הסיפור המטורף שמאחורי היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומדגסקר

הכול התחיל בתקופה שקדמה לבחירות 92'. המדינה כמרקחה. הליכוד בראשות שמיר הוביל ממשלת ימין צרה עם ש"ס, אגודה, דגל והמפד"ל; צומת, מולדת והתחיה פרשו ממנה לאחר ועידת מדריד והבחירות הוקדמו. בגוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה עם הצמד רבין ופרס "האוהבים והנעימים", בתמיכת רצ, מפ"ם ושינוי שזה עתה התאחדו למרצ.

מודעות ענק קישטו את הרחובות ואת כלי התקשורת המודפסים, אז בשיאם, תשדירים מילאו את הטלוויזיה והכל בעלות של מיליוני שקלים. הכול, הכול סבב סביב הבחירות הממשמשות ובאות. מצד אחד הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. מנגד, אני עובד בעיתון יומי שהפוליטיקה היא חלק נכבד מתוכנו. מה עושים?!

גמרתי אומר למצוא מקום שקט על כדור הארץ, בו אתעניין בפוליטיקה המקומית. כך אברח מהמציאות הפוליטית אצלנו מבלי להיחשב א-פוליטי. ברחתי בראשי אבל בבחירות בהן ניצחה העבודה בראשות רבין הייתי כאן. לקח זמן עד שהגעתי למחוז חפצי.

נזכרתי ברקס האריסון, ששיחק את דוקטור דוליטל בסרט הנפלא שראיתי בילדותי. בעלילה נגזר על דוליטל בצו בית הדין המלכותי לעזוב את אנגליה מיד. מאחר שלא ידע לאן לנסוע, לקח סיכה ובעיניים עצומות תקע אותה במפה. כך נפל הגורל על "אי כוכב הים" עם חילזון הענק, שאליו הפליג עם כל החיות שהיו לו במרפאה.

החלטתי לבצע את תרגיל דוקטור דוליטל. במערכת הישנה של גלובס ברחוב יגאל אלון בתל אביב, הייתה מפת עולם גדולה תלויה מעל ראשו של צוקי רוזן, כתב החוץ של העיתון. חיכיתי לרגע שיצא לעשן, התמקמתי מול המפה, עצמתי את עיניי, הרמתי את ידי ובמכה אחת תקעתי בה את עיפרון 7B המחודד שלי. פקחתי את עיניי. השפיץ נתקע על אי גדול לחופי מזרח אפריקה העונה לשם מדגסקר, ובכמה מפות ישנות יותר מופיע בשם מאלאגש.

 מדגסקר / צילום: Shutterstock

מגלה את מדגסקר

לא היה אז אינטרנט, ואת כל המידע על האי למדתי מספרי תיירות שמצאתי בחנויות סטימצקי. הצילומים המרהיבים במדריך לונלי פלאנט הקסימו אותי: של חופי הטורקיז, קופי הלמור החביבים, הנופים הפראיים והצמחייה העשירה עם עצי הבאובב הענקיים.

אלא שטיסות בזמנו היו עניין יקר, בוודאי שלעובד בעיתון, ומסע לאי האקזוטי היה הרבה מעבר להישג ידי. אבל נשביתי בקסם והייתי נחוש למצוא דרך להגיע ויהי מה. דבר ראשון פניתי למשרד החוץ, שם ישב אז צבי מזאל כראש מחלקת אפריקה. למעשה אין לנו יחסים דיפלומטים עם מדגסקר, אמר לי ונזכר שראש הממשלה לוי אשכול ביקר באי באמצע שנות ה-60. סולל בונה בנו להם אז את מלון הילטון, הוסיף, כאילו חלפו רק ימים ספורים.

