דקאן הפקולטה לניהול בת"א: "אנחנו מלמדים לקחת סיכונים. הסטודנטים הם לא הלקוח שלי אלא החברה הישראלית"

שני פרטים מרכזיים בביוגרפיה של פרופסור דן עמירם, דקאן הפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב, השפיעו לדבריו על המסלול שבו בחר וממשיכים גם היום להשפיע על גישתו ועל האסטרטגיה שהוא מתווה לפקולטה, מאז נכנס לתפקיד ביולי 2022. הראשון הוא אהבתו לבאר שבע. "זה אחד הדברים שמגדירים אותי", הוא מציין מיד בראשית השיחה. "נולדתי בבאר שבע ובה אני גר כל חיי, להוציא עשר שנות הפסקה בארצות הברית".

● בשבוע הבא בגלובס: כל הרגולטורים הבכירים מגיעים לדבר על מצב המשק

לאוניברסיטה הוא מגיע מדי בוקר ברכבת. "הנסיעה היא זמן השקט שלי. באר שבע היא עיר מדהימה. היום, בניגוד לילדותי, אני גר בשכונה שמזכירה את תל אביב וניו יורק, וגם ההורים שלי גרים בה".

כאן אנו מגיעים לפרט השני בביוגרפיה שלו - התודה שפרופסור עמירם חב להוריו. "כל מה שהגעתי אליו הוא בזכותם. גדלתי בשכונת עוני בבאר שבע. הורי, דור ראשון בארץ, אמנם לא סיימו 12 שנות לימוד, אבל ראו בחינוך את הדבר החשוב ביותר, ודאגו שתמיד הילקוט והספרים שלנו יהיו חדשים. לא לכולם בשכונה היה מזל כמו שהיה לי.

"יש אנשים עם יכולות אינטלקטואליות, יש אחרים שיש להם כסף ויש שנולדים להורים טובים. זה אולי משפיע על חלק מהתפיסות הכלכליות שלי. אני כלכלן שמאוד מאמין בשוק חופשי, אבל גם מאוד מאמין בשוויון הזדמנויות כדי שלא נפסיד אנשים מוכשרים".

"נושאים חברתיים הם חלק מהחזון שלנו"

בשנת 2007 נסע עמירם לארצות הברית ללימודי דוקטורט במנהל עסקים עם רעייתו מירה (היום מרצה בכירה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון), ובהמשך עבד כפרופסור משנה בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. "מה ששכנע אותנו לחזור לארץ היה לידת הבן הראשון. לא רציתי לקחת מהורי את הנכד שלהם, ויש פה גם ציונות. נוח לשבת בארצות הברית על משכורת של חצי מיליון דולר בשנה ולקרוא על הארץ בחדשות, אבל בסופו של דבר צריך להפשיל שרוולים ולהתלכלך. לישראל חזרנו בסוף דצמבר 2016".

לדבריו, הנושאים החברתיים הם חלק בלתי נפרד מהחזון של הפקולטה. "אנחנו חלק מאוניברסיטה ציבורית, בניגוד לאוניברסיטה פרטית. אנחנו רוצים להצטיין במחקר והוראה בתחומים שבהם לאקוסיסטם הישראלי יש יתרון בינלאומי. חלק מהאסטרטגיה שלנו, ואני נשוי לאסטרטגיה, הוא גם לתרום חזרה לחברה באמצעות מחקר פורץ דרך, באמצעות החינוך והשתתפות בנכסים שלנו במקומות שבהם אנחנו יכולים לעזור.

"לדוגמה, אני מאמין שיש שני מגזרים שאנחנו צריכים לטפל בהם אחרת - החברה הערבית והחרדית. בחברה הערבית יש יותר השתתפות בכוח העבודה, אבל עדיין צריך לראות יותר גברים חרדים".

זה תפקידה של פקולטה לניהול?
"הרבה בעיות הן בעיקרן ניהוליות. הפקולטה משתתפת בצוותים שרותמים בוגרים וחברי סגל מנהלי ואקדמי בניסיון לסייע בבעיות הלאומיות האלה. השתתפות של חרדים בשוק העבודה היא אחת הנקודות הקריטיות. אנחנו מאמינים שטכנולוגיה, יזמות וחדשנות מאפשרות להם להיכנס בצורה חלקה יותר לשוק. יש פה בתי ספר נפלאים למחשבים ולהנדסת חשמל, אבל בסופו של דבר צריך לפתור את הבעיה בדרכים יותר יצירתיות שדורשות ניהול".

