העיר האפורה שמסתירה סצינת אמנות מחתרתית ומסעדה איטלקית מדהימה

מי היה מאמין שדווקא בחדרה האפרורית מסתתרים בית סבתא קלאסי שמארח יוצרים, סצנת אמנות ואספנות מהמשוגעות שיש ואוכל איטלקי משובח במיוחד • חגית אברון תופרת יום 

בית נחמה וירוחם / צילום: דני פלד
בית נחמה וירוחם / צילום: דני פלד

אל הבית שגרתי בו, אל אותן ההתחלות… (שלמה ארצי)

סיפורי רומנטיקה, חלוציות, חזון וסצנת אמנות מחתרתית הם מסוג התבלינים המתבלים יום חופש משובב. את היום מומלץ לחצות בארוחה איטלקית מפתיעה, במקום שמעולם לא חשבתם שיימצא בו טירמיסו משובח במיוחד. כל זאת ועוד מחכים לכם בחדרה.

חומוס אגדי, בוטקה סודי ועוד מאה המלצות לחופשה מצפון ועד דרום 
טיול של אלף מדרגות בעיר הכי מסקרנת בארץ, ובראנץ' שרק מקומיים מכירים
מצאנו את הגלידה הכי טובה בארץ, והיא במיקום מפתיע במיוחד  

10:00 | בית של אהבה, סיפור ויצירה

בדיוק כמו בשירו של שלמה ארצי, עברתי בבית של נחמה וירוחם זילברמן, ממש במקרה. "בית סבתא קלאסי" שנבנה בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, בשכונת האוצר בחדרה. ואם לא היו מספרים לי, לעולם לא הייתי מגלה אוצר בלום של ממש. בית שיש בו סיפור, חזון ואמנות. בית שרוחם של דייריו עדיין מהדהדת בחדריו, משמרת זיכרונות מתוקים של ימים תמימים שלא ישובו עוד.

בבית של משפחת זילברמן התגוררו נחמה, ירוחם וארבעת ילדיהם. בינה זילברמן, בתם, נולדה בבית ומספרת על ילדות שמחה בביתם של הורים שורדי שואה, מהסיפורים האלה, שכולנו מכירים. הורים שבאו מתופת, ובנו לעצמם בנחישות ובאמצעות חוש הישרדות חיים חדשים.

בית נחמה וירוחם / צילום: ניר פלד
 בית נחמה וירוחם / צילום: ניר פלד

ירוחם היה מכונאי חובב יצירה ואומנות. בשעות הפנאי נהג לאסוף חפצים, לרתך סורגים לכדי יצירות אמנות וליצור מכל הבא ליד. נחמה טיפלה בגינה, שתלה, גזמה וטיפחה.

לפני שלוש שנים נפטרו נחמה וירוחם, בהפרש של עשרה ימים זה מזה. "ישבנו שבעה בבית", מספרת בינה, "ופתאום הבנתי שאני חייבת להשאיר את הבית על תלו. כפי שהוא. לשמר את המורשת של הוריי ושל הבית, על החפצים שאספו ויצרו".

תוכנית עסקית סדורה לא הייתה לה, אבל חזון, אהבה לאמנות וחדוות יצירה הם שהנחו את בינה להפוך את הבית למה שהוא היום - בית מחבק לאמנים, ליוצרים ולקהילה ללא מטרות רווח. בסלון מתקיים חוג תיאטרון מחתרתי, לעתים סדרת מפגשים מוזיקליים או הרצאות.

בעולם ציני של מחירי דיור משתוללים, כל פיסת אדמה הופכת לטרף לכרישי נדל"ן. בינה עמדה בגבורה בפיתוי והעדיפה להשאיר את הבית כמות שהוא, על חפציו ורהיטיו, וכך לשמר את זכרם של הוריה.

בגינה שוכנים חללי יצירה של אמנים ובאופן כללי בינה מאפשרת לכל מי שליבו חפץ באמנות וחמוש באהבת אדם להשתמש בבית כפלטפורמה ליצירה. הבית פתוח לסיורי מבקרים, ולאחר סיבוב בין חדריו על שלל פרטיהם ושמיעת סיפורו, יוצאים לחצר, שבימים אלה מדיפה ניחוחות סתיו.

