6 הערות על בחירתו של בוב דילן בשירים הגדולים במאה ה-20

1

"הפילוסופיה של השיר המודרני", ספר המסות הקצרות של הזמר־יוצר האמריקני בוב דילן, יצא לאור בחודש נובמבר. זה ספרו הרביעי של דילן, שזכה בפרס נובל לשירה בשנת 2016. הוא כולל 66 מסות קצרות פרי עטו, העוסקות בשירים של יוצרים אחרים. המוקדם שבהם מ־1924, והמאוחר מ־2004. החלק הארי של השירים הוא משנות ה־50 וה־60, תקופת ההתבגרות של דילן, וסובבים סביב בלוז, פולק, קאנטרי ורוק. חלק מהיוצרים מוכרים לבני דורו של דילן וחובבי הז'אנר בלבד, וחלק מוכרים יותר, כמו פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, נינה סימון, ג'וני קאש, האיגלז, סנטנה, ריי צ'רלס, גרייטפול דד ועוד. הנטייה היא אמריקאית־קלאסית כמעט במלואה, למעט אלביס קוסטלו, הקלאש ו-The Who. יש גם כמה שבולטים בהיעדרם, בראשם הביטלס.

2

בוב דילן לא מספק שום הסבר לרצון שלו לכתוב 66 מסות קצרות על שירים, ולמה בחר דווקא את אלה. אין הקדמה. אין אפילוג. למרות כותרתו של הספר: The Philosophy of Modern Song, קשה לקרוא למסות האלה פילוסופיות, אבל גם אין סוגה מוגדרת אחרת לה הן משתייכות. אולי זו היא למעשה הסוגה ה"דילנית" עליה הוא זכה בפרס הנובל. בהוצאה לאור של הספר, סיימון ושוסטר, הגדירו את צורת הכתיבה כ"ריף חלומי", מעין זרם תודעה מלודי שבו דילן מספר את הסיפור "מתוך ראשו" של המספר וכותב השיר. בחלק מהמסות, דילן בוחר לתאר במילים את העולם שהוא חושב שהשיר בנה, את הדמויות, סיפור חייהן, הרגשות שלהן או אלה שהשיר מעורר אצלו, או נימוקים אנושיים להתנהגות המתוארת של הדמויות בשיר. "מסתוריות וקסומות", הגדירו את המסות בהוצאה לאור, "נוגעות ללב ועמוקות, ולא פעם משעשעות עד כדי פרצי צחוק. אמנם אלה טקסטים על שירים, אבל למעשה הם מדיטציה והתבוננות על הקיום האנושי".

3

דילן מקפיד לכתוב כמבקר אובייקטיבי. אין מילה אישית בשום שלב גם כשהקשר לאמן ספציפי ברור. כך למשל הוא מחמיא לשיר Blue Bayou של רוי אורביסון, ללא כל איזכור לכך ששניהם היו שותפים, יחד עם ג'ורג' הריסון, טום פטי, וג'ף לין בלהקת הכוכבים ה-Traveling Wilburies, שפעלה בשנים1988-1991. הריחוק מגיע לשיא כשהוא מצביע על קשר בין השיר Pump It Up של אלביס קוסטלו מ־1978 ל-Subterranean Homesick Blues מ־1965 שלו עצמו, כאילו אין לו כל קשר לעניין.

 ''הפילוסופיה של השיר המודרני'', ספרו של בוב דילן

4

"פאנק־רוק זו מוזיקה שנובעת מכעס ותסכול, אבל ה"קלאש" שונים. המוזיקה שלהם מגיעה מייאוש. הם היו להקה נואשת. הם חייבים להכניס פנימה את הכל, ויש להם כל כך מעט זמן לשם כך. הרבה מהשירים שלהם מתפקעים מגודש, מכתיבת־יתר מכוונת. אבל לא השיר הזה. סביר להניח שזה השיר הכי טוב והכי רלוונטי שלהם, הנואש ביותר. הקלאש היו מאז ומתמיד הלהקה שהם דמיינו שהם יהיו". זו פיסקת הפתיחה של דילן על "לונדון קולינג" של הקלאש. אחריה הוא מתאר את איכות השיר על חשבון הביטלס, כ"מחייך בהתנשאות מול The Fool on the Hill והולם על ראשך בזמן שאתה שוכב על הגב ושר Hey Jude".

5

הכותרות שדילן נותן למרבית המסות נהדרות. משפטים מהסוג שמדפיסים על טי־שירטים: "אומנות היא אי־הסכם, כסף הוא הסכם", הוא כותב במסה על Money Honey של אלביס פרסלי. "אני זוכר כשיצא האלבום. הכרתי אנשים שחשבו ש'הדריפטרס' ביצעו את זה טוב יותר. אחרים חשבו שאלביס. הם יכלו להתווכח כל הלילה, אבל על דבר אחד לא היה ויכוח: כמה עלה התקליט. זה עוד הבדל בין כסף לאומנות". תמת האנטי־כסף שמלווה את המסה מעוררת זכרון על כך שלפני כשנתיים, דילן עצמו מכר את הקטלוג בן כ־600 השירים שלו ביותר מ־300 מליון דולר לקבוצת המדיה יוניברסל מיוזיק.

6

יצירת הספר נמשכה כ־12 שנים, והוא מכיל מאות דימויים ויזואליים, שנועדו להרחיב ולהעשיר את האופן בו דילן תופס כל אחד מהשירים. עיצוב הספר נעשה על ידי קוקו שינומייה, שעיצבה מספר אלבומים של דילן בעבר, ובקרדיטים כלולים צוות ה"דאנקין דונטס", כיוון שהם היו "רחומים, תומכים והלכו את האקסטרה מייל". הספר התקבל בזרועות פתוחות על ידי המבקרים בארה"ב, הגיע למקום ה־3 ברשימת רבי המכר של ספרי עיון של הניו יורק טיימס, ושהה בה 10 שבועות רצופים. אך את הוצאתו ליוו גם ביקורות. בין היתר, על תיאורי נשים שלא מתאימים ל"רוח התקופה", כמו אמירות לכאורה בזכות פוליגמיה: "לא עניינו של איש כמה נשים יש לגבר". קשה לומר שזה נובע מחוסר חשיבה, כי המודעות של דילן לפער הדורות ניכרת. במסה על My Generation של להקת The Who הוא כותב: "כל דור זוכה לבחור מה הוא רוצה מהדור שקדם לו, בדיוק עם אותה שחצנות וחשיבות עצמית מונעת מאגו שהיתה גם לדור הקודם, כשהוא היה זה שמרד בזה שלפניו".

הקריקטורה השבועית 

 איור: גיל ג'יבלי