ראש המוסד הכי חוצפן: החוצפה המרעננת של ראש המוסד לביטוח לאומי

מאיר שפיגלר, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, הוא חוצפן לא קטן. השבוע הוא הודיע, בפעם השנייה בתוך שנה, על ביטול ההסכם ההיסטורי עם המדינה. זה אומר שהביטוח הלאומי יפסיק לרכוש מהמדינה אגרות חוב בכסף הפנוי שיש לו.

מאז 1980 הביטוח הלאומי כבר רכש אגרות חוב כאלה ב-250 מיליארד שקל (כולל הריבית). רבע טריליון שקלים. ביטול ההסכם אומר שבטווח המיידי המדינה תפסיד הכנסות ב-3 מיליארד שקל של אגרות חוב, שהביטוח הלאומי היה אמור לקנות ממנה השנה. בטווח הארוך המדינה תצטרך לגייס בשוק ההון את רבע טריליון השקלים כדי שתוכל לפרוע את החוב לביטוח הלאומי. זה אומר שהחוב הממשלתי יגדל ב-50% כמעט ושדירוג האשראי של ישראל יתקדם בכיוון ההפוך, למטה. לא פלא שההודעה של שפיגלר הכניסה את אגף התקציבים באוצר ללחץ. לא רק שם, אגב, צריכים להיכנס ללחץ מההודעה.

שפיגלר הציג לאוצר שתי דרישות כתנאי לכך שימשיך לרכוש ממנה את האג"ח. הראשונה היא שמירת העצמאות התפקודית של המוסד. השנייה היא התחייבות שעד שהכסף לא יוחזר במלואו, האוצר יתחייב לא ליזום חקיקה שתפגע בקצבאות הביטוח הלאומי. זו דרישה חסרת תקדים ומדהימה בחוצפתה, כשהיא באה מגוף שהמדינה מכסה כמעט 60% מהוצאותיו. אם המדינה לא הייתה מעבירה לביטוח הלאומי 40 מיליארד שקל בכל שנה לתשלום קצבאות, לא היו לביטוח הלאומי שום "עודפי גבייה" להשקיע. אף מנכ"ל של חברת ביטוח פרטית או קרן פנסיה, שלא מקבל שקל מהמדינה, לא חולם לדרוש דבר דומה מהאוצר, אף שגם חברות הביטוח מחזיקות בחוב ממשלתי במאות מיליארדים.

חייבים להודות שיש גם משהו מרענן בחוצפה של שפיגלר. אנשים אוהבים לשמוע שיש מישהו שנלחם בכל הכוח כדי למנוע מהאוצר - שגם כך ידו בכול - לשים יד גם על קצבאות הביטוח ולקצץ בהן כדי לסגור את הבור בתקציב. אנשים מוטרדים מהפרסומים על פשיטת הרגל הצפויה של המוסד ורוצים לדעתי שמישהו נמצא שם כדי להבטיח שיהיו להם קצבאות כשיפרשו לעת זיקנה. גם טוב לדעת שלא רק לרופאים ולעובדי הנמלים יש יכולת להלחיץ את האוצר, ושגם למקבלי הקצבאות - קשישים, נכים, פגועי נפש - יש יו"ר ועד קצת אלים.

ויש עוד יתרון בהתנהלות הלא-אחראית של שפיגלר. השריפות שהוא מאיים להצית עשויות להכריח את הפוליטיקאים להתמודד סופסוף עם השאלה הגדולה באמת: מה הם דמי הביטוח הלאומי? פרמיית ביטוח או מס? שפיגלר טוען שמדובר בביטוח לכל דבר; שדמי הביטוח הלאומי שכולנו משלמים הם פרמיות ומשום כך ברור שלאוצר אסור לגעת בהן. אם הולכים עם הטיעון הזה עד הסוף, אז חייבים להבטיח את איתנותו הפיננסית של המוסד. צעד ראשון צריך להיות העלאת דמי הביטוח הלאומי פי שתיים לפחות, כי חשבון פשוט מראה שהכנסות המוסד מדמי ביטוח לאומי מגיעות היום ל-43 מיליארד שקל בשנה בעוד שהוצאותיו על קצבאות מגיעות ל-90 מיליארד. זה גם אומר שדמי הביטוח הלאומי יעלו בכל פעם שקצבה כלשהי תעלה בעתיד. זה לא קרה, למשל, כשהחליטו על העלאת קצבאות הנכות. למה זה לא קרה? כי האוצר חושב שדמי הביטוח הלאומי הם עוד מס, ולכן כשהעלו את קצבאות הנכות האוצר העדיף לממן את זה ממקורות תקציביים אחרים.

אם דמי הביטוח הלאומי הם מס, אז לא צריך לדאוג מהיום שבו המוסד לביטוח לאומי יפשוט רגל ולא יוכל לשלם יותר. קצת כמו מס בריאות - אנחנו סומכים על המדינה שלא תיתן לבתי החולים לפשוט רגל. המדינה תוכל לגעת בקצבאות, נכון, אבל גם קצבאות הפנסיה התקציבית לא מובטחות לגמלאי המדינה ובכל זאת המדינה לא מעזה לגעת בהן כי היא חוששת לריב עם ההסתדרות. לכן הפתרון הרצוי, כנראה, הוא שדמי הביטוח הלאומי יוגדרו מס ולראשות המוסד ימונו אנשים שהמדינה תחשוש להתעמת איתם. אנשים שלא מהססים לאיים בשימוש בשאלטר. אנשים כמו מאיר שפיגלר.