בית שאן קורסת, אבל אף אחד לא לוקח על כך אחריות

רק אל תגידו לא ידעתי. רק אל תהיו מופתעים כשהקטסטרופה הזאת תתרחש • רעידות האדמה באזור הכינרת בשבוע שעבר הורגשו היטב גם בבית שאן, שם נמצאים עד היום הריסות העיר הרומית בת 20 אלף התושבים (כמו בית שאן) שנקברה ברעידת אדמה לפני 1,300 שנה. מה השתנה מאז? מעט מאוד • מסע בארץ אבודה

בית שאן / צילום: איל יצהר
בית שאן / צילום: איל יצהר

יום ראשון, בית שאן. 11 וחצי בבוקר, ומד הטמפרטורות עומד על 37 מעלות. סדרת רעידות האדמה שפקדו את צפון הארץ בשבוע שעבר הפנתה את תשומת הלב, ולו לרגע, אל הפריפריה ומצבה המדכדך, לפחות מבחינת מיגון וחיזוק מבנים. אבל גם לפריפריה יש פריפריה. בעוד מרבית תשומת הלב הופנתה אל טבריה והכינרת, נשכחה בית שאן מהלב. לא בפעם הראשונה, וכנראה שגם לא בפעם האחרונה. אבל בניגוד לכל ממשלות ישראל, רעידת האדמה הבאה לא תשכח את בית שאן שיושבת על השבר הסורי אפריקאי וצפויה להיות מהנפגעות הראשונות והעיקריות.

אנחנו מסתובבים ברחובות השוממים. במרכז רסקו (העגול, כמו שקוראים לו כאן) ליד "מלך השקל", יושבים כמה גברים מבוגרים בחמארה קטנה, משחקים שש-בש ודומינו. סמי לוי יוצא אלינו החוצה, לא להפריע לשחקנים המרוכזים. "זאת עיר ללא רחמים", הוא אומר, "גם קלינט איסטווד לא היה מסתדר פה, תאמין לי. לאף אחד לא אכפת מבית שאן, ככה זה פה מאז שעלינו לארץ ב-72'. אין שום חזון, שום כלום. רק הבטחות ודיבורים ואף אחד לא מזיז כלום. שום דבר. אנחנו מדברים ואין מי שישמע. הכול על הפנים".

בית שאן סרט מלחמה: שכונות יקרסו כמו מגדל קלפים

בניין העירייה / צילום: איל יצהר
 בניין העירייה / צילום: איל יצהר

מפחדים?

"בטח מפחדים, מה נראה לך? תסתכל על הבלוקים האלה, הם יתמוטטו כמו כלום. העיר הזאת נחרבה כבר כמה פעמים, אני מציע לכל מי שחושב שהוא מבין משהו, שיבוא ויראה את העתיקות".

אנחנו עושים מה שסמי לוי אומר לנו ונוסעים לגן הלאומי בבית שאן. אנחנו היחידים במקום המרהיב הזה שמציג בפנינו מעין קדימון של מה שיכול לקרות פה, כי הכול כבר קרה: לפני כמעט 1,300 שנים, בשנת 749, רעדה האדמה במה שמכונה "רעש שביעית" וקברה תחתיה עיר רומית מפוארת וכעשרים אלף איש, שזה פחות או יותר מספר התושבים בבית שאן של היום. אנחנו מביטים בעיר החרבה ובעמודים הרומיים האימתניים שהרעידה פיזרה על האדמה כאילו היו דוקים. אם אלה לא החזיקו מעמד, מה הסיכוי של העמודים הדקים בשיכוני הרכבת?

אנחנו חוזרים העירה ומסתובבים בשכונת אלי כהן - אין לך עיר בפריפריה שאין בה שכונת אלי כהן - המתפוררת והעלובה למראה; הכול סדוק ועצוב. כלבים מוזנחים משוטטים בין פחי הזבל ושותים מהשלוליות שנקוו תחת המזגנים המטפטפים. התשתיות קורסות, רטיבות וריקבון שורים בכול. זו דרגת האפס המוחלט של החן. אישה מבוגרת מנקה עגלת ילדים, "הכול בידי שמיים", היא אומרת.

