לאהבה יש מדינה | פרידה מאלי אביבי, נשיא אכזיב החופשית

לפני שבועיים הלך לעולמו אלי אביבי, נשיא מדינת אכזיב החופשית • ליאור טומשין נזכר בימים (ובלילות) הרחוקים ההם, שעשה במדינת אכזיב ובביתו של הנשיא המנוח

אלי אביבי / צילום: ליאור טומשין
אלי אביבי / צילום: ליאור טומשין

במשך שנים הסתובבתי עם תחושה שהגעתי ממש למקום הנכון, אבל לא בזמן הנכון. את המדינה הם הקימו דור לפניי, שלא לדבר על המחתרות והקיבוצים. את האהבה החופשית עשו בשנות השישים, וכשאני כבר התפתחתי, התפתח גם האיידס. את הבחורות שניתן להכיר בקלות דרך האינטרנט המציאו אחרי שכבר התחתנתי לחלוטין, ואפילו ההיי-טק התפתח שנייה אחרי שבחרתי להיות עו"ד.

מאחר שאמרו שהיה פה שמח לפני שנולדתי, ניסיתי, כשהתאפשר לי, לרדוף אחרי פעם. באחת הפעמים הללו, אחרי ששמעתי כי לאהבה יש מדינה, הגעתי אל מדינת אכזיב, שנוסדה על-ידי נשיאה, אלי אביבי, שהלך לעולמו החודש, בגיל 88. המדינה הייתה מגודרת, וכללה בעיקר בית ערבי ענק, דגל, המנון ושער ברזל פתוח לים.

כשנכנסתי בראשונה לתוך הבית הענק הזה מצאתי בו מוזיאון, שכלל גם חדר שינה ובו מיטה זוגית, שעליה גבר (אלי) בשמלה ואישה (רינה) במכנסיים, שולחן עץ גס וגדול וחלונות פתוחים אל כל היפה שבחוץ, מציגים לרווחה ים, שמיים ואור. בית שלמשך זמן היה לי חלון ומבט וראי.

אם היום מדברים על עמותת "אדם, טבע ודין", האיש הזה, לבדו, היה "אדם, טבע ודין לעצמו". הוא קבע את הכללים, סיפח את הטבע לביתו ושיפץ את ביתו אל הטבע, כשהוא מקדיש את כל חייו לחלקת אלוהים הקטנה שלו, שממנה מיעט לצאת. פעמים רבות אנו מתקשים להבין אנשים שהקדישו את כל חייהם ומרצם למטרה מסוימת, בעוד רבים מאיתנו מקדישים את כל חיינו ומרצנו אפילו ללא מטרה מסוימת, ומשקיעים בכך את מיטב שנותינו.

אביבי נתן לי מפתח לחדר קטן, שלא לומר כוך, בלי חלונות, בחזית המבנה, מתחת לקומת מגוריו, הסביר שבמקרה הגעתי בימים צפופים ועמוסים (ביחד איתי היינו שלושה אנשים במדינה) והסביר שרינה היא לא לתמיד, והיא תיסע בקרוב אל דירתה האחרת, בחיפה, למשך יתרת השבוע. שם למדתי, לראשונה, שאלוהים ברא את האדם להיות לבד, אבל לאחר שגילה כי בדידותו של האדם אינה מושלמת, הוא הוסיף וברא עבורו לשם כך את האישה.

אביבי אפשר לי לגור במקום, ונתן לי להנציח את דמותו הציורית במצלמתי ובבלוק הציור שהבאתי איתי. רק לפני חודש, יונתן בני מצא אותו מחייך בין ערימות התמונות שפעם עוד אסדר באלבום, ושאל, כהרגלו, את כל השאלות הלא נכונות והחליט שגם הוא רוצה לנסוע לשם. כנגד הזכות לנקות את המקום קיבלתי אפילו הנחה בתעריף הנמוך ממילא של החדר הספרטני שהוצע לי והייתי מאושר להעביר שם ימים ולילות קסומים.

