הנקראות ביותר

אל תאמינו לטור הזה!

עפ"י הלמ"ס, רובנו בכל מקרה לא מאמינים לכלום

דגל ישראל / צילום: שאטרסטוק
דגל ישראל / צילום: שאטרסטוק

א.

57% מהאוכלוסייה, קראתי בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסם השבוע, סבורים שיש להיזהר ממרבית האנשים. בואו נמדוט לרגע על הנתון הזה, ניתן למספר לחלחל לאט מהעיניים אל אחורי המוח, לשהות שם להרף עין ומשם לעשות את דרכו במורד עמוד השדרה עד קצה הבוהן של הרגל, ואז לעלות את כל הדרך בחזרה אל המוח. כל התהליך לא צריך לקחת יותר מנשימה אחת ארוכה.

57% מהישראלים, שזה רוב מוצק למדי, סבורים שיש להיזהר מרוב הישראלים - וגם אם חמישים ושבעה הם רוב מוצק, סביר מאוד להניח שאותם החמישים ושבעה אחוזים סבורים כי יש להיזהר מלמעלה מתשעים אחוזים הישראלים האחרים. כי ככה זה ישראלים, אומרים לעצמם רוב הישראלים: אי-אפשר לסמוך עליהם, הם ינסו לשקר לך, לעקוף אותך, לסובב אותך, לדפוק אותך, לקחת לך, לגזור עליך קופון או לכל הפחות לעשות עליך סיבוב. זה מה שחושבים 57% מאיתנו - נקרא להם הנ"ז - על רובנו.

אתם ודאי מכירים את הקלישאה העיתונאית הוותיקה במסגרתה מוצאים פרט שולי יחסית, מבליטים אותו החוצה ואומרים לך שהוא בעצם "זה כל הסיפור כולו"? אז הנה, זה כל הסיפור כולו - אבל הפעם באמת.

ב.

קיראו עוד ב"גלובס"


ולמה זה "כל הסיפור כולו" (או לפחות רובו)? כי זה ככה, בדיוק ככה. אתה הולך ברחוב, נוסע בכביש, עומד בתור, עושה קניות, או שוכב על חוף הים ועמוק בלבך גם אתה סבור שיש להיזהר מרוב האנשים האלה. אתה לא רוצה לסובב את הגב או להוריד את העיניים כי אתה יודע טוב מאוד שזה יכול להיגמר רע מאוד. החשש הזה - שהאנשים האלה, מרובם עדיף לך להיזהר מאוד - מלווה אותך כמו צל ויושב עליך כמו משקולת.

אולי בגלל זה אתה תמיד בציפייה לזה שידפקו אותך, ובמקום מסוים מקבל את זה בהבנה, אפילו בסוג של אהבה. אולי בגלל זה גילויים של טוב-לב בנלי ומובן מאליו - כמו לקום למישהו באוטובוס, לוותר על זכות קדימה, לתת למישהו להיכנס לפניך ולשאול רק שאלה קטנה, לחייך - מתקבלים פה בהפתעה עצומה, שאליה מתלווה תמיד אותו חשש עמום; רגע, למה הוא עושה את זה? מה הוא מתכנן, הנבלה? עזוב, לא צריך טובות ממך, אני כבר אכנס בתור שלי, בסדר?!

מאז שקראתי את הסקר הזה - היו בו עוד נתונים מעניינים שעמדו בצל החמישים ושבעה - אני הולך ברחוב ומסתכל על אחיי ואחיותיי החולקים אתי את המרחב הציבורי: את זה שרוב האנשים האלה סבורים שיש להיזהר מרוב האנשים האלה כבר למדתי לקבל, ואפילו להבין; לעזאזל, הרי גם אני נזהר מרוב האנשים האלה - במיוחד מאלה ביניהם שנוסעים על כלי רכב חשמליים.

ואז זה מכה בי: רוב די מוצק מהאנשים האלה חושב שאי-אפשר לסמוך עליי. עליי! שישה מכל עשרה מההולכים ברחוב, מאחורי ומלפני ומצדדי, חושבים שאני אדם שיש להיזהר ממנו. שישה מכל עשרה מההולכים לצדי בטוחים שאדפוק אותם ברגע שתינתן לי ההזדמנות.

טוב, עכשיו זה כבר מעליב, לא? לחיות בחברה בה אף אחד (כמעט) לא סומך על אף אחד זה דבר אחד, אבל לחיות בחברה בה (כמעט) אף אחד לא סומך עליך - זה כבר סיפור אחר לגמרי, חברות וחברים. מי ירצה לחיות במקום כזה?

ג.

למה זה קורה ומי אשם? לפני זה, בואו נלך לסקר המלא; מדובר כאמור בסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2016 שנערך בקרב מדגם מייצג של למעלה מ-7,000 איש מקרב ישראלים בני 20 ומעלה. עיקרי הממצאים הם - פחות מ-40% מהישראלים הביעו אמון בממשלה. קצת יותר ממחצית הביעו אמון במערכת המשפט. רוב מוחלט ומדכדך על מאוד - 85% - מרגישים שאין להם סיכוי להשפיע על מה שקורה במדינה.

אולי לכן, הישראלים לא מי יודע מה מעורבים - בהנחה שלצקצק, לכתוב טוקבק או להתמרמר בשיחות סלון לא נחשבים למעורבות - רק 16% טענו כי הם מעורבים בחיים הציבוריים והפוליטיים - ומדובר בכל הרמות, מהרמה הארצית, עד למקומית, כולל ועד בית ו-ועד כיתה. נכון שאי-אפשר להאשים אדם בזה שהוא לא מעורב אם הוא חושב שאין לו סיכוי להשפיע על כלום, אבל בדיוק זה לב העניין.