רחל אברג'יל נולדה פה, בשכונת אלי כהן. "הכול מתחת לכל ביקורת, לא עשו פה כלום חוץ מכמה בניינים בשיכון ט'. ברעידה שהייתה ביום חמישי הרגשתי את הכיסא רועד, בחיי, איזה פחד. רצתי לקחת את הנכדה שלי. הילדה רק חיכתה שייגמר וברחה לקריית אתא. אין פה כלום בעיר הזאת, כלום. לי אין עבודה, לילד שלי אין עבודה, הוא בן 22 ורוצה כבר לרדת מהארץ".

התרחיש המקובל שאליו נערכת ישראל במקרה של רעידת אדמה נכתב בשנת 2012 וכולל 7,000 הרוגים, 8,600 פצועים קשה, 37 אלף פצועים קל. 28,600 בניינים הרוסים ו-290 אלף בניינים עם נזק קל ובינוני - מתוך 810 אלף דירות שזקוקות לחיזוק - יהפכו כ-170 אלף אנשים לפליטים בארצם. למעלה ממיליון ילדים לומדים בבתי ספר לא מוגנים, שאם יתמוטטו, יכולים לקבור תחתיהם דור שלם.

על-פי אומדן משרד האוצר, הנזק הראשוני בלבד - לא כולל פינוי הריסות, נזק לתשתיות ועלויות רפואיות - יגיע להיקף של יותר מ-90 מיליארד שקל. היערכות וחיזוק מבנים בפריפריה, אגב, יעלו פחות מעשירית הסכום הזה. השבוע הכריז הקבינט על תוכנית חדשה בשם "מגן לעורף" בעלות של 5 מיליארד שקלים (מאיפה הכסף, עוד לא ברור), אבל בפריפריה שמעו מספיק הבטחות. פה אף אחד לא מאמין לכלום. ובצדק.

בניין לאחר שיפוץ / צילום: איל יצהר
 בניין לאחר שיפוץ / צילום: איל יצהר

38 מעלות, ואנחנו נכנסים לשתות משהו קר במכולת הקטנה של עוזי לארי בקומת הרחוב של בניין רכבת סדוק בשכונת אלי כהן. "ברור שיש פחד", אומר לארי, "בעיקר אצל הצעירים, הם אומרים שיברחו מהעיר. המבוגרים אומרים 'מה שיהיה, יהיה', אבל כולנו יודעים שיהיה אסון. ברעידה האחרונה היינו באירוע בטבריה, השולחנות רקדו. אבל אני גר בצמוד קרקע, אז פחות מודאג". 14 שנים שהוא במכולת, "לא עשו פה תרגיל שכונתי אפילו פעם אחת".

אנחנו ממשיכים להסתובב ברחובות. החזרה המדיטטיבית בין השיכונים והבתים שנראים בדיוק אותו דבר בכל מקום, כולם כעורים ועגומים ומוזנחים באותה המידה. החום הכבד - כבר 40 מעלות - רובץ בכבדות על ראשינו ומרוקן אותו ממחשבות בדיוק כמו שהוא מרוקן את הרחובות מאנשים. הכביש מהביל. הכול מקנה לעיר מראה של סרט פוסט אפוקליפטי והסיבוב מקבל ממד של הזיה; אתה יכול להסתובב דקות ארוכות ברחובות, בחצרות, ולא לראות בן אדם. רגע, אתה שואל את עצמך פתאום, כבר הייתי פה, בחצר העזובה הזאת? ראיתי כבר את הכלב הקטן עם התחבושת על הרגל או שחלמתי את זה?

עיר בלי קופון לגזור

אנחנו נוסעים לבניין העירייה ודופקים על דלתו של רפאל בן שטרית, ראש העיר. "טוב שאתה בא. לפחות מישהו...", הוא צוחק צחוק מריר, "כולם דיברו על טבריה, ואותנו שמו בצד, כרגיל". הוא סקפטי לגבי התוכניות החדשות, "כל פעם שיש רעש אדמה, מיד קופצים הפוליטיקאים ומבטיחים, בואו נראה מעשים. את כל ההבטחות כבר שמעתי".

