פסטיבל דוקאביב, המוקדש לקולנוע תיעודי, כבר מזמן הוכיח את עצמו כאחד מאירועי התרבות הגדולים בארץ, כזה שנותן פייט אפילו לפסטיבלים הגדולים של חיפה וירושלים, והשנה מציין 20 שנה להיווסדו עם כ-120 סרטים שיוקרנו על פני עשרה ימים (26-17 במארס) בסינמטק תל אביב ובמקומות שונים בעיר. מכיוון שהתוכנייה עמוסה והזמן קצר, חקרנו ומצאנו ארבעה סרטים שכדאי לכם להזמין אליהם כרטיסים כבר עכשיו, ושניים שכנראה עדיף לבחור סרט אחר על פניהם.
המרגש | "אי הרוחות הרעבות"
בקלות אחד הסרטים הטובים ביותר מהתחרות הבינלאומית. סרטה של גבריאל בריידי מתרחש כולו על אי חג המולד האוסטרלי, שבו מתנהלות שתי מערכות קיום מקבילות. האחת קשורה למתקן כליאה של פליטים ומהגרים שנמלטו אל המקום, והשנייה היא מערכת אקולוגית מקומית של סרטנים אדומים שיכולים לחיות עשרות שנים. בריידי מייצרת הקבלה מרתקת בין היחס לפליטים והיחס לסרטנים ומציגה לנו בעדינות קולנועית יפהפייה את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לטבע מול הדרך שבה אנחנו חווים את בני האדם הזקוקים לעזרה. אומנם באקלים הנוכחי קצת מוזר לחוות סיפורים של דיכוי ובריחה דווקא דרך עיניה של עובדת סוציאלית לבנה ופריבילגית, עם בעל אוהב וילדה מקסימה, אבל הקסם של הלוקיישן והאלגנטיות של הבימוי מחליקים את זה.
"אי הרוחות הרעבות" / צילום: באדיבות דוק-אביב, Chromosom film
המשעמם | "איש מודרני"
לא תאמינו כמה קשה להיות הכנר צ'ארלי סיאם. אין ספק שלהיות חתיך הורס, נצר למשפחה עשירה במיוחד, ובנוסף, להיחשב לעילוי בתחומך ולתור את כל העולם בהופעות מתוקשרות בליווי נשים יפות, יכולים להיות מעמסה לא קטנה. באמת שובר את הלב. "איש מודרני" הוא בעצם דוקו-סלב חנפני שבמקסימום יגרום לנו לרחם על עצמנו בזמן שצ'ארלי סיאם, האיש שהחיים נתנו לו את כל הקלפים הטובים, מביט במבט עצוב ופוטוגני להפליא למצלמה ושואל מה בעצם יעשה אותו מאושר. מתברר שבדבר אחד סיאם לא כזה מוצלח - הוא פשוט לא יכול לסחוב על עצמו סרט תיעודי מעניין.
"איש מודרני" / צילום: באדיבות דוק-אביב
האקספרימנטלי | "ערפל ירוק"
אחד הדוקומנטריסטים הייחודים שפועלים כיום, גיא מאדין הקנדי, חבר אל איוון וגאלן ג'ונסון לניסוי קולנועי יוצא מן הכלל, שבהתחלה אולי גורם לכמה הרמות גבה ותהיות, אבל ככל שהוא מתקדם, הופך לאחד הדברים הנפלאים והמצחיקים שאפשר למצוא בפסטיבל. שלושת היוצרים יצאו לעבודת תחקיר מקיפה וסימנו את כל סרטי הקולנוע המתרחשים בעיר סן פרנסיסקו - מ"ורטיגו" ועד "המגדל הלוהט", דרך "הארי המזוהם" ופחות או יותר כל סרט של צ'אק נוריס - וערכו אותם יחד לכדי סרט אחד שהולך ומקבל צורה לנגד עינינו. דרך הסרטים הכל-כך שונים זה מזה, נבנה לנו מין עולם מקביל של תככים, חקירות, אהבות ומרדפים, שמורכב מתילי תילים של מאה שנות קולנוע. מרתק במיוחד הוא השימוש בסאונד, בסרט שמתחיל נטול דיאלוגים ולאט-לאט הופך להיות קקופוניה נפלאה של אהבה לאמנות השביעית.