אנשים לא מאמינים. וכנראה שאי-אפשר ממש להאשים אותם, לא ככה? למה שמישהו יאמין לממשלה? הרי כולם כמעט שם שקרנים, מה גם שדורות של מושחתים עשו את שלהם. למה שמישהו יאמין למשטרה? רוב האנשים אפילו לא טורחים לדווח כשמשהו ניגנב מהם? למה שיאמינו לבתי המשפט? הרי הכל שם סחבת נוראית ובסוף איזו שופטת מסתמסת עם איזו עורך דין? למה שמישהו יאמין למישהו או למשהו אם אף אחד ושום גוף לא מאמין לו?

ד.

אתם חושבים שזה דבר חדש? זה לא. הנתונים האלה, ודומים להם, חוזרים על עצמם כבר שנים. בשנת 2013 פרסם ארגון ה-OECD כי ישראל נגררת הרחק מאחור בנושא "הלכידות החברתית". במחקר של הארגון וקרן ברטלסמן שנערך בקרב 34 מדינות דורגה ישראל במקום ה-28 והלא מכובד.

הסיבות העיקריות למיקום הנמוך של ישראל, כתבו בדוח, היו "חוסר קבלה קיצוני של האחר, חוסר אמון במוסדות פוליטיים וחברתיים ותפיסה נמוכה מאוד של הוגנות בציבור הישראלי". אאוץ'! זה כואב, לא? מילא חוסר קבלה קיצוני של האחר - לזה אנחנו קוראים פשוט יומיום - אבל "תפיסה נמוכה מאוד של הוגנות", זה ממש מתחת לחגורה.

ויחד עם זה כל כך נכון. באמת יש לנו תפיסה נמוכה מאוד של הוגנות. אנשים עושים דברים שלא היו רוצים שיעשו להם - חוסמים מדרכות, משאירים אחריהם זבל, לא אומרים תודה, לא מכבדים את האחר, טומנים זה לזה מלכודות.

במרץ האחרון פורם הדוח הכלכלי השנתי של ה-OECD לישראל וגם בו נטען שישראל סובלת מחוסר לכידות חברתי. לא נרשם שום שיפור באף מדד. 57% מהישראלים, אגב, לא מאמינים לדוחות של ה-OECD, או לאף דוח אחר.

בדוח של 2013, אגב, נמצאה "ירידה פתאומית ברמת הקבלה של חוקים חברתיים בקרב אזרחים ישראלים בתקופה שנמדדה (2009-2012) וכן חוסר עניין מתמשך במעורבות אזרחית וחברתית".

"ירידה פתאומית ברמת הקבלה של חוקים" זו אולי הדרך הכי מכובסת, קלה לעיכול ונעימה לאוזן שאפשר לחשוב עליה כדי לכתוב - חבר'ה, אתם חבורה של עבריינים שלא אכפת להם אחד מהשני.

לכידות חברתית מוגדרת בדוח כתכונה המאפיינת את הדרך בה חברים בקהילה חיים ועובדים יחדיו. חברה מלוכדת מאופיינת על-ידי קשרים חברתיים חזקים, חיבור והתקשרות רגשית חיובית בין החברים לקהילה, והתמקדות מובהקת בטוב המשותף. טוב, האחרון בכלל לא קיים אצלנו. אבל השאר קיימים פה ושם, בעיקר כשהמצב קשה. למזלנו, המצב באמת נהיה קשה מדי פעם. איזה כיף!

הנה, עכשיו מדברים על מלחמה. הרבה ייתרונות יש למלחמה, לא נמנה כאן את כולם כמובן כי לא תספיק היריעה, אבל לפחות במלחמה אתה חש ירידה מסוימת במספר הישראלים שלא מאמינים לך וירידה משמעותית במספר אלה שרוצים להרוג אותך.

יש אולי פרדוקס מסוים בין זה שהישראלים לא מאמינים לממשלה שלהם בשיט לבין זה שהם מתייצבים מאחוריה למשמע האיום הקטן ביותר, אבל לפעמים עדיף לגשר על פרדוקס מאשר לנסות להבין אותו.

ה.

הייתי יכול לעשות לי חיים הכי קלים ופשוט למנות פה עשרות שקרים של פוליטיקאים, מימין ומשמאל, היום ואתמול, אבל יש לי תחושה - כמו לגלעד ארדן, רק נכונה - שאתם לא צריכים דוגמאות, הרי אתם מסכימים איתי.

וזה בדרך כלל הזמן שאנשים אומרים בהתנצחות: אז איך זה שבכל הסקרים האלה הישראלים תמיד הכי מאושרים? הא?! ואז נשענים אחורה בסיפוק של מנצחים.

הישראלים אולי מאושרים ביחס לעמים אחרים - ואני בוודאי שמח על זה - אבל אם אתם שואלים אותי היום, אני מוכן להמיר עשרים, עשרים וחמישה אחוזים של אושר מופשט כמספר אחוזים דומה של כבוד ואמון הדדי. כל מה שאני רוצה זה ללכת ברחוב ולדעת שעשרה מכל עשרה ישראלים סבורים שאפשר לסמוך עליי.

זה לא יותר מדי לבקש.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתהרגע שבו הפכתי לרגע להר געש