 גיל ג'יבלי / צילום: איל יצהר

יום אחד נודע לי דרך משרד החוץ, לא זכור לי על ידי מי בדיוק, על כומר ממדגסקר שנמצא בארץ ושוהה במלון הר הזיתים בירושלים המזרחית. יצרתי איתו קשר ונפגשנו בחדרו בחול המועד סוכות של שנת 92'. הוא סיפר לי באנגלית רצוצה על המצב באי ועל הנשיא דידייה רצירקה המרקסיסט, השולט בו מאז 1975. ניסיתי ללמוד ממנו יותר, אבל שמתי לב שהאנגלית מעייפת אותו והוא מתקשה למצוא את המילים, וחוזר שוב ושוב על המילה בצרפתית. 'ללא צרפתית', הוא אמר, 'היחידי שיכול לעזור לך הוא חברי רקטומלאלה, שהוא סוכן נסיעות בסן פרנסיסקו. תפנה אליו, הוא יעזור לך'.

רקטומלאלה, שניהל אז משרד קטן בסן פרנסיסקו בשם "למור טורס", אכן היה לי לעזר רב. התכתבתי איתו דרך פקסים והוא חיבר אותי עם משרד התיירות בבירה אנטננריבו ולחברת אייר מדגסקר. דרך דני שעבד בחברת התיירות נתור הבנתי שזיכיון בלעדי למכירת כרטיסים הוא הדבר שכל סוכן תיירות משתוקק לו. לכן פניתי לחברת נתור ולמיור כספי שעמד בראשה עם הצעה מאוד יומרנית: הואיל ואני כבר מקושר לגורמים הרלוונטיים, שכן התכתבתי עם החברה, אסע ואסדיר עבור חברת נתור זיכיון למכירת כרטיסים לאייר מדגסקר בישראל.

אין לאן לברוח

במרץ 93', חודשים אחרי שרבין ומפלגת העבודה ניצחו במערכת הבחירות ההיא, עליתי על טיסה לניירובי, שם המתנתי לעצירת ביניים של טיסת אייר מדגסקר שיצאה מפריז במטוס בואינג 747. מאוחר יותר הובהר לי שזהו המטוס הבין-יבשתי היחיד בחברה, ושחברת אייר פראנס מתפעלת אותו עבור אייר מדגסקר.

 עם חברים מ''קלאב שלום'', אגודת ידידי ישראל / צילום: אלבום פרטי

לאחר הנחיתה חיכה לי באולם הנוסעים נציג חברת התעופה, שלקח אותי למלון קולבר שבמרכז אנטננריבו. בדרך עברנו ברחובות העיר המקסימה, שהזמן בה כאילו עצר מלכת. הבתים מאוד ישנים ובנויים בסגנון צרפתי קולוניאלי, מעץ ומלבנים אדומות שאותן יצרו מאדמת החמרה. להדבקת הלבנים השתמשו בביצים. מסביב המון צמחייה מרשימה בשיא פריחתה. עיניי תרו אנה ואנה בחיפוש אחר עצי הבאובב הענקיים שכה מזוהים עם מדגסקר, אך את אלו גיליתי רק מאוחר יותר בדרום האי ובצפונו. במלון חיכו לי שני חברים מ"קלאב שלום", מועדון של אוהבי ישראל שהקימו תושבי מדגסקר שהיו בהשתלמויות מטעם ארגונים בינלאומיים בפקולטה לחקלאות ברחובות, והתאהבו. השניים נשאו בתפקידים זוטרים בממשל וניכר היה שהתרגשו מאוד לפגוש ישראלי. אבל לא הייתי הישראלי היחידי בעיר.

אחרי התארגנות קצרה הם לקחו אותי לפגוש ישראלית לשעבר בשם שלומית אלפסי, שהייתה נציגת הבנק העולמי במדגסקר. שלומית, אישה חמה וחכמה שגרה בדירה צנועה מאוד בפרברי העיר, דיברה איתי עברית רהוטה במבטא צרפתי. ממנה הבנתי לאן הגעתי. 'אנחנו ערב השבעת הנשיא', אמרה, 'ידיד קרוב שלי, ד"ר אלבר זאפי, זכה בבחירות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של מדגסקר מאז קיבלה עצמאות ב-1960'. איזה יופי, אמרתי בליבי, ברחתי מבחירות בבית לאי באוקיינוס ההודי, וגם כאן זה רודף אותי?!

