הנקראות ביותר

קולנוע | "120 פעימות בדקה" הצרפתי הוא חוויה מומלצת

קשה לשכנע אנשים ללכת לסרט צרפתי על אקטיביסטיים להט"בים בשיא מגפת האיידס שנמשך על פני כשעתיים וחצי, אבל האמת היא ש"120 פעימות לדקה" הוא מסע רגשי חזק ● ביקורת 

“120 פעימות בדקה” / צילום: באדיבות בתי קולנוע לב
“120 פעימות בדקה” / צילום: באדיבות בתי קולנוע לב

לפני שנה בדיוק הפך "120 פעימות בדקה" לשיחת היום של פסטיבל קאן 2017, ולא מעט ציפו שיו"ר חבר השופטים פדרו אלמודובר יעניק לו את הפרס הראשי. זה אומנם לא קרה, אבל הסרט הצרפתי בכל זאת יצא מעוטר באי אילו תארים מהפסטיבל ואפילו נשלח על-ידי מדינתו לייצג אותה בטקס האוסקר האחרון, אך ללא הצלחה.

ואכן, "120 פעימות בדקה" הוא סרט שקצת קשה למכור. לך תשכנע אנשים ללכת לסרט צרפתי על אקטיביסטיים להט"בים בשיא מגפת האיידס, שנמשך על פני כשעתיים וחצי. סביר להניח שכבר עכשיו רובכם נדדתם עם העיניים לאייטם הבא, כי החיים גם ככה קשים ולא צריך ללכת לקולנוע בשביל להחריף את זה, אבל האמת היא ש"120 פעימות לדקה" הוא מסע רגשי חזק וחוויה קולנועית מומלצת.

סרטו השלישי של הבמאי הצרפתי ממוצא מרוקאי רובין קמפילו מתפרס על מספר רב של אירועים ודמויות (המגולמות על-ידי קבוצת שחקנים נפלאה) ומעמיס כמה שיותר על הפריים לתחושה של תזוזה וקינטיות כמעט בכל רגע - בין שדיונים ארוכים בנוכחות עשרות משתתפים ובין שבסצנות הסקס האינטימיות והארוכות שמלמדות אותנו על נבכי נפשן של הדמויות. קמפילו מצליח ליצור מעברים נפלאים בין אימג'ים שהופכים את כל שעל המסך לדבר אורגני אחד, כך שהצעירים הרוקדים במועדון משתלבים עם חלקיקי האבק באוויר, ומשם מתגלגלים לאותו הווירוס התוקף את מערכת החיסון. על-ידי אלו מצליח קמפילו לבנות עולם שבו כולם חשובים והכול משמעותי, גם - ואולי בעיקר - הדברים הסמויים מן העין.

רוב הסרט מסופר מנקודת מבטו של נתן (ארנו ולואה) שמצטרף לקבוצה הלוחמנית, ושם מתאהב בנשא צעיר ממוצא ערבי, שאותו מגלם נהול פרז ביסקייארט, אחד השחקנים הצעירים המסעירים של השנים האחרונות. פרצופו אולי יהיה מוכר לכם מסרט צרפתי אחר שמוקרן בימים אלו, "להתראות שם למעלה", אבל פה ביסקייארט (שבכלל נולד בארגנטינה) מקבל הזדמנות אמיתית להוכיח את יכולותיו, וכמעט מבלי מאמץ פשוט משתלט על הסרט.
בהתחלה קל להירתע ממנו בגלל הזעם והאקסצנטריות של דמותו, אבל זה רק עניין של זמן עד שהלב ייפתח אליו והוא יהפוך להיות הריאות הנושמות של הסרט.

זה נכון שלעיתים יש תחושה של הליכה במעגלים, וכמה קילוגרמים מיותרים של דידקטיות, אבל מספר הסצנות הסוחפות בסרט הוא מספיק גדול כדי להפוך אותו לכזה שנשאר בראש הרבה לאחר שהוא מסתיים. "120 פעימות בדקה" מבקש מהקהל שלו לא מעט סובלנות ואורך רוח, אבל כמעט מבלי ששמים לב, הוא משתלט ומכניס אותנו לעולם שלו, עולם שעל אף הכול מלא באהבה.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתנתן גושן: "מתמקדים ברע, כי זה מה שמגיע לתקשורת"