ומה השאיפה? שהם יהיו מנהלים בעתיד?
"הלוואי. בשלב הזה אנחנו קודם כל רוצים שתהיה להם עבודה. יובל אוזנה, ממייסדי חברת ווקמי (walkme), אמר לי שעלינו, החילונים, להבין שהחרדים מאוד אוהבים את אורח החיים שלהם, ואם ננסה לשנות אותם אז נפסיד. אבל הם גם לא אוהבים להיות עניים. אני חושב שהעבודה מהבית מאפשרת את זה יותר טוב.

"הגרפים מראים שב־2050 החברה החרדית תהווה כ־50% מהחברה הכללית, מה שלא משאיר לנו ברירה. זה נכון גם לחברה הערבית - אם לא נמצא דרך לחיות איתם, העתיד שלנו יהיה הרבה יותר קשה.

"אז יש לי את כל הטאלנטים בפקולטה שזה פסיכי כמה שהם טובים, ומצד שני את הבעיות הלאומיות. אני אומר: בואו ניקח בעיה, נביא מומחים - מבנק ישראל, מהפיקוח על הבנקים, מהתקשורת - ונגיד לסטודנטים: תמצאו פתרון. זה מצב של win-win".

כך היה לפני זמנך, או שזו רוח חדשה שהבאת?
"החלפתי פה את מורי ורבי, פרופסור משה צבירן. לפני שמוניתי לדקאן הייתי סגן לדקאן, והרבה מהחשיבה הגיעה כחשיבה משותפת של שנינו. יכול להיות שהביצוע קורה עכשיו".

לא רק הנושאים החברתיים נמצאים בליבת האסטרטגיה שפרופסור עמירם מתווה, אלא גם יעדים שאפתניים להצטיינות, שיתמחו בהשגת המטרות הלאומיות. "אנחנו לא תופסים את עצמנו רק כבית ספר הטוב בישראל ובמזרח התיכון, אלא כבית ספר שצריך להיות מצטיין גלובלית", הוא מצהיר. "זה אומר שבתוך חמש שנים נהיה בין 100 בתי הספר למנהל עסקים הטובים בעולם מבחינה מחקרית. כבית ספר למנהל עסקים אנחנו מדורגים מקום 13 בעולם בהצמחת יזמים, ובעתיד נהיה ב־TOP 10. אלו תמונות הניצחון שלנו".

"התלמידים הם לא הלקוח שלי. הם התוצר"

אתה אומר שהכל קשור לניהול, אבל עולם העבודה משתנה וחלק מהתאוריות כבר לא רלוונטיות. אתם מתאימים עצמכם לשינויים?
עמירם, שעד עתה דיבר בלהט ובקצב, שותק במשך דקה ארוכה. "אני עוצר כי מדובר בתשובה מורכבת", הוא מסביר. "היתרון המרכזי של האוניברסיטה הוא לא בהכשרה מקצועית, גם לא בניהול, אלא היכולת להקנות צורת חשיבה על הדיסציפלינה. על פי מחקרים, בנאדם מחליף מקצוע שלוש פעמים במהלך הקריירה, אז מה זה עוזר שאני מעניק לו את הכלים עכשיו? אנחנו ניתן הכשרה וכלים איך לקחת סיכונים.

"בנוסף, פעם בשלוש שנים כל קורס נסקר על ידי ועדת הוראה. אין קורס שלא יסתכלו עליו שמונה אנשים מדיסציפלינות שונות ויבדקו את החיבור שלו. אנחנו לא רוצים להיות לצד האקוסיסטם, אלא להיות חלק ממנו. אני קורא לחברות, נצלו אותנו - אנו פה כדי לעזור. חלק מהמשימה שלנו הוא להיות בקשר עם התעשייה".