הבעיה המרכזית של הפריפריה, בקצרה, היא שתמ"א 38 לא כדאית פה. אין שום אינטרס כלכלי ליזמים לחיזוק בניינים, כמו במרכז. מכלי שאמור היה לחזק בניינים, הפכה התמ"א לניסיון לגזור קופון. אבל בבית שאן אין קופון. "בעשור האחרון יש מאמץ מצומצם לחזק פה מבני מגורים, אבל התוכנית מתקדמת בקצב של המדינה: 2-3 בניינים בשנה. מתוך 80 בנייני מגורים בסטנדרט נמוך, חוזקו 14". וזה בעשר שנים, כן?

35% מתושבי בית שאן גרים בדירות של הדיור הציבורי ויותר מ-60% מהבניינים בעיר, לפי בן שטרית, לא יעמדו ברעידה. "יש פה שכונות שלמות שיקרסו כמו מגדל קלפים", אומר ראש העיר ומספר שפיקוד העורף העריך בפניו שאזור בית שאן ועמק המעיינות יספוג 16 אלף הרוגים ברעידה החזקה הבאה. "זו אפוקליפסה". המעיינות, אגב, הם עוד דוגמה לחוסר המזל של בית שאן - האזור כולו מלא מעיינות, אבל אין ולו אחד בתוך העיר. אפילו המים ברחו מפה.

"יזמים פרטיים לא ממהרים להיכנס כאן, אלא אם כן יקבלו הטבות משמעותיות, כי ערך הקרקע פה הוא אפס", אומר בן שטרית. "יזם צריך לפנות שלוש קומות ולבנות 14 קומות, רק תשע קומות לא משתלם לו".

עוזי לארי במכולת / צילום: איל יצהר
 עוזי לארי במכולת / צילום: איל יצהר

נחמד, אבל מי יגור בכל הדירות האלה? בית שאן לא נהנית מהגירה חיובית, אם להתבטא בעדינות.

"יש צמיחה דמוגרפית מתונה, אנחנו כבר 19,700 תושבים. אבל יש תהליכים טובים שקורים - רכבת העמק קיצרה תהליכים ומרחקים, בעיקר בתודעה. זה שאתה יכול להיות תוך 12 דקות בעפולה - זה משנה דברים. צעירים מתחילים לחזור ויש גם אזור תעשייה שנמצא בתנופה. קמים מפעלים. בנייה מטורפת. סיימנו תוכנית מתאר שלפיה ב-2035 תמנה בית שאן 28 אלף תושבים".

סחתין על האופטימיות. כמה כסף צריך כדי להכין את בית שאן לרעידה?

"בין 400 ל-600 מיליון שקלים. זה באמת לא בשמיים. כחלון אומר שיש לו עודף של 20 מיליארד* שמע, זה איום קיומי, זה לא עפיפונים".

מה בנוגע למבני ציבור?

יש לנו 5,600 תלמידים פה וחיזקנו 2 בתי ספר מתוך 15".

זה נורא.

"נכון".

אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר, חוזרים לשכונת אלי כהן. "זו תבנית נוף ילדותי", אומר בן שטרית. אני מביט סביב, החצרות המוזנחות, הקירות הסדוקים, הזבל המפוזר, העמודים החלשים, אתה מפחד להישען עליהם כדי לא להפיל את הבניין. פה לא צריך להיות שמשון הגיבור. "אלה בניינים שנבנו ברוע לב", כך ראש העיר. על אחד הבניינים סדק גדול שנפער ברעידה של 2013 ומאז עומד שם בלי שאף אחד נגע בו, מוכן להתרחב. "הרוב פה דיור ציבורי. ריכוז לא קל". הוא מסרב להצטלם על רקע נוף ילדותו, "אני לא רוצה שתקשור אותי לכיעור", הוא אומר לאיל הצלם.

שלטים למכירה והשכרה מכסים בלוק שלם בשכונה, אבל לא נראה שיש קונים. אנחנו נוסעים לבית הספר היסודי תחכמוני, שם למד בן שטרית. "ככה נראה בית ספר ב-2018", הכול רעוע ומתקלף, אתה ממש יכול לראות את העמודים נפרדים מהתקרות, סדקים בכל מקום. רעידת אדמה? מאוורר חזק יספיק פה. "אומנם הגענו לאיזון תקציבי, אבל אין לנו שום יכולת להרים דבר כזה".

