איילת שקד מול המהפכה האנטי פמיניסטית: לאיפה נעלמו הנשים מהפוליטיקה והעסקים?

טובה גדולה עשתה איילת שקד למציאות המקומית כשהודיעה שתעמוד בראש רשימה שתתמודד בבחירות. לא עניין של ימין ושמאל, לא קשור לימין ישן או חדש, לא לרבנים או אדמורי"ם חילוניים, אפילו כן-ביבי-לא- לא קשור. זה עניין של מגדר. של עמידה מול מציאות, ישראלית ועולמית, שמציגה נסיגות גדולות בשוויון ההזדמנות להשתלב. בפוליטיקה, בעסקים, בממשלות.

הם  מ פ ח ד י ם, והם יצאו במתקפת נגד. הם, גברים מאורגנים פחות או יותר, עובדים על ריאקציה, על החזרה לעבר. שיבה לימי ההגמוניה הגברית החד משמעית.

כל זמן שדיברו פמיניזם, אפשר היה להתייחס לזה כאל דברת בלבד, אבל נקודת השבר היתה קמפיין METOO#. פתאום התברר שגברים "מכובדים", מקושרים, אמידים במיוחד שפעם נחלצו בקלות, מכל אירוע פלילי, מיני או כספי - הולכים לשבת בבית הסוהר ולהתבייש בהתנהלותם.

מה שקורה בסין - הממשלה הצהירה על חשיבות חזרת הנשים לתפקידן המסורתי בבית - היא רק הדוגמה הבוטה. שכן לממשל הסיני אין פחד משיימינג ואין פוליטקלי קורקט בעניינים כאלה. במערב לא מצהירים, אבל בפועל זה בדיוק מה שעושים. מחזירים את הדומיננטיות בדלת האחורית.

לא מכבר פרסמה P&S ניתוח נוסף בסדרת מחקרים שנערכו בשנים האחרונות במסגרת הקמפיין CHANGEPAYS#, "השינוי משתלם", שחקר והוכיח לאורך שנים ששילוב נשים בכוח העבודה מאיץ את צמיחת התוצר האמריקאי, מגדיל את רווחיות החברות ויוסיף 5.9 טריליון דולר לשוק המניות העולמי תוך 10 שנים. המחקר המדובר שיצא לא מכבר בדק את מגמות הפער המגדרי במשרות המנכ"לות של החברות במדד 500 P&S. בחינת הנתונים בחברות האמריקאיות הגדולות, לאורך 10 שנים, מצביעה על ירידה במספר הנשים שהתמנו לתפקידי מנכ"ל. 2017 הייתה שנת שיא - 28 מנכ"ליות ב 500 חברות המדד ושם זה התחיל לרדת: 2019 מציגה 24 מנהלת כלליות בלבד.

כאשר P&S ישראל, המנוהלת על ידי רונית הראל בן זאב, בדקה את המצב המקומי, היא מצאה כי "בשוק המקומי פער מגדרי משמעותי יותר בהשוואה עולמית - 3 נשים בלבד מכהנות כיום כמנכ"ליות בחברות ממדד ת"א 125, וליתר דיוק ב 3 בנקים" - אלא שמהר מאוד גם הנתון הזה הצטמק, אחרי שאת מנכ"לית דיסקונט, לילך אשר טופילסקי, החליף מנכ"ל, ובין המועמדים הבולטים להחליף את רקפת רוסק עמינח מנכ"לית לאומי, מוזכרים בעיקר גברים.

 רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי / צילום: רון קדמי

עוד ניצחון לאינטרסים של החזרה לעבר, נצפה גם בפוליטיקה הישראלית. בבחירות 2015, כלומר הכנסת הקודמת, ה-20, היו 36 חברת כנסת. אבל לכנסת הנוכחית, ה-21, שהוקמה לאחר הבחירות הראשונות של 2019, הגיעו ליום ההשבעה רק 29 חברות כנסת. יותר מזה, משך שנים עמדו נשים בראש מפלגות. בין זהבה גלאון לתמר זנדברג, בין ציפי לבני לשלי יחימוביץ', בין גילה גמליאל למירי רגב, אורלי לוי אבקסיס ואיילת שקד עם אלונה ברקת. איכשהו קרה שמקומן של הנשים במקומות הראשונים והבולטים ברשימות נפקד. הוא נתפס על ידי גברים. עד אתמול, בראש כל המפלגות שמתמודדות לכנסת הבאה, שתיבחר בספטמבר, עמדו רק גברים. ואז באה שקד. 

נסיגה לאחור בפוליטיקה, בכלכלה ובמשכורות

נחזור שוב לתמונת המצב הממשלתית כלכלית מקומית. מול ימים בהם בבנק ישראל כיהנו נגידה ומשנה לנגידה יש עכשיו נגיד. באוצר כיהנו פעם בו זמנית מנהלת כללית, חשבת כללית, ראשת רשות שוק ההון - עכשיו יש אשה אחת בתפקיד "כלכלן ראשי". בעולם, רשימת פורצ'ן 500 לשנת 2018 גילתה שמספר הנשים העומדות בראש החברות הגדולות הנכללות במדד, ירד ב-25%, אחרי שב-2017 נרשם שיא של 6.4% מנהלות בכירות.

חיזוק לנסיגה לאחור ניתן לראות גם בדוח הפורום הכלכלי העולמי מסוף 2017, שכתב כי הפערים המגדריים "משנים מגמה לכיוון השלילי", כי פערי השכר בין גברים ונשים ב-2017, שינו מגמה לרעה והתרחבו. ישראל דורגה במקום ה-81 מתוך 144 מדינות ההשוואה, עם שכר ממוצע המהווה 60% בלבד משכר הגברים. ובכלל, נשים יחכו עוד 217 שנים לסגירת פערי השכר.

כל זה קורה אחרי שבארץ ובעולם מצאו גברים "פתרון" יצירתי להתנהלות בעידן של קץ הניצול, הזלזול, ההטרדות והאפליה: הם מפגינים ריחוק מכוון, הופכים נשים ל"סיכון", למוקצות. לאשמות.

בסוף 2018 פרסמה סוכנות בלומברג ממצאי בדיקה בקרב 30 מנהלים בכירים בחברת פיננסיות, ביניהם בנקאים, מנהלי השקעות וקרנות גידור. הם אמרו שם מה שאומרים כאן: לא נכנסים למעלית לבד עם אשה, בטח שלא צעירה, תמיד משאירים את דלת המשרד פתוחה, לא נוסעים לפגישה עסקית עם אשה לבד ברכב וגם: לא מקבלים לעבודה נשים בעלות מראה מצודד. בקיצור: אתן מתלוננות - אז אנחנו נעניש אתכן.

מה הלאה? להבין שמדובר במלחמת מאסף על הדומיננטיות הגברית, על מאמץ רב עולמי לשמר את כוח הגברא ככוח עליון - ועיקר העיקרים לדעת שהכל ישתנה, וכבר משתנה, בדור הצעיר יותר בו גברים רוצים, רוצים לא "עוזרים", לגדל את ילדיהם, ללוות אותם לגן ולבית הספר ולא לגלות אותם פתאום כשהאב-המנהל יוצא לפנסיה. בעולם כזה יתקיים המאמץ המשותף לשוויון הזדמנויות.