מצד שני, לא בטוח שדור ה־Z בכלל רוצה שילמדו אותו לנהל. אתם חושבים שהמעמד שלכם נשחק?
"לפי המספרים, הביקוש רק גדל לאורך השנים וגם תנאי הקבלה גבוהים יותר. האם אפשר להסתדר בלי תואר ובלי הכלים והקשרים שהוא נותן? כמובן. אבל סטטיסטית יותר קל עם תואר. סטודנטים הם לא הלקוח שלי. הם התוצר. התפקיד שלי להוציא אותם הכי טוב שאפשר, הלקוח שלי הוא המדינה".

"סטודנטים לניהול לא זוכים לתקציב ראוי"

לדברי עמירם, רבים מדור ה־Z דווקא כן מבינים את חשיבות לימודי הניהול, אבל לטענתו מי שזה פחות חשוב לו הוא אותו לקוח, וכאן הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינה. "לפני שש־שבע שנים הוחלט בוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) שסטודנטים לניהול יקבלו תקצוב נמוך. למדינה ברור שהמשבר שראינו בקורונה ומשברים אחרים, הם משברים ניהוליים. למרות זאת, המקום שהיא הכי פחות מתקצבת סטודנטים הוא בניהול. אלה סכומים מגוחכים.

"האם אנחנו רוצים להיות מדינה ללא תוכנית להכשרת אקטוארים? אני חושב שאם מגיעים למצב שבו יש לפקולטות לניהול אינטרס שלא להכניס אנשים ולהותיר את זה למכללות, זו בעיה. חשבונאות הוא מקצוע עם חשיבות חברתית".

גם המכללות יכולות להכשיר אותם.
"יש מכללות מצוינות אבל במחיר אחר וצורת ההכשרה שונה. יש סיבה שמי שיוצא מפה ממשיך כדי להיות שותף בחברה".

בינתיים, תופעות טיקטוק כמו התפטרות שקטה מתחרות בתיאוריות הניהול הוותיקות.
"זה נכון שקצב השינויים היום מהיר. אתה זז מטכנולוגיה שמשנה את העולם, מגיע להתפטרות גדולה, התפטרות שקטה, לצד אינפלציה וקיצוצים. במהירות שבה צריך לקבל החלטות, לפעמים אין זמן לעבודות מטה. להגיד לך שאנחנו מושלמים? לא. יש דברים שאנחנו עושים מצוין, יש דברים שאנחנו עושים פחות טוב. השירות שלנו לסטודנטים בינוני, אבל אנחנו לומדים תוך כדי".

"קשה להיות משרת ציבור, עד בלתי אפשרי"

בראשית 2020, כשנתיים לפני מינויו לדקאן, קיבל עמירם הצעה לזנוח את האקדמיה ולפנות לשירות הציבורי. כפי שנחשף אז בגלובס, הוא קיבל מנגיד בנק ישראל פרופסור אמיר ירון, לחבור אליו ולהתמנות למשנה, ולהחליף את פרופסור נדין בודו־טרכטנברג, שפרשה כשנה קודם. עמירם, שכיהן אז כסגן לדקאן, ראש מסלול הפינטק בפקולטה וראש המכון למחקר ביישומי הבלוקצ'יין, הסתמן כמתאים לאסטרטגיה העתידית של הבנק, אולם הוא בחר להמשיך במסלול האקדמי.

הייתה לך דלת פתוחה בבנק ישראל. למה בחרת להישאר באקדמיה?
"מאוד קשה להיות היום משרת ציבור בארץ, עד בלתי אפשרי. צריך עור עבה. אולי בגלל כמה טעויות שנעשו לאורך השנים, הציבור חושב שאתה עושה את זה בשביל עצמך. נגיד בנק ישראל לדוגמה, הרוויח בחו"ל משכורת משמעותית יותר מאשר פה, והוא יחזור לאקדמיה אחרי שיסיים. הוא לא הרוויח כלום חוץ מלחזור לישראל ולעשות מילואים.