אנחנו פוגשים במקרה את רותי כהן צמח, מנהלת בית הספר. 230 תלמידים לומדים תחתיה. "אני בכלל, אבל בכלל, לא רגועה. זה מפחיד. המזל היחיד שלנו", כך כהן צמח, "זה שלבית הספר יש רק קומה אחת".

אנחנו נוסעים לשיכון ט', בן שטרית לוקח אותנו לארבעת הבניינים שעוברים חיזוק, מראה לנו בגאווה איפה יהיה הלובי החדש. "עד לא מזמן זה היה נראה פשוט נורא", הוא אומר, אבל מספיק להסיט את המבט בקצת כדי לראות ארבעה בניינים שמאחוריהם ומצדדיהם אותם שיכונים עלובים. באחד הבניינים המשותפים יש נזילה וסירחון של ביוב. "יום אחד כל אלה ייראו כמו זה", אומר בן שטרית כשהוא מבחין במבטי.

משיכון ט' אנחנו נוסעים לשכונת טירת צבי שמונה 350 יחידות דיור. "זו השכונה במצב הכי קשה בעיר". השכונה - שנקראת ככה כי היא על הכביש המוביל לקיבוץ - במצב נורא. הכול נראה כמו שיכוני לגו. קוביות פריקסטים מונחות זו על זו ברישול. זה באמת אחד המקומות הכעורים שראיתי. "הם כולם יקרסו כמו כלום", אומר בן שטרית. "אתה רואה את הבית הזה", הוא מצביע על בניין ברחוב המעפילים. "פה הייתה ההתקפה של 1974".

סמי לוי: "העיר הזאת נחרבה כבר כמה פעמים" / צילום: איל יצהר
 סמי לוי: "העיר הזאת נחרבה כבר כמה פעמים" / צילום: איל יצהר

ב-19 בנובמבר 1974 השתלטו שלושה מחבלים מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין על דירה בבניין. בפיגוע נרצחו ארבעה תושבי בית שאן ועשרות נפצעו. הפיגוע התפרסם גם בגלל תגובת התושבים שהתעללו בגופות המחבלים ושרפו אותן, כשבטעות הציתו גם את גופת אחד הקורבנות.

"החורים של הכדורים צריכים עוד להיות פה איפשהו", אומר בן שטרית. אני לא מוצא. אישה מבוגרת יושבת ובוכה על ספסל מחוץ לבניין. מה קרה?, אני שואל. "אין כסף", היא פותחת בפניי את ארנקה הריק, "אפילו לא שקל, ואני לבד והבעל בבית אבות". בן שטרית מבטיח שיטפל בה וחוזר למשרדו, לא לפני שהוא מבטיח להביס בבחירות את ז'קי לוי שרץ מולו.

העיר לא עומדת בתקן

המצב בבית שאן אומנם גרוע, אבל זה לא שבשאר הארץ המצב מבריק. ב-12 שנות תמ"א 38 רק כ-2,000 בניינים ברחבי הארץ (מתוך כ-80 אלף בניינים שעומדים בקריטריונים) החלו עד כה תהליך חיזוק במסגרת התמ"א. מדובר ב-2.4% בלבד. סך המבנים שהשלימו את התהליך עומד על כ-600 בלבד, פחות מאחוז מהבניינים שזכאים לחיזוק.

"הערכת המערך הרגולטורי להתמודדות עם רעידות אדמה בישראל" הוא הדוח הכי טרי שנכתב בנושא. הוא הוצג בסוף 2017. 92 עמודים אורכו. מדובר בחומר קריאה מרתק ומפחיד למדי. ד"ר אהוד סגל מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה הוא אחד ממחברי הדוח, יחד עם הפרופסורים דבורה שמואלי, ערן פייטלסון ואמנון רייכמן וד"ר מיכל בן גל. סגל חקר את בית שאן. "שיכוני הרכבת בעייתיים בגלל העמודים", הוא אומר. "הם נבנו להחזיק את הבניין. לא בנויים לזעזועים. זה הופך את הקומה הראשונה לרכה ומועדת ליפול".