אל תירו בשליח

'רצירקה, שלא אוהד את ישראל כלל, הפסיד בבחירות אבל טרם ירד מהבמה הפוליטית', אמרה שלומית, 'בשל עבודתי אני מנועה מקשר עם זאפי ואשתו היקרים לי, אבל חברים אלו יקחו אותך לפגוש אנשי ממשל בכירים הנאמנים לזאפי. בעצם', המשיכה, 'גם הגשמת מטרתך במדגסקר תלויה בכך, מאחר שייתכן שהגורמים איתם אתה אמור להיפגש לא יהיו רלוונטיים יותר'.

ב-91' הנשיא הסמכותני הוותיק רצירקה ניצב בפני מחאות נרחבות בשל המצב הכלכלי במדינה. הוא נותר נשיא אך העביר את רוב סמכויותיו לזאפי, שעמד בראש גוף חדש שהוקם, "הסמכות העליונה של המדינה", רצירקה התמודד מולו בבחירות ב-92' ועלה לסיבוב השני בו ניצח זאפי ב-93'. זה לא היה הסוף אגב, הוא עוד שב לשלטון וכיהן כנשיא מ-97' עד 2002.

לפני שנפרדנו, שלומית דיברה קצרות עם אחד החברים מקלאב שלום, ראהרי מסוהנדרו אנדריאמננוג'י או בקיצור ראהרי. משם יצאנו לפגוש את שר המסחר ועוד אדם, שלשניהם שמות ארוכים לא פחות. בקריית הממשלה התכונה הייתה רבה יחסית לכך שהסתיימו שעות העבודה. הרגשתי הרבה מתח באוויר וגם כאילו כולם יודעים עליי ומצפים ממני למשהו שלא הייתי ערוך אליו. אבל שיחקתי אותה לפי העיקרון "באין ציפור שיר גם עורב ייחשב כזמיר".

 גיל ג'יבלי במדגסקר / צילום: אלבום פרטי

השר, באמצעות מתורגמן לאנגלית, סקר בפניי את המצב הפוליטי והעריך שלקואליציית התומכים של זאפי יש סיכוי רב לזכות גם בבחירות לפרלמנט. הם מבקשים ממני להעביר לגורמים בירושלים שהם מאוד מעוניינים לחדש את הקשר עם ישראל. לבשתי פרצוף רציני וליטפתי את זקני במשך דקה, ואז הישרתי מבטי ושאלתי, ומה אם לא תזכו? 'אתה אדם דתי, אז תתפלל. אנחנו מתפללים שנזכה כל הזמן', אמר, לצחוקם של הנוכחים. ואז ציידו אותי במודעות הבחירות של המועמד שלהם ד"ר אלבר זאפי. 

נפרדנו בלבביות וחזרנו למלון. כל הדרך אני מבחין באנשים מחויטים שמביטים בי ומסמנים לראהרי בתנועת יד, והוא מחזיר להם באותו אופן. כשהלכתי לישון באותו הלילה נעלתי את הדלת והצמדתי אליה כיסא כבד - שמא יבוא מישהו מהמפלגה העוינת לזו שאיתה נפגשתי, ובמקרה הטוב יחזיר אותי לשדה התעופה.

כשל שוק

למחרת ובשאר הימים נפגשתי עם אנשי אייר מדגסקר, שהחזיקו עצמם כאילו יש להם צי של מטוסים - כשבכל פעם הם דוחים את הכרעתם בנוגע להצעתי בדבר הזיכיון לנתור. בפגישה האחרונה הבטיחו שישלחו לי את ההסכם בדואר.

 אנטננריבו בירת מדגסקר / צילום: אלבום פרטי

חיכיתי לטיסה השבועית חזרה ארצה דרך ניירובי באותו אופן בו הגעתי, ובזמן הזה עשיתי סיורים בשווקים הססגוניים של אנטננריבו. הבחנתי ברוכלים שמגיעים למכור תפוחים בכמות שממלאת את כובע הקש שלראשם - אף אחד מהם לא חשב בכלל לחבור עם כמה מגדלים ולמכור את הפירות באופן מאורגן. התל"ג (היום תמ"ג) לנפש במדגסקר היה אז בסביבות 339 דולר לשנה, הכנסות המדינה היו בעיקר מייצוא וניל ומגידולי ילנג ילנג - עץ שהשמן המופק ממנו משמש כבסיס לתעשיית הבשמים - וכן ממסחר באבנים טובות, שהיה בידי גורמי חוץ שקיבלו זיכיונות מפוקפקים מהממשלה.

כל נושא התיירות היה מוזנח בצורה מחפירה בשל מחסור בתשתיות בסיסיות. הערכתי שהפוטנציאל התיירותי במדגסקר גדול לאין ערוך מזה של שכנותיה המבוססות יותר כמו איי סיישל ומאוריציוס, שנהנו מתנועת תיירים שעליה התבססה הכלכלה באותם איים קטנים. מדגסקר גדולה מהם משמעותית ובה נופים מגוונים, חלקם זהים לאלו שבאיי סיישל, וכן מגוון תרבויות, צמחייה ובעלי חיים שאין כמותם בכל העולם. כלומר, אין סיבה שהתייר שפוקד את איי סיישל או מאוריציוס, משלם במיטב כספו על מלון אקזוטי וחופי זהב ומתענג על חופשת בטן גב, לא ייסע למדגסקר שרחוקה משם 20 דקות טיסה בלבד, ויהנה מאותם דברים פלוס כל היתרונות שציינתי לעיל. אבל מכאן ועד מימוש הפוטנציאל הייתה (ועודנה) דרך ארוכה. האוכל הכשר שהבאתי מהארץ הלך ואזל. לקראת הטיסה חזרה נשארו לי שתי ככרות לחם עינן, אותן ממש חטפו הילדים ליד המלון כשהם רצים אחריי וצועקים מונז'ה, מונז'ה (אוכל, אוכל בצרפתית).

שיחה מפתיעה

כשחזרתי ארצה הרגשתי שנפל בחלקי להיות החוליה המקשרת בין שתי המדינות ולכן שמרתי על קשר עם מחלקת אפריקה במשרד החוץ בנוגע לחידוש היחסים. במקביל ציפיתי להסכם המיוחל מאייר מדגסקר, שבסופו של דבר לא הגיע. תוך כדי עבודתי כמאייר בעיתון גלובס, נעזרתי רבות בליליאן המזכירה, שתרגמה לי את ההתכתבויות לצרפתית. כמו כן, ניסיתי מאוד לעניין אז את בעל העיתון ומייסדו חיים בראון ז"ל, כדי שיירתם לפרויקט וביחד עם אנשי עסקים ישראלים ניצור תוכן לקשרים בין שתי המדינות. אך הוא רק היה משועשע מכל העניין והפנה אותי ליועץ המשפטי של העיתון, עו"ד יורם מושקט דובר הצרפתית. מושקט סייע לי בשמחה לנסות לקדם יחסי מסחר בין ישראל למדגסקר, בקשרים עם חברות כמו אגרידב בנושא הדרכה חקלאית ועם מחלבות שטראוס בנהריה בעניין הוניל; וכמו כן בתכתובות עם דיפלומטים בפריז ובוושינגטון, בנוגע לכינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות, בהם ראיתי הישג.

 תפילת שחרית בעיר הנמל טוליאר בדרום האי / צילום: אלבום פרטי

ביוני 93' שמעתי שתומכיו של זאפי אכן זכו ברוב בבחירות לפרלמנט. אלא שזאפי, רופא מנתח במקצועו, נכנס לקלחת הפוליטית ברגל שמאל. קואליציית התמיכה בו הורכבה משלל מפלגות ותומכיו הישירים היו מיעוט בקואליציה ובנוסף בפרלמנט היו נציגים עצמאיים רבים. החוקה שאומצה במשאל עם ב-92' הייתה בעלת השפעה צרפתית חזקה וקבעה משטר פרלמנטרי-נשיאותי. היא העניקה לפרלמנט את היכולת למנות מקרב חבריו את ראש הממשלה, וגם לפטר אותו, אך המינוי מותנה באישור הנשיא. הנשיא הוא אומנם הדמות הפוליטית החזקה במדינה ואחראי ליחסי החוץ, אלא שכל צווי הנשיא זקוקים לחתימה של ראש הממשלה, שגם אחראי לתפקוד השוטף של הממשלה. וכך, ראש הממשלה פרנסיסקו ראבוני והפרלמנט הקשו על זאפי והצרו כל מהלך שביקש לעשות.

חודשים ארוכים חלפו ודבר לא קרה. ואז, ב-24 בינואר 94', קיבלתי טלפון. על הקו היה איתמר רבינוביץ', אז שגריר ישראל בוושינגטון: רציתי להודיע לך אישית שכרגע חתמתי על הסכם לחידוש יחסים עם שגריר מדגסקר בארה"ב. אני מודה שהתרגשתי ולא הצלחתי למצוא את המילים. הוא כנראה הבחין בכך, וסיים את השיחה. אני נותרתי כך עוד זמן מה, עומד כשהשפופרת בידי והצליל הטורדני שלאחר הניתוק מהדהד באוזני. שוב חלפו חודשים, וכבר חשבתי שהסתיים תפקידי.

נמרודי נכנס לתמונה

ואז, ב-3 ביולי 94', קיבלתי מכתב מנציג של הנשיא זאפי בשם נייבו מריוס, שהגיע במיוחד ארצה ומעוניין להיפגש איתי. מיותר לומר שנכנסתי לאטרף. נציג של מדינה שלמה רוצה שאקיים את ההבטחה בקשר לחידוש היחסים. התקשרתי לאבא שלי עליו השלום, שעקב בעניין רב אחרי מסע ההרפתקאות של בנו. אבא היה אז כבר בגמלאות והועסק כנהג ובכל מיני מטלות אצל יעקב נמרודי - חברו הטוב מהימים בהם שניהם שירתו את המדינה הצעירה במקומות עלומים ובמשימות שהשתיקה יפה להן.

 המשלחת בראשות יעקב נמרודי בשדה התעופה במדגסקר / צילום: אלבום פרטי

תתקשר לנמרודי, אמר, וספר לו את כל הסיפור. וכך עשיתי. נמרודי, שקנה אז את עיתון מעריב, נדלק מהעניין. סיפרתי לו שבאי הקסום יש מספיק עצים שמהם יהיה לו נייר עיתון עד קץ כל הימים, וכן אדאג לכך שימונה לקונסול כבוד של מדגסקר בישראל. 'אם כך', אמר, 'אארגן משלחת מומחים בכל תחום אפשרי וניסע יחד לפגוש את הנשיא'. הפגישה עם מריוס נערכה בביתו של נמרודי בסביון, ובמהלכה הבנתי שזהו הרגע שבו אני מוסר לו את המפתחות. שמחתי שלפחות ביצעתי את חלקי על הצד הטוב ביותר, רק שבליבי חששתי שלאור העוצמה והיכולות של נמרודי, הוא עוד עלול בלי כוונה להטביע את האי הזה.

תוך זמן קצר אורגנה משלחת מרשימה ביותר שכללה את טובי המומחים בתחומי החקלאות, הדיג, התיירות, הביטחון, התעשייה ועוד נספחים. המשלחת יצאה למדגסקר בפברואר 95' והתקבלה בכל גינוני הטקס המקובלים, למרות שלא הייתה משלחת רשמית של המדינה. הם שוכנו במלון הילטון, שכאמור בנתה סולל בונה.

