הסביבה הבנויה חייבת להתאים עצמה לתפיסות המשתנות

הקורונה כפתה על כולנו לחשוב אחרת. קיבעונות של שנים נשברו תחת האילוצים שנכפו עלינו כחברה, כמשפחה וכפרטים בהתמודדות שלנו עם הנגיף. שערו בנפשכם שלפני שלוש שנים היה מחליט מנהל בית ספר כי הוא מספק לתלמידים אפשרות ללמוד מרחוק ומבקש לצמצם את העומס האנושי במבנה בית הספר ואולי אפילו להוביל לשימוש אחר או נוסף במבנה. היינו חושבים שהוא משוגע וודאי שאותו מנהל היה נדרש לשוב לתלם בעשייתו ובמחשבתו.

ידענו להסתגל מהר כי הבנו שזה נדרש, היו לנו הכלים לעשות זאת ואם לא היו - יצרנו אותם. למה הצלחנו? כי היינו חייבים להתייעל, לחסוך, לפתח נקודות מבט חדשות, להסתכל אחרת על החיים עצמם. אך השינויים האלה טרם השפיעו על המרחב הבנוי, הקיומי, מסגרות הדיור והמחיה.

בעשורים האחרונים השתנו אורחות חיינו כך שהמגורים, הבית והמרחב הבנוי כפי שהוא היום, אינם מתאימים לאופי, לצרכים ולאורח חיינו. התא המשפחתי הישראלי המסורתי השתנה לבלי היכר. את חומות המסורת והשבטיות סדקה מהפכת האינטרנט והתקשורת ומודל המשפחה כפי שאנו מכירים טושטש לחלוטין. עבור הדור הזה, כמו גם עבור מעגלי האוכלוסייה השונים, יש צורך בהתאמות דחופות של התפיסות המקובלות, בכל הקשור ליחסים בין המרחב הבנוי למציאות המתגבשת.

הרי בעבר הלא רחוק, תופעות כמו מגורי משפחה סביב חצר משותפת, כאשר מצטרפים הזוגות הצעירים לדיור סביב אותה חצר. היה מעין שיתוף פעולה רב דורי בין ילדים הורים סבים וסבתות היו חלק מתרבויות רבות.

האדריכלות המודרנית יחד עם פרוק הקונסטרוקציה וחלקי המבנה השונים, ודרך הפרדה וחלוקת המרחב לשימושים שונים ומוגדרים - מגורים, תעשייה , תעסוקה , חינוך, שטחי ציבור ומסחר וכו' יצרה מציאות שבמסגרת נדרשת ניידות רבה. ניידות שברובה נעשית ברכב פרטי שמייצרת שהות של מספר שעות ביום בפקקים בישיבה ברכב.

משפחות קובעות את מקום מגוריהן משיקולי כדאיות כלכלית, ואילו ההורים הצעירים נקרעים ומתפרקים תחת עומס ולחץ הזמנים והמטלות. לדוגמה, האב עובד במקום אחד והאם באחר, ואת הילדים צריך להסיע לבית הספר ואחר הצהריים לחוגים שונים, הסבים והסבתות גרים רחוק, וכולם נמצאים בתחושת "אין זמן" וכך נוצרים חיכוכים וסיכונים למשפחתיות משפחתיים. התרבות שלנו מחזקת ערכי מימוש עצמי על ערכי חשיבות האחר או המשפחה והנתונים לא מאחרים להגיע כשאחד משלוש זוגות שנישאו עם תקוות ורודות להקים תא משפחתי חם ואוהב מתפרקים ונפרדים.

לכן, זה הזמן לערער על תפיסת המגורים המסורתית הישראלית, שנמצאת מצפון עד דרום באותו פורמט. לשבור את קירות חדרי המרחב הציבורי והפרטי, השינה והסלון, ליצור חללים חדשים, פונקציונליים באופן אחר לגמרי ואף לשקול מחדש את ניפוח גודל הדירה והפרוגרמה של תחום המגורים.

תפיסת סביבת העבודה, המגורים, הקמעונאות, הציבורי, הירוק והתרבות ועוד משתנים תדיר אך עדיין לא באים לידי ביטוי במרחבים הקיימים והן בתכנון העתיד. אנו ממשיכים לתכנן, לשכפל ולקבע את אותן בעיות. מה שנשמע כיום פורץ דרך, יהיה המיושן של המחר. זה הזמן להתעורר ולחשוב כבר היום - אחרת.

הכותבת היא מבעלי קבוצת ארכוד אדריכלות ויזמות, ומרצה בכירה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב