האם בית המשפט העליון קבע שרצח אבו ח'דיר הוא לא טרור?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: איתמר בן גביר
מפלגה: עוצמה יהודית
תוכנית: ספי עובדיה ויניר קוזין, גלי צה"ל
תאריך: 16.8.22
ציטוט: "כשרצו להרוס את הבית של רוצחי אבו ח'דיר בא העליון ואמר שזה לא טרור"
ציון: לא נכון

יו"ר עוצמה יהודית וחלק מרשימה הציונות הדתית, איתמר בן גביר, התראיין לתוכניתם של ספי עובדיה וירין קוזין בגלי צה"ל, שם הוא סיפר על כוונתו לגרש ממדינת ישראל את כל מי שפועלים נגדה ולא נאמנים לה. הוא התעקש שלא מדובר במדיניות שתופעל נגד ערבים בלבד, וספי עובדיה שאל אותו אם בכוונתו לגרש גם מתנחלים שתוקפים חיילים ושוטרים, כפי שייעשה לערבים שפועלים כך. בן גביר השיב בשלילה וזעם על ההשוואה, וקוזין הזהיר שזו תהיה העתירה הראשונה נגד התכנית שלו. על כך בן גביר השיב: "אז אני אבוא לבית המשפט העליון וגם אסתמך על תקדים: יש תקדים של השופט ניל הנדל, שכשרצו להרוס את הבית של רוצחי אבו ח'דיר, כשלקחו ילד קטן ושרפו אותו, נורא ואיום, נורא ואיום מבחינתי. ביקשו להרוס להם את הבית, ובא בית המשפט העליון, לא איתמר בן גביר, לא איתמר בן גביר, ואמרו שלושה שופטים בבית המשפט העליון זה לא טרור. זה מעשה נורא, זה מעשה נפשע, שיישבו כל החיים בכלא, אבל טרור זו תופעה. אתם כל הזמן מנסים להשוות, אבל אין השוואה".

התיק בו דנו בדרישת משפחתו של מוחמד אבו ח'דיר להרוס את הבית של רוצחיו הוא בג"ץ 5376/16. העתירה נדחתה בגלל השיהוי, קרי הזמן הארוך שלקח לעותרים להגיש את עתירתם. עם זאת, המדינה העלתה מספר טיעונים נוספים.

בפסיקה נכתב: "לטענתה [של המדינה], הסמכות לעשות שימוש בתקנה 119 מוגבלת ומתוחמת למקרים שבהם נדרשת הרתעת מפגעים פוטנציאליים מביצוע פיגועים, וכי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, בהיעדר "מטרה הרתעתית כבדת משקל", חל איסור על השימוש בה. המדינה מוסיפה, כי אין די בפוטנציאל ההרתעה לבדו כדי לחייב את המפקד הצבאי לעשות שימוש בתקנה 119. לשיטתה, על המפקד הצבאי לשקול גם את היקף הטרור בעת ביצוע הפיגוע; האפשרות לעשות שימוש בכלים אחרים, 'מידתיים' יותר, כדי להתמודד עם איומי הטרור; וכן לערוך שורת איזונים בין זכויות האדם של משפחת המחבל לבין בטחון הציבור". ולכן, "די במיצוי הדין עם המשיבים בהליך הפלילי כדי להוות הרתעה מספיקה, בעת זו, כדי להתמודד עם איום הטרור על-ידי יהודים, בשים לב לכך שמדובר בתופעה מצומצמת בהיקפה, בפרט ביחס לפעולות הטרור המבוצעות על-ידי פלסטינים מן האזור או ערביי מזרח ירושלים. לשיטת המדינה, השימוש בתקנה 119 הוא 'פועל יוצא של נסיבות הזמן והמקום', ונוכח תכליתה ההרתעתית, אין די במעשי טרור, נתעבים כל שיהיו, כדי להצדיק, כשלעצמם ולבדם, את הפעלתה". מחלק זה בפסיקה משתמע שלכל הפחות המדינה לא ניסתה לטעון שלא מדובר בטרור.

