התערבות בגורל הזולת ורצון בקרבה יתקנו את האנושות. על משנתו של אלבר קאמי

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

"כשנכנסה לוסי קורמרי לחדר, רעם הפיצוץ.

הוא נשמע קרוב מאוד, אדיר וזעזועיו נמשכו והלכו עוד ועוד... "זה פה, זה פה" אמרה. "לא" אמר ז'אק, ורץ אל החלון... ז'אק רכן מהחלון וראה שבמרחק־מה משם... יש התרוצצות גדולה. "אני הולך לראות" אמר.

בפינת רחוב פרבו־פרדול התגודדו אנשים וצרחו. "איזה עם מלוכלך" אמר פועל אחד בגופייה לעברו של ערבי שנדחק אל שערו של בית על יד בית הקפה. והוא התקרב אליו "לא עשיתי כלום" אמר הערבי. "כולכם כנופיה אחת, בני זונות" ועמד להסתער עליו. האנשים עצרו בו. ז'אק אמר לערבי: "בוא אתי" ונכנס אתו לבית הקפה שהיה עכשיו בבעלותו של ז'אן, חברו מילדות, ז'אן היה שם, אותו ז'אן עצמו, רק מקומט, נמוך ורזה, פניו ערמומיות וערניות, "הוא לא עשה כלום" אמר ז'אק, "תכניס אותו אליךָ". ז'אן סקר את הערבי והוסיף לנקות את הדלפק. "בוא" אמר, והשניים נבלעו בפנים.

כשיצא ז'אק מבית הקפה הביט עליו הפועל באיבה "הוא לא עשה כלום" אמר לו ז'אק. - "צריך להרוג את כולם." - "ככה מדברים מתוך כעס. תחשוב רגע". הפועל משך בכתפיו: "לך תסתכל, נראה מה שתגיד אחרי שתראה את הדייסה שָׁמהּ."
(אלבר קאמי, אדם הראשון, תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 70-69)

ב"אדם הראשון" מתואר בן דמותו של הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי, ז'אק קורמרי, יליד אלג'יר, המבקר את אמו באלג'יריה, בזמן שברחוב סמוך מתרחשת פעולת טרור המכוונת נגד השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי, מטעם החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה. ההמון הצרפתי חש לעשות נקמות בערבים. קורמרי מגלה תושייה ומציל ערבי שהציבור מתכוון להסתער עליו.

ההתאבדות מול החיים

פעולת ההתאבדות של המפגֵּע מעומתת עם פעולתו של קורמרי הבוחר, אינסטינקטיבית, לדאוג לחייו של עובר אורח ערבי, העומד להירצח בידי המון אדם. הקיטוב הזה בין קטל וחיים עומד בלב פילוסופיית האבסורד של קאמי.

במסה "המיתוס של סיזיפוס" (1942) טען קאמי כי האדם ניצב כל חייו בין שני קטבים: ההתאבדות - המתחייבת מצד היותו של האדם בן תמותה בלאו הכי, ומכך שקשה מאוד למצוא לחיי האדם משמעות או מובן; והחיים - הקוראים לאדם לחוות, לחשוב ולהרגיש.

ז'אק קורמרי בוחר להציל את חיי הערבי. זאת בניגוד למרסו, גיבור הנובלה של קאמי "הזר" (1942), הרוצח ערבי אנונימי באלג'יר, בלא סיבה ברורה עד תום, ואז נידון למוות ומוצא להורג.

● האם רעיונות קבליים יהפכו לכלי טיפול בקליניקות לבריאות הנפש?
● בעקבות לוחמי זכויות האדם הגדולים בהיסטוריה: למה עלינו להכניע את הרוע באמצעות התנגדות בלתי אלימה?
● מה עלינו לקבל מהדת ומה יש לדחות על הסף? על משנתו של חתן פרס נובל וולה סוינקה

נגד האדישות והפטליזם

בספרו "האדם המורד" (1951), דיבר קאמי בגנות דברי האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, שתיאר חברה שכל חבריה צועדים "בסגנון של טור צועד, ולא חשוב כלל לאיזו כיוון, ולשם מה הטור צועד"; חברה ללא חריגות, תוך ציות עיוור, ומתוך מגמה פטליסטית ונטולת בחירה, שתאפשר לייסד אימפריה עולמית המתבססת על שפיכות דמים ופעילות בלתי פוסקת לקידום מטרות הרייך.

