רכובים על אתוס ציוני: החקלאים שולטים בקרקע, ואנחנו משלמים את המחיר

מגיל גן שומע כל ילד ישראלי שארבעת המינים נמשלו לעם ישראל: אלה שיש בהם טעם וריח, אלה שיש בהם מזה או מזה, ואלה שאין בהם דבר - אבל כולם הופכים לאגודה אחת, כי כוחנו באחדותנו וכו'. רק שמרוב אלגוריות, שכחנו שלפני הכל מדובר בנטילת מגוון גידולים חקלאיים, סוגים שונים של צמחים מארבעה אזורים גיאוגרפיים שונים, בחג הכי חקלאי בלוח השנה. בעבר הרחוק, לפני ש־90% מתושבי הארץ גרו בישובים עירוניים וסך עובדי החקלאות התכווץ לפחות מ־40 אלף ישראלים (עוד כ־25 אלף עובדים זרים ו־17 אלף פלסטינים), החגיגות לרגל סיומה של שנה חקלאית, לצד הדאגות והתפילות לקראת פתיחת עונת חורף חדשה, היו במוקד החגיגות בחג האסיף.

ואם חקלאות בראש שמחתנו, צריך גם לדבר על קרדום ששמו חקלאות, המשתמש לא פעם באתוס ובמסורת כדי להפריע למדינה להתקדם. מדינה שהוקמה על ידי עירוניים שנורא רצו להיות חקלאים, שהפכה את עבודת הכפיים לאידיאל נשגב, מתקשה לרדת מהעץ הגבוה שהיא עצמה נטעה בימיה הראשונים. אז מדברים פה בלי הרף על עתיד החקלאות, על מכסות ועל גידולים חקלאיים, אולם רוב הוויכוחים והמריבות בין המגזר העירוני והחקלאי מתנהלים למעשה בסוגיות נדל"ניות. המאבק המרכזי הוא על זכויות ושווי קרקע - לא על מכסות ביצים ואיכות החלב. אולי זו לא רק אנקדוטה, שהשיר שזכה באינספור מצעדים שנערכו בסיומה של השנה העברית האחרונה היה "סתלבט בקיבוץ". שיר שמדגיש את יתרונות המגורים הזולים והנוחים בקיבוץ, בלי מילה על הגשמת חזון הציונות בפלחה או בלול. "כמה זה לחוץ, אז למה עיר. סתלבט בקיבוץ, בחצי מחיר".

 מתוך השיר ''סתלבט בקיבוץ'' שנמצא בצמרת המצעדים / צילום: יוטיוב

הקרב האמיתי על הקרקעות הוא בקיבוצים

תמונת מצב: הקיבוצים מנהלים בשנים האחרונות מלחמה של ממש להגדלת חלקות המגורים, לפני שהקיבוצים מופרטים סופית. מקסימום שטח, במינימום מחיר. זאת, לטובת בתים שהחברים החדשים יוכלו בהמשך להוריש ולסחור הלאה, מה שכמובן יאפשר לאותם קיבוצניקים, שרבים מהם לכל היותר יגדלו כמה עציצים, לעשות הון עתק על חשבון כלל הציבור - שהקרקעות נמצאות בבעלותו (ורק הוחכרו בעבר הרחוק לקיבוץ) ומשווע להיצע לבנייה עבור כולם. גם המושבים עסוקים בבלימת תוכניות של הערים להתרחב על חשבון שטחים חקלאים, במקביל ללא מעט משאים ומתנים לקבלת קרקעות לפיתוח בפטור ממכרז, כדי לעשות עליהן סיבוב נדל"ני במכירתן ליזמים שירבו במחיר.

הנחלות שמפרקות משפחות, ואת המקצוע

ולפני השאלה הלאומית, הכלכלית והממלכתית, הסוגיה הנדל"נית - הקושי של כולם להתמודד עם העובדה שעשרות אלפי חקלאים חכרו לפני עשרות שנים אלפי דונמים ששווים היום הון עתק - קורעת גם את הישובים הללו מבפנים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, ההתמודדות מול הדור הוותיק לתושבים שזה מקרוב באו, או מול שאלת הזכויות של בני הדור השני שעזבו ומבקשים לחזור וכדומה, הרבה יותר מורכבת. ואולי משטר הנחלות האנכרוניסטי במושבים הוא הדוגמה הטובה ביותר לצורך הדחוף בשידוד מערכות. גם היום, נחלה חקלאית במושב כוללת בדרך כלל כ־30 דונם. מצד אחד, לא באמת ניתן לפתח חקלאות מודרנית על נחלה שאינה כוללת מאות דונמים. מצד שני, לא ניתן לחלק את אותה נחלה בין הילדים השונים. מה עושים? בפועל, מודל שפנטז על משק חקלאי שיעבור מאב לבנו, בעיקר קורע משפחות (האילוץ לבחור "בן ממשיך" לנחלה המשפחתית), או שהוא מאלץ את הילדים למכור את הנחלה למרבה במחיר, בדרך כלל בעל ממון שמחפש קרקע להקים בה בית רחב מידות עם גינה ענקית, מה שכמובן מגחיך עוד יותר את אופי היישוב הכפרי. וכמו ביותר מדי סוגיות נפיצות במדינה חסרת משילות, כולם מעדיפים להמשיך לגלגל את תפוח האדמה הלוהט. להמשיך לקרוא לישובים הקהילתיים הללו קיבוצים ומושבים, ולדחות עוד ועוד את הרפורמה המתבקשת כל כך במגזר החקלאי.

ואם כבר הוזכרה המשילות, אי אפשר להתעלם מהזעקות והדרישה מהמדינה לטפל סוף סוף בפשיעה הלאומנית נגד החקלאים. אותם גיבורים שעדיין מנסים בכל זאת, בציפורניים, להתפרנס ולעבוד בחקלאות. במוצאי יום כיפור האחרון רשם הטרור החקלאי פרק עגום נוסף, כשמשק חקלאי במושב מחולה שבבקעת הירדן הוצת ועלה כולו בלהבות. כמה המצב הזוי? התרגלנו למציאות שבה פועל בישראל ארגון בשם "השומר החדש", המפעיל ברחבי הארץ צבא מתנדבים השומרים על האדמות שמעבדים חקלאים. איכשהו זה נראה לנו הגיוני שבמדינת ישראל הריבונית נאלצים האזרחים להחיות ארגון שפעל בעשור השני של המאה הקודמת, כשאלכסנדר זייד עבר עם סוס ואקדח בין קומונות וכשרק כמה משוגעים חלמו שתקום פה מדינה, צבא ומשטרה אמיתיים.