בעניין זה עולה טענה נוספת של המדינה: "המדינה טוענת, כי ההבחנה בין מחבלים ערבים - פלסטינים או תושבי מזרח ירושלים - לבין מחבלים יהודים, ביחס לאופן הפעלת התקנה, היא עניינית, והוכרה על-ידי בית משפט זה בשורה רחבה של עתירות שנידנו לאחרונה. [...] המדינה כופרת בטענת העותרים לפיה חלה עליה בפעולות טרור בקרב מפגעים יהודים, באופן המחייב שימוש בתקנה 119. לתמיכה באמור הביאה המדינה נתונים המלמדים על השוני בהיקף פעולות הטרור בידי פלסטינים או ערבים ממזרח ירושלים ביחס לפעולות טרור על-ידי יהודים".

בן-גביר הזכיר את ניל הנדל, ולכן עיינו במיוחד בחוות דעתו כפי שהופיעה בפסיקה. ואולם הנדל לא נכנס כלל לשאלה האם רצח מוחמד אבו-ח'דיר היה או לא היה מעשה טרור. במקום זאת, הוא עסק בשאלה האם יש לנהוג במחבלים יהודים כפי שנוהגים במחבלים פלסטינים. הנדל גם הבהיר: "אבהיר כי לו היה המשיב מפעיל את סמכותו נגד כל מחבל ערבי - ונגד מחבלים ערבים בלבד - העניין היה מעורר קושי משפטי, עד כדי האפשרות של התערבות בהחלטה מושא העתירה".

אל"מ (מיל') ד"ר לירון ליבמן, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, שוחח עם המשרוקית על המשמעויות של הפסיקה, והוא סבור שאין שום קביעה בפסיקה הזו שרצח אבו ח'דיר לא היווה פעולת טרור: "לא הייתה שום שאלה אם מדובר בטרור או לא, והשופטים לא נדרשו אליה. מעבר לזה, השופט אליקים רובינשטיין משתמש בביטויים 'טרוריסטים יהודים' ו'מחבלים יהודים'. גם המדינה שהתגוננה לא אמרה שזה לא מעשה טרור, אלא שהיקף התופעה של הטרור היהודי לא דומה להיקף הטרור הערבי, ולכן אין צורך בצעדי הרתעה. המדינה גם הוסיפה שהדבר לא נעשה על-בסיס יהודים או ערבים, שכן היא לא הורסת גם בתי ערבים אזרחי מדינת ישראל. ההרכב שדן בעתירה, בדעת רוב, לא קיבל את הטענה. רובינשטיין אמר שברמה העקרונית לא ניתן להבחין בין יהודים לערבים, ולכן לא ניתן להגיד ברמה הקטגורית שעם יהודים אין צורך בהרתעה. מי שכן אפשר להגיד שקיבל את עמדת המדינה הוא ניל הנדל, כי הוא לא חושב שלעשות הבחנה לפי היקף התופעה זה בהכרח פסול, ובלבד שזו לא הבחנה בין יהודים לערבים אלא הבחנה הקשרית, אבל גם זה נכתב כבהערת אגב. בסופו של דבר מה שהביא לדחיית העתירה הוא השיהוי, ובכל מקרה אין חובה להוכיח שהיה מדובר בטרור כדי להרוס בית".

מטעם ח"כ בן גביר לא התקבלה תגובה.

לסיכום, הפסיקה בדרישה להרוס את ביתם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר לא עסקה כלל בשאלה אם מדובר בטרור או לא, וכן נעשה שימוש במושגים "טרוריסטים יהודים" ו"מחבלים יהודים". הפסיקה כן דנה בשאלת ההבחנה בין היחס למחבלים מקבוצות אוכלוסייה שונות, שכן עמדת המדינה היא שהריסת בתים נחוצה להרתעה מול מחבלים פלסטינים ותושבי מזרח ירושלים אך לא נגד אזרחי מדינת ישראל, יהודים או ערבים. לכן דבריו של בן גביר לא נכונים.