הדילמה הכלכלית של הימין בבריטניה ובארה"ב: לנהל פנקסים או לנהל מהפכות

בריטניה זכתה בשנים האחרונות בהרבה יותר תשומת לב בינלאומית ממה שחשיבותה האובייקטיבית מצדיקה או מצריכה. היא עשתה כן מפני שהיא הראתה לעולם החיצון, באופן דרמטי למדי, לאן נושבת הרוח.

● אמנות הבלתי־אפשרי של ג'ו ביידן: לנצח כשהכול נגדך | פרשנות
● המונדיאל בקטאר עלול להיות הסחת הדעת האחרונה לפני המלחמה הגדולה | פרשנות

תחילה בא הברקזיט, אחר כך בא הגל הפופוליסטי של בוריס ג'ונסון, בספטמבר בא הניסיון קצר הימים להכניס כלכלה להילוך גבוה בעיצומה של סטגפלציה (מיתון ואינפלציה); ועכשיו אנחנו צופים בהתפתחותה של תכנית־צנע שהכותרת הראשית ב'טיימס' של לונדון תיארה בשבוע שעבר, "שנים של ייסורי מסים לפנינו".

בריטניה הפכה למעבדת־ניסוי, בין השאר מפני שכל המאורעות האמורים התרחשו ומתרחשים תחת שלטונה של מפלגת ימין. היא מועמדת במבחנים חמורים, המחייבים אותה לשקול פניות מהירות בסיבובים חדים, או ההיפך, האטות פתאומיות. המפלגה השמרנית הבריטית, המתוארת כ"מצליחה ביותר בהיסטוריה" (בחשבון השנים שהיא הייתה בשלטון מאז ייסודה), מראה לנו את המידה שבה נאמנות להרגלי שלטון אינה מספיקה בימי משבר, ומטעימה גם את ההיפך, היינו שהחריגה מהרגלים אינה מבטיחה היחלצות ממשבר.

משברים הם זמנים קלאסיים של הזדמנויות מהפכניות. לפני קצת יותר מ־40 שנה, משברים מערכתיים חמורים בבריטניה ובארה"ב הניבו שני מונחים מפורסמים, "תאצ'ריזם" ו"רייגניזם". הם נקראו על שם מנהיגים ימנייים מזן חדש, שגמרו אומר להזריק נסיוב מרץ לגופן של כלכלות נסוגות.

"להשאיר יותר כסף"​

מרגרט תאצ'ר הפריטה תעשיות ושירותים, והביסה איגודים מקצועיים רדיקליים; רונלד רייגן הסיר פיקוח והפחית מסים. הם הנחילו לעולם המערבי עניין מחודש בשוק חופשי. הם גם קבעו סטנדרטים, שיורשיהם הפוליטיים לא חדלו לנסות ולחקות, בשיעורים משתנים של הצלחה; או למען האמת, בשיעורים ניכרים של אי־הצלחה.

משטר המסים של רייגן אמנם עודד צמיחה וצריכה, והעניק לארה"ב כמעט 20 שנה של שגשוג. אבל הוא גם קרא דרור לגירעונות עצומים. יורשו המיידי בנשיאות, ג'ורג' בוש האב, נאלץ לוותר על ההבטחה המפורסמת "קיראו־נא את שפתיי: לא יהיו מסים חדשים". היו, והוא נפל. הרפובליקן הבא, ג'ורג' בוש הבן, ניסה את כוחו במסים נמוכים ובהסרת פיקוח. בסוף נשיאותו, המערכת הפיננסית קרסה במשבר הסאב־פריים.
תאצ'ר הניבה יורש מיידי אפרורי למדי עם משבר פיננסי מזעזע, ששלח את השמרנים ל־12 שנות אופוזיציה. כל יורשי תאצ'ר, אפילו מן השמאל, ניסו לחקות אותה במידה כזאת או אחרת, אבל איש או אישה מהם לא ניסו במידה כה נואשת וכה כושלת כליז טראס. שלטונה, שהתחיל בספטמבר, הסתיים כעבור 44 יום.

תחושת השליחות התאצ'רית שלה הביאה אותה להודיע על תכניותיה "להשאיר יותר כסף" בידי ההמונים מעל במת העצרת הכללית של האו"ם. היא גייסה את ההיגיון הרייגני: הפחתה של 45 מיליארד ליש"ט ב"מסים לעשירים" כדי לעודד צמיחה, מבלי להסביר איך למלא את החסר. כל זה היא עשתה על רקע של אינפלציה דו־ספרתית. תגובת השווקים הייתה כה ברוטלית, שהדרך היחידה לפייס אותם הייתה תחילה להדיח את שר האוצר, ואחר כך להתפטר בעצמה.

לא סבלו גירעונות

סוקרי דעת קהל בדמוקרטיות המערביות הגדולות הראו במרוצת השנים, שרוב הבוחרים נוטים להעניק הרבה יותר אשראי למפלגות הימין על יכולתן לנהל את הפנקסים. יש כמובן לא מעט יוצאים מן הכלל.

בעיני הימין הלא־קיצוני, גרעון בתקציב היה בלתי נסבל. הנשיא הרפובליקאי של תחילת השפל הגדול, הרברט הובר, החשיב כל כך את איזון התקציב עד שסירב לשקול עזרה ממשלתית למיליוני מובטלים, שבאו עד פת לחם.

