על הציבור הישראלי ומערכת החוק: מה מלמד אותנו הכישלון של שקד וההישג הגדול של נתניהו

1.

הכישלון הגדול בבחירות של איילת שקד וההישג הגדול של ראש הממשלה בנימין נתניהו הם שני הצדדים של אותו המטבע מהיבט אחד: רוב הציבור הישראלי לא סופר את מערכת אכיפת החוק בבואו לקלפי. כפי שהציבור לא התרשם יתר על המידה מעמדת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובכירי הפרקליטות כי נתניהו הוא מושחת שהעדיף את האינטרסים הפרטיים שלו על פני האינטרס הציבורי - כך רוב הבוחרים גם לא התרשמו מהמתקפה הבוטה והאובססיבית של שקד על בג"ץ בשבועות שקדמו לבחירות.

נתחיל בנתניהו: אומנם יותר ממיליון ישראלים הצביעו למפלגת כחול לבן של בני גנץ - בין היתר כהצבעת מחאה נגד נתניהו, ש(רק) אחת מהסיבות לה היא השחיתות לכאורה של ראש הממשלה - אבל יותר מ-2 מיליון ישראלים בחרו בליכוד או במפלגות שהצהירו מראש שהן ילכו ביחד עם נתניהו ותומכות בו. כל אותם אנשים השתכנעו כנראה שראש ממשלה רשאי לקבל סיגרים ושמפניות מחברים כאוות נפשו, ושאין שום דבר כל-כך נורא בכך שראש ממשלה מנהל משא-ומתן של מקח וממכר עם מו"ל ובעלים של כלי תקשורת בתמורה לסיקור אוהד ומוטה לטובתו אצלם.

אולי זה אמור להיות מובן מאליו, אבל בימינו כבר כלום לא ברור, אז נזכיר כי תוצאות הבחירות לא צריכות לשנות כהוא זה מיחס מערכת אכיפת החוק כלפי ראש הממשלה. היועמ"ש, הפרקליטות ובהמשך כנראה בתי המשפט מחויבים להתעלם מדעת ההמון ולפעול כלפי נתניהו משיקולים מקצועיים בלבד. לטוב ולרע.

זה יהיה מאוד עצוב אם נתניהו יודח מראשות הממשלה כנגד רצון הבוחר, בגלל הסתבכותו הפלילית. אבל גם ביום שאחרי הבחירות שבהן התברר סופית כי רוב אזרחי ישראל מאמינים שנתניהו הוא האדם הנכון לשבת בראשות הממשלה - ישראל היא מדינת חוק, וכולם צריכים להיות שווים בפני החוק.

באשר לאיילת שקד - ככל שהלכו ונקפו הימים לקראת 9 באפריל, שקד הלכה והפנימה כי מצבה בכי, רע וכי "הימין החדש" שלה ושל נפתלי בנט עלולה שלא לעבור את אחוז החסימה. בניסיון לבדל את עצמה ממפלגות הימין המתחרות בה, שקד החליטה להחצין ולהקצין את המתקפה שלה על בית המשפט העליון עד למחוזות שטרם ראינו כמותם. בצל אימת הסקרים שניבאו לה ולבנט 4-6 מנדטים בלבד, שקד הצהירה כי "בג"ץ מתנהל בשיטת 'חבר מביא חבר'", למרות שעד לאחרונה היא התהדרה בכך ששינתה את פניו של בית המשפט העליון, והצהירה כי בכוונתה לערוך למועמדים לשיפוט בעליון הליך שימוע בכנסת כתנאי למינויים.

אבל חמור מכך - בנט ושקד הלכו עוד כברת דרך משמעותית במסע הדה-לגיטימציה לבית המשפט העליון, כשתחת אימת הסקרים הם השוו בין בג"ץ הציוני והפטריוטי לבין ארגון טרור שמאיים לחסל את מדינת ישראל, כשתלו שילוט חוצות מול בית המשפט העליון עם הסיסמה "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את חמאס". במבחן הקלפי, כאמור, זה לא השתלם לשקד. יכול להיות שהציבור הישראלי בכל זאת לא רוצה השוואות בין בג"ץ לבין החמאס.

2.

ההדחה הצפויה של איילת שקד ממשרד המשפטים, לא אומרת שחסידי בג"ץ יכולים לצאת בחגיגות. שר המשפטים הבא צפוי להיות עוין את בג"ץ בדיוק כמו שקד. אחד המועמדים המובילים לתפקיד אחרי עידן איילת שקד הוא שר התיירות, יריב לוין, מהליכוד. לוין, משפטן ותיק וחריף, לוטש עיניו אל משרד המשפטים כבר שנים. ההערכה הרבה לה הוא זוכה מצד נתניהו, העובדה שהוא הגיע למקום השביעי והגבוה בפריימריז בליכוד ועובדת היותו משפטן בעל תפיסת עולם מגובשת ביחס למערכת המשפט, שהולכת ומתחבבת על-ידי נתניהו, מביאות לכך שהשאיפה של לוין עשויה להתממש.

הגשמת שאיפתו הפוליטית של לוין תהיה במידה רבה מימוש הסיוט הגדול של כמה מבכירי מערכת המשפט בהווה ובעבר. לוין צפוי להמשיך את דרכה של שקד בהחלשת מעמדם של בג"ץ ושל היועצים המשפטיים לממשלה, בפוליטיזציה במינוי שופטים ובמאבק נגד זכויות של מסתננים ומיעוטים. לוין שואף באופן מוצהר להשיג את שיטת המשפט הישראלית שנים לאחור ולבטל, הלכה למעשה, את הישגי המהפכה החוקתית מתחילת שנות ה-90.

"כשקבוצה מסוימת של אנשים מנסה לנכס לעצמה את היכולת לקבוע מה מידתי ומה סביר, מה נאור ומה לא, זו תמצית הדיקטטורה - והיום יש קבוצה רדיקלית שמאלנית ששולטת בבית המשפט העליון", אמר לוין בראיון ל"גלובס" לפני כמה שנים. אם יריב לוין יהיה שר משפטים, רבים עוד יתגעגעו לאיילת שקד. 

*** חזקת החפות: בנימין נתניהו וכל החשודים האחרים בתיקי ראש הממשלה מכחישים את המיוחס להם. יודגש כי גם לאחר ההחלטה על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע, הם בגדר חשודים, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת לזכותם חזקת החפות.