הבלשי | "ההרוג ה-17"
פסטיבל דוקאביב מאפשר לנו הזדמנות נוספת לצפות על המסך הגדול באחד מסרטי התעודה הטובים ביותר שנעשו בישראל. הרבה לפני סדרות כמו "הג'ינקס" או "שומרות הצדק", מתברר שגם לנו היה סרט חקירה דוקומנטרי, ועוד מבית היוצר של אחד מבמאי התעודה המובילים של ישראל, דוד אופק, שיצא בשנת 2003 יחד עם הצלם רון רותם לפענח מיהו ההרוג האלמוני בפיגוע תופת שהתרחש באוטובוס שנסע מתל אביב לטבריה. הם אוספים עדויות, מחברים אינפורמציה, ובונים מסע שהמילה "מרתק" קטנה עליו. מעבר לבנייה של "ההרוג ה-17" (שעליה אמון העורך הענק אריק להב-ליבוביץ'), אחת הסיבות שהסרט הזה הוא בלתי נשכח היא הופעת אורח של גיל ג'יבלי, מאייר הבית של "גלובס", שנקרא על מנת לנבור בזיכרונו של אחד העדים על מנת להוציא קלסתרון של אותו הרוג מסתורי. אחת הסצנות הגדולות של הקולנוע הישראלי.
"ההרוג ה-17" / צילום: באדיבות דוק-אביב, רון רותם
הפיוטי | "בית אפור"
סרטם של ג'ק לינץ' ומת'יו בות' "בית אפור" הוא פואמה ויזואלית, כזו שאין בה נרטיב או התפתחות, אבל מייצרת חוויה נפלאה לאלו שלא ילכו נגדה ויתנו לה להוביל. "בית אפור", המתרחש במתקן קידוח נפט, בית כלא לנשים ובקתת חלומות מיוערת, הוא סרט של מחשבות, של צילומים מרהיבים שערוכים יחד כדי ליצור שפה שונה, ומשמעות שיכולה להתרחש רק על-ידי חשיבה קולנועית מחוץ לקופסה. זוהי יצירה שנשארת זמן רב לאחר הצפייה, כזו שיכולה לגרום לנו להגדיר מחדש את המושג "בית".
"בית אפור" / צילום: באדיבות דוק-אביב, Beechvibes,
המאכזב | "רצח במנספילד"
ישנו רגע קריטי ב"רצח במנספילד", איפשהו לקראת סופו, שבו ממש אפשר להרגיש את הבמאית המוערכת ברברה קופל עומדת מאחורי המצלמה במה שאמור להיות הרגע הקריטי ביותר של הדרמה, כשהיא מחווירה ומבינה שבעצם שום דבר מעניין לא עומד לקרות. זוהי סצנה שצריכה להיות האגרוף בבטן של הסרט, אבל מרגישה כמו ניסיון לסחוט דרמה שפשוט לא נמצאת שם.
"רצח במנספילד" / צילום: באדיבות דוק-אביב, Cabin creek films
זהו סיפורו של קולייר לנדרי, קולנוען אמריקאי בן 38, שלפני תריסר שנים היה לגיבור מדיה בעקבות עדות שנתן במשפט הרצח של אמו, משפט מתוקשר שבסופו הואשם אביו של קולייר בפשע המחריד. כאשר נקרא לדוכן העדים מול עשרות מצלמות טלוויזיה, דיבר לנדרי הצעיר ברהיטות כמעט לא אפשרית על החיים עם אביו והגעגוע לאמו, ותפס את תשומת הלב של מיליוני אנשים. עכשיו הוא חוזר למקום שבו חווה את הטראומה ודרך עיניו נחשף לנו הסיפור שלא הגיע למשדרי החדשות בשנות ה-90. אז אומנם ברקע יש אכן רצח מחריד שמעל פיענוחו תלויים כמה סימני שאלה, אבל על אף שמו ותיאור העלילה, "רצח במנספילד" איננו סרט מז'אנר ה-true crime ולבחון אותו דרך הפריזמה הזו עלול ליצור אכזבה גדולה. לא מדובר בסרט שהוא חקירה, כזה שחושף פרטים שמעולם לא נודעו או שמנסה לבחון מחדש את המקרה הטרגי. חשוב לדעת את זה כדי לא להתאכזב. "רצח במנספילד" הוא סיפור על התמודדות ועל ניסיון להמשיך הלאה, בשונה מלהבין מחדש את העבר. שזה כמובן בסדר ואפילו ראוי, אבל ככל שהדקות נוקפות, מסתבר שלא רק שאין פה סיפור, גם הדמות של קולייר לא באמת מחזיקה עניין, ואחרי אין-ספור שיחות לא מעניינות וחזרה על נקודות שכבר הבנו, קשה להיזכר מדוע רצו לעשות את הסרט הזה מלכתחילה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
