מערכת המשפט בישראל לא מכירה במקרי אונס של גברים

מאז הופעת תופעת ה-MeToo, אנו עדים לגלים של נשים אמיצות שמספרות את סיפורן באופן גלוי. כתוצאה מהשיח המשתנה, חלה עלייה משמעותית במספר הפניות לסיוע משפטי ולליווי בהליכים, גם באמצעות עורכי דין פרטיים וגם באמצעות מרכזי הסיוע השונים.

לצד העלייה בכמות התלונות והעלאת המודעות בקרב נפגעות, ההערכה היא שעדיין, פחות מ-5% בקרב הגברים שנפגעו מינית ידווחו על הפגיעה בהם, וזאת למרות שעל פי הנתונים 11.3% מהפונים הנפגעים הם גברים, כאשר 77% מתוכם הם קטינים. המחקר בנושא זה דל. ידוע רק כי עד גיל 12 מספר הבנים והבנות נפגעי עבירות המין זהה, או שחלקם של הבנים הנפגעים גדול אף יותר. מהו מספרם של גברים בגירים נפגעי עבירות מין? אין יודע.

הדיווח המועט על עבירות מין הפוגעות בגברים מקורו במישור החברתי, אולם אחראית גם מערכת המשפט שאינה ערה מספיק לבעייתיות המיוחדת שבפגיעות מיניות בגברים ולכן אינה מטפלת בהן כראוי.

החוק לא מכיר 

חוק העונשין בישראל אינו מכיר ספציפית בפגיעות מיניות בגברים. עבירת האינוס חלה רק כאשר הנפגעת היא אישה, וגבר יכול להיות קורבן של עבירת מעשה סדום או מעשה מגונה. באנגליה, למשל, בשנת 1994 תיקנו את החוק וכיום עבירת האינוס אינה מגדרית.

אבל גם מצב העבירות הקיימות, ללא שינוי, אינו מסייע לנפגעים. העבירות הלא-מגדריות הקיימות קובעות רף שקשה מאד לעמוד בו. כתוצאה מכך, הנפגעים אינם ששים להתלונן כאשר הם יודעים באיזו מסכת ייסורים יצטרכו לעבור, ושממילא מרבית הסיכויים (86%) שהתיק ייסגר. אם זה נכון לגבי נפגעות, הדבר נכון שבעתיים לעניין גברים, הנושאים על גבם לא רק את הקשיים שיעברו במערכת המשפט, אלא גם את הטאבו החברתי ההופך את התלונה לקשה הרבה יותר.

דווקא במסגרת הצבאית, המצ'ואית לכאורה, חלה התקדמות גדולה באופן הטיפול בנפגעי עבירות מין, ביחס לסקטור האזרחי. כ-157 תיקי מצ"ח נפתחו בשנת 2019, 15% מהתלונות הוגשו על ידי גברים, 4% יותר מהסקטור האזרחי. גם בדרך להגעה לכתבי אישום, בפרקליטות הצבאית "מתהדרים" ב-36% תיקים שהגיעו לכדי כתב אישום, לעומת 7.6% מהתיקים בסקטור האזרחי.

טאבו חברתי

הטאבו החברתי בא לידי ביטוי גם בתפיסות שגויות לגבי פגיעה מינית. אם לגבי נשים נפגעות הצליחה התנועה הפמיניסטית לנתץ כמה ממיתוסי האונס ובכך לאפשר תלונות (דוגמת "אין סיכוי שאדם מצליח יפגע" או "אנסים תוקפים בסמטה חשוכה"). מיתוסים לגבי מיניות גברית ופגיעה בגברים ממשיכים להתקיים. חולשה, פגיעות ופאסיביות נקשרות לנשיות ולכן מתפרשות לעיתים קרובות כתכונות הסותרות את מהותו של הגבר. מצב זה מוביל לקשיים רבים בתהליך ההתמודדות של גברים עם פגיעה מינית, עד כדי שנפגעים לא יכולים להגדיר את החוויה שעברו כפגיעה מינית. אם יש צורך להוכיח במשפט הפלילי שהנפגע לא הסכים ושהפוגע ידע על אי הסכמה זו, הרי שהדבר קשה במיוחד כשעולות אמירות בנוסח: "הוא גבר, אם לא אמר שהתנגד - כנראה שהסכים".

מערכת המשפט בישראל צריכה לעשות דרך ארוכה כדי לשפר את אופן הטיפול בנפגעי עבירות מין ולסייע לשבור את מחסום הבושה. הפתרון חייב להיות משולב: תיקון החוק לצד הכשרות של שוטרים, פרקליטים ושופטים. בדיוק כפי שקרה עם מהפכת נפגעות העבירה מאז ראשית שנות האלפיים, נראה שנפגעים אמיצים יקדמו את המהפכה. הגיע תורם.

הכותבת היא מומחית למשפט פלילי ולייצוג נפגעי עבירה, ראש התוכנית לתואר שני במשפטים הקריה האקדמית אונו