"כך גם למשה ברקת, הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון, התפקיד לא נתן לו כלום מבחינה כלכלית. גם יאיר אבידן, המפקח על הבנקים, בא רק כדי לעשות מילואים, והרי זה לא לפרנסה ולא מה שיקדם אותו בקריירה. וכנ"ל גם ענת גואטה, יו"רית רשות ניירות ערך. אלה אנשים מצוינים שעושים מילואים, ועם זאת הם והמשפחות שלהם משלמים מחיר אישי כבד. אין יתרון אישי בלהיות משרת ציבור בישראל. כל אחד בתפקיד משלם מחיר".

ובחרת לחסוך לעצמך את כאב הראש הזה?
"אדבר על עצמי בלשון עתיד - אני בטוח שיום אחד אעשה תפקיד בשביל המדינה. עד היום לא לקחתי תפקיד כזה כי יש לי שתי מחויבויות משמעותית - האחת היא הפקולטה, וחלק מהתפקיד שלי הוא לאפשר לסגל להגיע לתמונת ניצחון. המחויבות השנייה היא משפחתית - ילדה בת שנתיים, ילד בן שמונה, ואישה באקדמיה. יש תשלום שלא הייתי מוכן לקחת עדיין".

הבעיות במערכת הפיננסית בישראל

עמירם לא שאף בתחילת דרכו למסלול אקדמי. "כשלמדתי חשבונאות חשבתי שאהיה מנכ"ל, וגם עבדתי בצוות החשבות של מכתשים־אגן (אדמה)", הוא מספר. "תמיד הייתה לי רגל באקדמיה ועד היום יש לי גם רגל חזקה בתעשייה - הייתי דירקטור במרכנתיל, אני יו"ר ווישור ביטוח שזו חברת אינשורטק. תחום המחקר שלי הוא שוק ההון ובנקאות".

בעניין שוק ההון והגישה החברתית שהצגת. עד כמה לטעמך צריכה להיות רגולציה בשוק ההון?
"רם בלינקוב (מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר הוועדה למבנה הפיקוח הפיננסי, ש"ד) הוא דוגמה לאיש ציבור מדהים. הבן אדם נשוי למדינה. יש היום שלושה רגולטורים: רשות שוק ההון, רשות ניירות ערך והפיקוח על הבנקים. במשך שנים התפתחה פה תורה שלמה של איך דברים מתנהלים, והיא מורכבת.

"אני קורא לזה 'תורת הספגטי' - כשאנו מושכים חוט ברגולציה הפיננסית הישראלית, אנחנו לא תמיד יודעים למה הוא קשור. אמרתי בפני הוועדה שאחד הדברים החשובים הוא לא להרוס. אני לא מאמין שאגף תקציבי במשרד האוצר צריך להיות מעורב בפרטים של הרגולציה הפיננסית בישראל".

עמירם מסכם את הראיון בהתייחסות לשתי הבעיות העיקריות של המערכת הפיננסית לתפיסתו: האחד, חוסר תחרות בתחומים מסוימים, כמו בעסקים קטנים ובינוניים, שהם לדבריו "מנוע הצמיחה העיקרי של המשק".

בעיה אחרת לטענתו היא התיאום: "כשמגיע נושא חדש, למשל מטבעות וירטואליים, לא ברור מי עוסק במה. העולם זז בקצב מהיר, והשאלה היא מה לעשות עם זה. אני די שמח שהוועדה כנראה תיסגר בלי המלצות, כי למרות שאפשר לשפר שם, מודל הטווין פיקס, כלומר הקמת שתי רשויות - צרכנית ויציבותית, הוא לא המבנה הנכון לישראל. בעיה נוספת היא שיש יותר מדי רגולציה כאן". 

תעודת זהות: פרופ' דן עמירם

אישי: בן 45, נשוי למירה ואב לאיתן (8) ואילה (3), מתגורר בבאר שבע
מקצועי: דקאן הפקולטה לניהול ע"ש קולר באונ' ת"א. רו"ח, בעבר היה חלק מצוות החשבות של מכתשים אגן, כיהן כפרופ' ומופקד קתדרה בבית הספר למנהל עסקים של אונ' קולמביה בניו יורק. מכהן עד היום כיו"ר הוועדה המייעצת לבקרה פנימית של האו"ם
עוד משהו: אוהד של ריאל מדריד בכדורגל מגיל 6, וחובב מוזיקת קאנטרי אמריקאית