בחצר שוכן הסטודיו של אור פורבין, בוגרת שנקר ויוצרת קולאז'ים משגעים ובצמוד לה הסטודיו של הדס שלום, קדרית ויוצרת תכשיטים שסימן ההיכר שלהם הוא לב זהב.

12:00 | הפסטה של הלוקו

מן המפורסמות היא שקולטורה וקולינריה הולכות יד ביד. אז מה אוכלים בחדרה? גם כאן ציפתה לנו הפתעה מרנינה של ממש, במיקום שאם הייתי חולפת על פניו ללא ידיעה מוקדמת, לא הייתי מנידה עפעף ובטח שלא טורחת לחפש חנייה, משימה שהסתברה כמאתגרת גם בדאון טאון חדרה.

פסטה לוקו / צילום: דני גולן
 פסטה לוקו / צילום: דני גולן

בשעת צהריים מוקדמת החלל של פסטה לוקו תסס אישה ואדם. התיישבנו על הבר וסרקנו את המקום בעין, יש לומר, מעט חשדנית. המסעדה איטלקית וכשרה, כך נאמר לנו, והמרחק בין חדרה לנאפולי מעולם לא נראה גדול יותר.

חצי שעה לאחר מכן, סועדות את ליבנו בקלצונה מבצק שיד מלאכית נגעה בה ופסטה שחילצה מאיתנו זיופים של או סולה מיו, הבנו שמדובר במסעדה שהיא ממש אוצר.

בדומה לבית של בינה, מדובר בסיפור משפחתי של זוג צעיר, מקומי ושאפתן שאהבת אדם ואוכל מפעמת בעורקיהם.

עדי וגלעד וזנה התחילו את דרכם במסעדה איטלקית קטנה מעבר לכביש, כשהוא מבשל והיא על הניהול. לפני כמה שנים עברו לחלל המרווח והנעים, ומאז הם לא מפסיקים להאכיל ולרגש את הסועדים באוכל איטלקי מהמשובחים שבנמצא.

תזמינו מה שתזמינו, כי הכול טעים ומוקפד, אבל אל תוותרו על מנת הפסטה לוקו (משוגע באיטלקית), שהיא פסטה בהפתעה שמכין גלעד על פי מצב רוחו, ועל הטירמיסו - הו הטירמיסו - שרק בשבילו שווה להגיע.

14:00 | סופרמרקט של אמנות

מתברר שחדרה צופנת עוד הפתעות ברחובותיה ובבנייניה האפרוריים במבט ראשון. בצד השני של העיר, מתחת לאף ממש, מתרחשת סצנת אמנות ואספנות מהמשוגעות שבנמצא, ואנחנו, כשכרסנו מרופדת באותה פסטה משוגעת של גלעד, חשנו שבכוחנו להכיל שיגעון נוסף. המציאות עלתה על כל דמיון.

ARTOGET, סופרמרקט לאמנות / צילום: לילך רובין
 ARTOGET, סופרמרקט לאמנות / צילום: לילך רובין

אף שהמילים נעתקות, בכל זאת אנסה לתאר את המיזם של אודי משה יפרח, מעצב פנים, שבמשך שנים ליקט, אסף ויצר מאות פריטים וחפצים וסידר אותם חדרים חדרים, כמו היה מדובר לכל הפחות בארמון ורסאי.

חוויית הביקור במקום מצריכה נשימה וזמן. יפרח מקבל את פני הקרואים באחד מהחללים, ומבקש בקול שקט לקחת את הזמן, להסתובב בשתי הקומות הגדושות חומר וצבע, לפתוח עיניים ולכבוש את יצר הסקרנות. שאלות בסוף. והן רבות.

לאחר שגלגל העין מתרגל לעשרות החפצים והפריטים, מתחילה להתבהר תמונה רחבה של יצירה. כזאת המבוססת על תפיסת עולם של קיימות, בית יוצר לקהילת היוצרים המקומיים ונקודת מבט יוצאת דופן על מהי אמנות.