היום כבר ברור שהממשלה נכשלה לחלוטין בטיפול בקורונה, וכנראה גם סגר כזה או אחר לא יפתור את הבעיה. הכישלון נובע בחלקו מחוסר הכרה של הנגיף, ובעיקרו מטיפול לקוי עד מעוות של הממשלה. ההחלטות (אם בכלל מתקבלות) מזגזגות, זאת בשל חוסר בידע, אבל בעיקר של שיקולים נגועים בכבדות בפוליטיקה. העם לא טיפש, הוא רואה את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות, לא משתכנע מנכונות ההחלטות, לא מבין למה הוא צריך לעטות מסכה כשהוא מטייל באוויר החופשי בפארק, או למה הוא יכול לצעוד עד 500 מטר מהבית ואוי ואבוי אם ילך עוד 100 מטר, ועוד ועוד. הציבור גם שומע דעות של אנשי מקצוע שונים לגבי חוסר היעילות של רוב האמצעים, כגון הסגר החלקי או הסגר המלא. מטבע הדברים, התגובה הסבירה היא חוסר הענות להנחיות, איום לפתיחת הסגרים, איום לפתיחת החנויות, ועוד.
הטיעון שהטיפול בגל הראשון היה מעולה, מתברר כשקר מוחלט, שעדיין לצערי יש עוד המאמינים בו. שיעורי ההדבקה שהושגו בגל הראשון לא היו נמוכים יותר בישראל מאשר במדינות אחרות דומות, ונבעו בעיקר ממבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה. בדיקה השוואתית פשוטה מראה שהסיכוי להידבקות בקבוצות גיל שונות היה גבוה בישראל מאשר במדינות מקבילות. כך שהבסיס להמלצה "לצאת לעשות חיים", נוצרה משיקולים מוטעים בבסיסם, וכך גם התוצאות.
הציבור מותש מכך שהוא מוזן מערמות של "מידע" שהוא לא יכול לסמוך עליו, כולל סטטיסטיקות שאינן מובילות לתובנות משמעותיות, מספר הנדבקים שמוטה לחלוטין ממספרם של מי שהולכים להיבדק ומסוג האוכלוסייה הנבדקת (דבר שמוביל לאבסורד בו ראש עיר מסוים אף הנחה אוכלוסייה בריאה שתלך להיבדק כדי להוריד את אחוז הנדבקים), הקשר בין הנדבקים ובין החולים קשה, מספר המונשמים שתלוי בהחלטות לגבי מדיניות ההנשמה, מספר המתים מקורונה שתלוי בהגדרה מי מת מקורונה, ועוד. גם מספר המתים או החולים ביחס לאוכלוסיה אינו בהכרח מצביע על רמת היעילות של האמצעים הננקטים, כל עוד לא ברור עם מספר גדול של נדבקים היום אינו מצביע על ציפייה לירידה חדה בתחלואה בעתיד (חיסון העדר).
היות וכנראה שאין ציפייה לתועלת מהאמצעים שננקטו ומאלה שנשקלים, והיות והדבר היחיד הבטוח הוא העלות הכלכלית האדירה של כל המהלכים הללו, צריך אולי לשקול ברצינות לבקש מהממשלה שתואיל להכריז על כישלון, תפסיק לנקוט באמצעים כלשהם, ושתעביר את הטיפול מרמת המקרו לרמת המיקרו. הממשלה, ובעיקר אנשי המקצוע, יכולים להעביר מידע מבוסס על דרכי ההדבקה ועל האמצעים להימנע מהדבקה, כגון שמירה על מרחק, עטיית מסכה כשנמצאים בקרבת אחרים או התרחקות מהם אם אינם עוטים מסכות, ושמירה על היגיינה. הרי הממשלה לא מונעת בחוק התקרבות לחולי שפעת, שהייה בקרבת מעשנים או איסור עישון, אלא מודיעה על הסיכונים ומשאירה בידי הציבור את הסמכות להחליט על שמירת בריאותו.
ייתכן שהציבור, לאחר שהוא יבין את ההיגיון בהמלצות, יחליט לעטות מסכה כשהוא בקרבת אנשים, ולא כאשר הוא יודע שאין לו צורך בכך כשהוא מטייל באוויר הצח. ייתכן שבעל חנות יחליט להכניס מספר מוגבל של קונים כאשר הוא מבחין בחשיבות שמייחסים לכך הקונים הפוטנציאלים (ואין צורך לחייב אותו לסגור את העסק שלו), וייתכן שלא. ייתכן שחלק מהציבור ינהג לפי ההיגיון הבריא וחלק אחר לא. בכל מקרה, סביר מאוד להניח שתועלת מסוימת תצמח מכך שהציבור יבין את ההמלצות ויושפע מהן.
מה שכן בטוח, זה שהתועלת הכלכלית של גישה זו ברורה לחלוטין. אין צורך לחלק "שוחד" לכל המדינה ללא כל תועלת, אין צורך לסגור פעילויות בצו, אין צורך להמשיך בפגיעה הכלכלית האדירה שהובילה כבר לירידה ענקית בצמיחה, לשיעורים הזויים באבטלה, לגרעון תקציבי אדיר שעוד עלול להוביל אותנו לירידה בדרוג האשראי, ולפגיעה כלכלית עוד יותר חמורה.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון במחלקה למדיניות ציבורית, בעבר ראש הרשות לתכנון לאומי וכלכלי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.