מי טרפד את העסקה

לאנטננריבו הגיע בטיסה פרטית גם שליח מטעם המיליארדר הסעודי עדנאן ח'אשוקג'י, חברו הטוב של נמרודי (ושותפו בעסקאות נשק סודיות עם איראן באישור הממשל האמריקאי כ-10 שנים לפני כן, פרשת איראן-קונטראס). ח'אשוקג'י בחן אפשרות לבנות בצפון מדגסקר חוות לגידול כבשים עבור צרכנים בחצי האי ערב. בזמנו, אספקת הכבשים לסעודיה הגיעה באוניות משא מאוסטרליה, מסע ממושך בצפיפות שגרמה לתמותה רבה - והמהלך יקצר את הדרך לימים ספורים.

המשלחת ניהלה פגישות עם גורמי ממשל רמי דרג בתחומים שהזכרתי. אומנם את המפתחות מסרתי לנמרודי, אבל לאות כבוד והערכה על יצירת הקשר, ומתוך יחסי ידידות קודמים צורפתי למשלחת. סופחתי לנושא התיירות יחד עם דן פלטי, שניהל אז את מלונות הכשרת הישוב בבעלות נמרודי. ההיענות הייתה בשיא משני הצדדים, וכך גם הציפיות. הוקמה חברה בשם אורמה הולדינג, עם משרד בלב טנה (כינוי מקוצר לאנטננריבו), שינהל את הפרויקטים. נמרודי אכן מונה לקונסול הכבוד של מדגסקר בישראל, הכול היה מבטיח והעתיד היה ורוד.

אבל אז התחילו החריקות. הנשיא רצה מנמרודי שלוש ספינות מדגם דבור להגנה מפני צי דיג קוריאני שהשתלט אז על אזורי דיג במים הטריטוריאליים של מדגסקר. כמו כן, דרש לאמן יחידת קומנדו לצורך העניין. אחד החברים במשלחת היה קצין בכיר בדימוס מחיל הים שהופקד על הנושא, והדבורים המדוברות היו מעודפי חיל הים. ראש הממשלה ראבוני ניצל שהות קצרה של זאפי מחוץ למדינה כדי לפוצץ את העסקה, שהייתה מסווגת. כאמור, ראבוני לא חדל לשים לזאפי מקלות בגלגלים כמעט בכל מהלך, אבל עסקת הדבורים הייתה הקש ששבר את גב הגמל. זאפי הצליח בסופו של דבר להיפטר מראבוני ב-95', לאחר משאל עם שהעביר לנשיא את הסמכות לפטר את ראש הממשלה, אך היה ברור שימיו בשלטון יהיו ספורים. זאפי הודח על ידי המועצה הלאומית, הבית התחתון של הפרלמנט, ביולי 96'.

נמרודי טען אז שממשלת צרפת היא זו שטרפדה את כל העסקאות מאחורי הקלעים. ייתכן שצדק, אני בכל אופן הרגשתי מאוד לא נעים מכך שחברת אורמה הפסידה את ההשקעות שלה. אבל הייתי כבר בסרט אחר, אותו רציתי להפיק ולביים - הפעם לבדי.

הפיכה והזדמנות

בספטמבר 95', מכשיר הטלפרינטר של גלובס פלט כמדי יום את דיווחי החדשות של סוכנות רויטרס. בין נתוני הבורסה מוול סטריט הבחנתי בידיעה על ניסיון הפיכה באיי קומורו, 650 ק"מ צפונית-מערבית למדגסקר. בוב דנארד, שכיר חרב בלגיון הזרים הצרפתי, ניסה להשתלט על ארמון הנשיאות בבירה מורוני - לאחר שהספיק לשחרר את חבריו שהיו כלואים מאז ניסיון ההפיכה הקודם שלו, שלוש שנים קודם לכן.

האקזוטיקה שוב עלתה לי לראש, בצילומים מרהיבים של חופים, דקלים ומטעי בננות ומנגו. אלא שהפעם תחת הסהר האסלאמי, מה שרק הצית אצלי עוד יותר את הדמיון.