קאמי כתב כי הצעידה הצייתנית הכוחנית בעקבות עוצמה פוליטית רק זרעה ברחבי העולם עיי חורבות. את ההרס הזה ליוותה, לדעת קאמי, תחושה פטליסטית אדישה, לה היו שותפים אירופאים רבים, שאיבדו את הדחף המוסרי להתקומם ולמרוד. כך, תיאר קאמי במכתבים שחיבר ב־1940 את החברה הצרפתית, כמי שמקבלת כגזירת גורל את המלחמה ואת הכיבוש הגרמני. מה שמחזיר אותנו לשני הקצוות: התאבדות - כוויתור על החיים, או חיים - כהתקוממות כנגד האדישות.

לפיכך, גם לאחר המלחמה, ראה קאמי בקבלה פטליסטית אדישה של אלימות, דבר המנוגד לאנושיות. לדידו, רק ההתקוממות המוסרית כנגד ההרס הקולוסאלי שהמיטה המלחמה אפשרה שיקום דור שיבחר בחיים ובחכמה.

בגנות עונש המוות וכוח המדינה

קאמי היה מגדולי המתנגדים לעונש המוות והתנגד גם לכל פעולה של המדינה המכוונת לדרוס, להרוס או למנוע אדם מלחיות את חייו. כך, במסה שלו "הרהורים על הגליוטינה" (1957), הוא תיאר את אביו הצעיר באלג'יריה, מעט לפני מלחמת העולם הראשונה, אשר יצא לחזות בהוצאה להורג של רוצח ילדים. האב שב הביתה כרוח סערה והחל להקיא, משום שלא יכול היה לשאת את פרכוסי גופו של המוצא להורג.

קאמי מורה בדבריו כי אין אמת בטענה כי עונש המוות מרתיע, ואינו אלא בקשת נקם חברתית. תפיסה זו של קאמי התבססה במחקר הקרימינולוגי והפֶּנֶלוֹגִי (תורת הענישה) מאז שהוא העלה אותה על הכתב.

בהתאם לכך, התבטא קאמי לא אחת בביקורת גלויה כלפי ממסדי־המדינה. במאמרו "עֵד החופש" (1948) כתב: ""כאשר המוות נעשה עניין לסטטיסטיקות ומִנהָל, זו הוכחה שענייני העולם הם בכי רע".

בדברים אלו כיוון קאמי אל מחנות ההשמדה הנאציים וגם אל הגוּלאגים הסובייטיים שעמדוּ עדיין בשיא פעילותם. בכך הטרים קאמי את דבריה של חנה ארדנט על "הבנאליות של הרוע", כרוע הגלום במנגנון פקידותי־לוגיסטי־טכני, העוסק בהנדסת מוות, מטעם המדינה.

מתת החיים אינה מובנת מאליה

קאמי סבר כי מתת החיים אינה מובנת מאליה. ההתערבות בגורל הזולת והרצון בקרבה אנושית הם נדבך חשוב בתחושת החיוּת, המתהווה כאשר האדם אינו מוכן לקבל רק את הטרגיות ואת הסבל שבקיום, אלא מעוניין להוביל את חייו שלו ואת התרבות כולהּ אל עבר חיים נעלים ומשמעותיים יותר.

כך, חתם קאמי את שירו "זרע השמש" (תרגם מצרפתית: אהרן אמיר) במלים: "[...] הָאֱמֶת פְּנֵי אָדָם לָהּ. /אֲחֵרִים אַחֲרֵינוּ עוֹד יַקְבִּילוּ עַל זוֹ / הָאֲדָמָה פְּנֵי שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹנָה. יֵאָבְקוּ, /יִלְמְדוּ אַהֲבָה גָּם מָוֶת, עִם הַחִידָה /יַשְׁלִימוּ, וּכְאַלְמוֹנִים לְבָתֵּיהֶם /יָשוּבוּ. מַה־יָפָה הִיא מַתַּת הַחַיִּים".