"הממשלה לא יודעת לעבוד עם עיר כמו בית שאן שהיא בקצה הסוציו-אקונומי", הוא ממשיך. "בממשלה יש תפיסה ניאו ליברלית - משרד האוצר אוהב לעזור למי שעוזר לעצמו וערים שלא נמצאו במקום הזה נשארות מאחור ואין מי שיודע לעבוד איתן. זה הניתוח האישי שלי על הכשל. בתחתית הסולם המודל הזה לא עובד, ונוצרת אפליה. בית שאן מספרת את כל הסיפור של הפריפריה, ערי השבר הן ערים עניות וחלשות עם שיכונים שלא עומדים בתקן ובלי מדיניות. הרבה מאוד צרות לאומיות התנקזו לבית שאן".

למה בלי מדיניות? יש המון תוכניות.

"בוא נראה את זה קורה. הרי הוקמה ועדת היגוי בשנת 2000, ועדיין לא נעשה כלום אז אנחנו לא מתלהבים. היו המון המלצות שלא יושמו. הבעיה המרכזית היא שמודל של חיזוק תמורת הוספת יחידות דיור לא מתאים לכל מקום, וצריך מסלול של חיזוק בלבד, כמו בבית שאן. צריך לחשוב על כל האופציות, כולל השתתפות עצמית של הדיירים שפרוסה ל-25 שנה בלי ריבית. על הקצה של הסקאלה צריך היבט רחב יותר.

"כשהממשלה רוצה, היא יכולה לעשות הרבה. אבל היא ייצרה מדיניות שמתאימה רק לאזורי הביקוש. אנחנו יכולים עכשיו לומר שנוצרה אפליה מערכתית כלפי הפריפריה, שדווקא היא בסיכון הכי גבוה. זה לא כתוב בדוח, אבל בעוד שמטפלים באזורי הביקוש, משאירים את האנשים האלה בפריפריה לגורלם, עם כל המשתמע מכך. את האפליה הזו צריך לצעוק החוצה. בבית שאן יש גם עוול היסטורי - שמו פה אנשים בשיכונים המטים ליפול האלה, את האוכלוסיות הכי חלשות - זו הזדמנות לתיקון".

אתה מדבר על משהו רחב בהרבה מהיערכות לרעידת אדמה.

"זה מה ששמעתי מהם. הרי גם אם יחזקו את המבנים, האוכלוסייה החלשה תישאר, כמו כל הבעיות. למה לא לנצל את המומנטום של החיזוק לשיקום העיר?".

יש כמה כשלים גדולים בהיערכות המדינה לרעידת אדמה, על-פי הדוח. אחד, "יש נטייה מערכתית מאוד ברורה כלפי נושא המענה לאחרי הרעידה. רח"ל, פיקוד העורף, כוחות ההצלה - וכולם שם, כולם מתאמנים ומוכנים. לעומת זאת, בנושא של המניעה - ובטח בפריפריה - הדברים צולעים בלשון המעטה".

כשל שני: חסרה מומחיות. האחריות פוזרה בין עשרות גופים, 47 לייתר דיוק, "אבל אין מי שירכז את הידע וינחיל אותו בצורה מסודרת", כך סגל. "הכשל הזה יכול להביא לאסונות לא צפויים. הכבאים, לדוגמה, לא יודעים באיזה עוצמת רעש אדמה יכולים לעמוד בלוני הגז והצינורות הביתיים. יכול להיות מצב שאלפי מכלים יתנתקו פתאום, גז יתחיל להתרומם באוויר ועיר תתפוצץ. זו סכנה גדולה.