ניסיון ההפיכה הסתיים תוך זמן קצר כמעט בלא נפגעים, בחסות הצבא הצרפתי שמיהר לשלוח לשם כוחות. מבירור קצר עם משרד החוץ למדתי שאחרי הסכמי אוסלו ב-93', פנה נשיא איי קומורו סעיד מוחמד ג'והר למדינת ישראל בבקשה לחידוש יחסים ולסיוע. דובר על מענק של 200 מיליון דולר, שלא לגמרי ברור מי ביקש או מי הציע. שר החוץ דאז שמעון פרס התחייב במכתב לגו'הר לפעול לסייע. אלא שג'והר נסוג מההסכם לאחר שפורסם, וזכה לגינוי חריף ולנידוי מצד מדינות כמו איראן ולוב. נראה שלאחר הנסיגה מההסכם עם ישראל המדינות הללו גם סיפקו לקומרו סיוע כלכלי נדיב.

בעקבות אותו ניסיון הפיכה, מונה לנשיא בפועל לכמה ימים מוחמד טאקי, שבמרץ 96' ניצח בבחירות דמוקרטיות לנשיאות. טאקי עמד לעשות סדר בארכיפלג ואני שהייתי כבר "דיפלומט מנוסה" החלטתי שזה הזמן להכות בברזל בעודו חם. עכשיו, איך מגיעים לאותו טאקי? שוב תכתובות עם השגריר שלנו בניירובי מנשה ציפורי ובמיוחד עם ממלאת מקומו מירב אילון - שנראה היה לי שמאוד שמחו על הדיפלומטיה הפרטית שלי, לאחר שעקבו אחריי במדגסקר.

התוכניות משתבשות

מחמוד עבוד, נציג איי קומורו באו"ם, אליו הגעתי בדואר אלקטרוני למשלחת קומורו באו"ם - לאחר שהאינטרנט בדיוק פרץ אז לחיינו - ובטלפון, היה זה שהפנה אותי למכרה קרובה שלו בשם סלימה ממוד. לגברת המכובדת הייתה רשת של מאפיות והיא נמנתה על העשירון העליון, במושגי איי קומורו כמובן. היא אהבה מאוד את הרעיון של משלחת עסקית ישראלית לאיים ונרתמה למשימה בהתלהבות. חלפו להם חודשים כשאני וממוד מגלגלים רעיונות, ובעיקר מצפים להזדמנות בה היא תהיה במחיצת הנשיא ואז תנהל איתו שיחה בנושא בארבע עיניים.

במוצאי יום כיפור ה'תשנ"ז, 23 בספטמבר 1996, הייתה אמורה לפי התוכנית סלימה ממוד לטוס לג'נבה, כשעל אותה טיסה יהיה גם הנשיא טאקי. כך, במשך הטיסה ממורוני לג'נבה, יהיה לה מספיק זמן איכות עם הנשיא כדי לדבר איתו על המשלחת העסקית מישראל. עד היום איני יודע מה קרה במהלך אותה טיסה. אך באותו ערב, עם צאת הצום, הודיע במפתיע ראש הממשלה הטרי למדי בנימין נתניהו על פתיחת מוצא מנהרות הכותל בירושלים. הצעד הוביל מיד למחאה חריפה מצד הווקף, שטען כי המנהרה עוברת מתחת להר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם. העולם המוסלמי רעש וגעש, מהומות פרצו בהר הבית וברחבי הגדה ורצועת עזה, ובשלושה ימים נהרגו 17 חיילי צה"ל וכ-100 פלסטינים. כל הפקסים ששלחתי לסלימה נותרו ללא מענה.

 גיל ג'יבלי / צילום: איל יצהר

***

היום, בשלהי קיץ 2022, ערב ראש השנה ולקראת בחירות בפעם החמישית בשנתיים וחצי - אני כבר סבא, לאן אברח?! מאין לי שלא אגרום להפלת משטר יציב באיזה אי ירוק בים?

האמת היא שבבחירות מרץ 2020 היו לי תוכניות לגבי ניו זילנד, אבל בשל מגפת הקורונה נאלצתי לגנוז אותן. וגם, כל עוד ג'סינדה ארדרן בראשות הממשלה שם, תושבי האי יכולים לישון בשקט.