בפעם שבה אביבי ביקש שאקפיץ אותו לבנק בנהריה (כי למדינה אין הסעה), הבנתי שבסופו של יום החיים הם החיים, ושמסתמן, אף שלא מרבים לדבר על כך באגדות, שגם נסיכות צריכות מדי פעם לשירותים וגם אלילי חופש נדרשים בסופו של יום לשיחה אצל הפקיד מסניף הבנק.

במהלך הימים התקבצו למקום מעת לעת אנשים בודדים, זוגות וגם קבוצות לבילוי מזדמן, לעיתים לשעה קלה ולרוב לכמה ימים, כדי לחסות מעט בצלו של מקום מפעם ולחוש אווירה שכבר אין. השהות הזו נתנה לי חברים לרגע, בני שיח מעניינים ואפשרות לאגור חוויות חיים וסיפורים, שלא היו מנת חלקי במדינה האחרת.

אביבי נראה תמיד כזאב בודד. כוחם של זאבים בטבע נסמך בעיקר דווקא על היותם חברי להקה ועל פועלם כחלק מצוות. זאבים בודדים אינם בוחרים בדרך כלל בבדידותם, אלא נקלעים אליה מכוח אילוץ, לאחר גירושם מהלהקה. תהיתי מי גירש אותו ומאיזו להקה, ולמדתי שדווקא שם, במקום הבודד הזה, הוא מוצא להקות מתחלפות וכמעט משתייך אליהן. באלבומי התמונות שאביבי פתח בפניי נבטו, לצד נשים שאהב ואהב לצלם, תמונות של ימים שמחים יותר של המקום, שרחש להקות שביקרו שם בעבר, בפסטיבלי אהבה וחופש. רובן נדדו משם הלאה, לתקופה מתקדמת יותר, בעוד אלי אביבי, שהטיל עוגן במקום, נשאר שם, יציב ונצחי, כמו הורה מבוגר שממתין שהילדים עוד ישובו לבקר, כשהוא אוחז במה שניתן להיאחז בו, מתרפק על העבר ומקווה, כמו כולנו, לחדש את ימיו כקדם.

פעם אחר פעם חזרתי אל מדינת אכזיב, לרוב לבד ולעיתים עם ידידות. המקום התאים לי, כמו לאחרים, לתקופת מה. מסתבר שלכל זמן ועת לכל חפץ, וכשהכרתי את יעלי, גליתי מרצון ממדינת אכזיב לנצח. ז'ורז' מוסטקי, שתורגם כהלכה על-ידי יורם טהר לב, כתב את השיר "את חירותי" (בצרפתית זה נשמע פחות מובן), שעסק בחופש ההוא, שטרם הזוגיות. הוא שר על חירותו האהובה שהלכה עמו עד שנטש אותה והתוודה בשירתו על בגידתו הגדולה: "בגדתי בך חירותי הטובה/ אל הכלא פסעתי בצער/ אל הכלא החם אשר שמו אהבה/ נאספתי כמו נער/ וסוהרת יפה, בתנועה רחבה/ נעלה את השער".

חלפו מאז שנות דור, העולם ואנחנו התקדמנו למקום אחר והאיש שהיה לאגדה, בעור צרוב שמש, בקרחת עטורה בשיער לבן ארוך, בגלביה של חופש ובעיניים שלא הסגירו לעולם את גילו, הוסיף וחיכה בשער הפתוח בבית אחר, וגם בבית אחר של השיר "את חירותי", כשהמשיך: "לצעוד בדרכי גורלי/ עד תבוא גם עליי השלכת/ ולרקום חלומות על קרני הלבנה/ וללכת, ללכת". וכך הוא נותר שם, כמעט נשכח, עד שהלך כדי להזכיר לנו, אלה שנשארנו, שאנשים אולי מתים, אבל האגדות, הסיפורים והשער אל החופש והים, נשארים לעולם.