיקי פשיטות רגל ופירוק חברות, ומאז שנת 2008 כיהנה כסגנית האפוטרופוס הכללי והכנ"ר עד למינויה לכנ"רית

השכלה: בוגרת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תואר ראשון ושני) ובעלת תואר שני במדיניות ציבורית במסגרת בית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית בירושלים

ועוד משהו: יש לה רישיון על אופנוע כבד