ההריסות הרומיות / צילום: איל יצהר
 ההריסות הרומיות / צילום: איל יצהר

"תחשוב שכל מה שיש במדינת ישראל, כל מה שבנינו, לא עבר אף פעם את המבחן הזה של רעידת אדמה. כשיגיע הטסט - גם אם הבניינים יחזיקו, אין לנו שום מושג מה יקרה עם המערכות האחרות. גנרטורים בבתי חולים, לדוגמה, לא מקובעים לרצפה, יש מכלי אמוניה עצומים במרכזי הערים. אבל אין גוף עם מומחיות שילמד מהעולם וינחיל את הידע במקום להפיל את זה על כל קב"ט של כל משרד. אנחנו לא עושים את הפעולות הבסיסיות. מתחילים לדבר על צונאמי - אבל מה עם פעולות בסיסיות שאף אחד לא עושה כמו לבדוק את בלוני הגז? לא מארגנים את הסיכונים ומתעדפים אותם".

אבל הכשל המרכזי במדיניות ישראל בהיערכות לרעידת האדמה מהמם בפשטותו, מדובר בקלאסיקה ישראלית של ממש: "בהחלטת הממשלה בנוגע להיערכות לרעידה (החלטה 1623) חילקו אחריות לכל משרדי הממשלה", אומר סגל, "יש 47 גופים כאמור, שמסונפים לכ-18 משרדי ממשלה שונים, ויש מאות שורות של מי אחראי על מי. אבל אף אחד לא קיבל אחריות על הנושא הכי קריטי מבחינת הצפי של הנפגעים - חיזוק הבתים הפרטיים. תשאל מי במדינת ישראל אחראי לקדם את החיזוק במבני מגורים פרטיים ואף אחד לא ירים את היד".

אתה יכול להגיד את זה שוב?

"אף אחד ושום גוף לא נושא באחריות לתחום שבו צפויים הכי הרבה הרוגים ברעידת האדמה: בניינים שלמים שיקרסו על יושביהם. חוסר ההשקעה במנגנון המניעה וההזנחה המתמשכת של נושא מבני המגורים הפרטיים המצויים בסיכון גבוה, מהווים מחדל מערכתי ברמה הלאומית".

כי אף אחד לא רוצה שהשם שלו יופיע ליד הכישלון הזה.

"נכון, אבל אי אפשר לעשות להם את ההנחה הזו. זה הכשל הכי גדול וחמור. הוא גורם לשיתוק מערכות. כשאין אחראי, אף אחד לא רוצה לעשות יותר מדי - זה הפיל שבחדר שלא מדברים עליו. ההשלכות של החולשה המערכתית הן שבמקרה של רעידה קשה, צוותי ההצלה יעמלו להציל בודדים, לעומת אלפים שצפויים להיהרג כתוצאה מחוסר מניעה".

שני זקנים יושבים בצל

אנחנו ממשיכים להסתובב ברחובות המוכים והאדישים של בית שאן, הטמפרטורה כבר 41 מעלות. אני מתקשר לוועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה. רציתי לדעת מי אחראי על חיזוק מבני המגורים בישראל. שלחו אותי לאמיר יהב, המנהל. הוא העביר אותי לדוברות, שם נפנפו אותי בסמס לקוני: "חיזוק מבנים פרטיים הינם באחריות בעלי הנכס על-פי התקן לחיזוק מבנים 4133".

ומה עם מי שלא יכול, שאלתי. פנה למשרד השיכון. פניתי. במשרד השיכון טוענים שיש להם את הכלים והידע לעמוד במשימה, אבל לא כסף, הם מחכים להחלטת ממשלה ורוצים לראות מה יהיה עם התוכנית החדשה של ליברמן. בקיצור - לא נתנו תשובה לשאלה. בינתיים, המליצו לי, דבר עם הרשות להתחדשות עירונית. ברשות אמרו שללא החלטת ממשלה, בעלי הבית אחראים - כולל לנזקים שכבר נעשו. גם להם, בקיצור, לשאלה מי הגוף במדינה שאחראי לחיזוק מבנים אין תשובה. התושבים של בית שאן ייאלצו לחכות להחלטה או לנס, מה שיבוא קודם.

ממורמר ומיובש אני נכנס לקיוסק לקנות משהו קר לשתות. המדינה לא סופרת אתכם, אני אומר לשני זקנים שיושבים בצל. אחד מהם מרים את מבטו: ספר לי משהו שאני לא יודע, הוא אומר.