הדמוקרטים נקראו מגלות ארוכה, כדי לנסות את כוחם בהצלה לאומית. הם הקימו שלד של מדינת סעד, והתערבו כדי להציל את המערכת הבנקאית. האמריקאים אסירי התודה הוסיפו להצביע בעד הדמוקרטים במשך 50 שנה, כמעט מתוך אינרציה, בייחוד בבחירות לקונגרס.

זה הסתיים לפני קצת יותר מ־40 שנה. אבל להלן קרה דבר לא צפוי: הימין החדש לא החזיק בהשקפות המסורתיות על ניהול פנקסים. הוא רצה להרוס כדי לבנות: להרוס את "תרבות התלות", שהניבה מדינת הסעד, לנתק את אזיקי הפיקוח הממשלתי, להפחית מסים ולאפשר צמיחה מהירה.

מגרונו של הימין התחילו לבקוע דברי כפירה, כמו למשל המעטת חשיבותו של הגרעון בתקציב. בתחילת שנות ה־80, כאשר "מהפכת רייגן" עמדה בשיאה, אחדים ממליצי היושר שלה הציעו לבחון את הגרעון על יסוד חלקו היחסי בתמ"ג. ממילא אם הגדלה של הגרעון מאיצה במידה ניכרת את הגידול בתמ"ג, הבה נגדיל.

רצו לשנות את החוקה

והגרעון אמנם תפח לממדים היסטוריים. הסיבה הייתה שהמסים הורדו כדי להזין את הצמיחה, אבל הוצאות הממשלה לא קוצצו בהתאם. לא התאמתה הציפייה ש"קיצוצי המסים ישלמו בשביל עצמם".

באמצע שנות ה־80, רפובליקאים הנאמנים להגיונה של האורתודוקסיה הכלכלית יזמו תיקון לחוקה, שיחייב את הממשלה הפדרלית להנפיק תקציבים מאוזנים. אבל "תיקון גראם־רדמאן־הולינגס" לא עבר את משוכות החקיקה.

קשה להעלות על הדעת מה היה קורה בארה"ב אילו תוקנה החוקה. או אז לא היו מתאפשרים אמצעי החירום, שהתבקשו בשני המשברים הכלכליים הגדולים ביותר של זמננו, הסאב־פריים של 2008 והקורונה של 2020 ואילך. הם היו כרוכים בוויתור כמעט מלא על זהירות פיסקאלית. הממשלה יצקה טריליונים אל כלכלות שחדלו לייצר; הבנקים המרכזיים קנו אגרות חוב מכל הבא ליד. אנחנו יודעים מה קורה כאשר כסף אינו מוצא סחורות.

 ״שנים של ייסורי מסים לפנינו״, מכריזה הכותרת ב׳טיימס׳ (18 בנובמבר). בצילום נראה שר האוצר הבריטי ג׳רמי האנט בחברת תלמיד בבית ספר יסודי בלונדון / צילום: צילום מסך

לוח הזמנים: שנתיים

משני עברי האוקיאנוס, הדמוקרטיות שואלות מה לעשות. ממשלת הימין הבריטית הציגה ביום ה' שעבר את היקף גזרותיה, העומדות להפחית את הכנסתה הממוצעת של משפחה בריטית ב־7% בשנה, ולהגדיל את חלקם של המסים בהכנסה הלאומית ל־38%. הנה כי כן, האורתודוקסיה הפיננסית גברה על הדחף המהפכני להצמיח את הכלכלה בכל מחיר.

מידת נכונותו של הימין האמריקאי לעבור ממהפכות לניהול פנקסים הועמדה בספק במרוצת השנים. במרכז נוסחת הפעולה שלו עומד תמיד קיצוץ מסים. זה קורה בדרך כלל בשנה הראשונה של נשיא רפובליקאי, כאשר לפחות אחד משני בתי הקונגרס נמצא בידי המפלגה. קשה להעלות על הדעת איזושהי חקיקה בשנתיים הבאות, כאשר הרפובליקאים ישלטו בבית הנבחרים. אבל חזקה עליהם שהם ינסו להראות לאמריקה מה הם מתכוונים לעשות, כאשר מפלגתם תחזור אל הבית הלבן ותשתלט על הסנאט. זה בהחלט עשוי לקרות ב־2024.

 מנהיג הרפובליקאים בסנאט, מיץ' מקונל / צילום: Associated Press, Patrick Semansky

הרקע לשנתיים הבאות עומד להיות קודר: מיתון. זה תמיד זמן מועיל פוליטית למפלגת אופוזיציה, אבל הרפובליקאים הפגינו בבחירות האחרונות כשרון מובהק באי־ניצול הזדמנויות. זה קרה מפני שהמפלגה לא הצליחה להתנער מדימוי של קיצוניות וחוסר אחריות. היא תגביר את הספקות ביחס לרצינותה אם היא תתפתה למשחקי־כוח בעיצומו של מיתון, כמו למשל סירוב להגביה את תקרת האשראי של הממשלה, או לממן את פעולותיה.

שנתיים מחכות גם לשמרנים של בריטניה, חוץ מזה שבסופן עומדות בחירות לא מבטיחות. הסקרים מראים שהבריטים להוטים להיפטר מממשלתם. ליז טראס פעלה תחת האילוץ של "נשארו לי עוד שנתיים", ומעדה. יורשה, רישי סונאק, מקבל הזדמנות לנהל את הפנקסים כמו שצריך, כנראה לא הרבה יותר מזה.

רשימות קודמות ב־yoavkarny.com וב־https://tinyurl.com/karny
ציוצים (באנגלית) ב־twitter.com/YoavKarny