רגילים להתמקד במטרה? נסו מדי פעם לשוטט ללא תכלית

אנו בני מזל אמיתיים לחיות בעידן שבו במרחק הקלדה קצרה העולם כולו פרוס בפנינו • אלא שמבלי להפחית דבר מהפריבילגיה של העידן הדיגיטלי, האם חלק מהמזל הולך לאיבוד דווקא בגלל היעילות הרבה הזאת? האם דווקא בעלעול, בעיון ובבהייה חסרי התכלית נמצאות ההזדמנויות האמיתיות?

ספריה. רעיונות שמסתתרים ומחכים להתגלות / צילום: Associated Press, Anita Snow
ספריה. רעיונות שמסתתרים ומחכים להתגלות / צילום: Associated Press, Anita Snow

אודות המדור

סרנדיפיטי זו אקראיות מבורכת, הכוח המניע של גילויים לא מתוכננים שמשפרים את חיינו. בטור זה ננסה לתת כלים מעשיים ליצירת תנאים לאקראיות טובה, ולמינוף הזדמנויות מקריות בחיים האישיים והמקצועיים

אודות הכותבת

אסנת מירון היא מנהלת חדשנות ארגונית במעוז. בעברה מפיקת טלוויזיה. חוקרת סרנדיפיטי ומרצה בתחום

כשהפסיכולוג וחוקר המזל פרופ' ריצ'רד ויסמן (מאוניברסיטת הֶרטפורדשייר בבריטניה) היה בן 8, הוא קיבל משימה בבית הספר - לכתוב עבודה על ההיסטוריה של השחמט. כשהגיע לספרייה לצורך כך, הפנתה אותו הספרנית, בטעות, למדף שעוסק בקסמים וקוסמים.

שיעור ביציאה מאזור הנוחות ממשה רבנו | סרנדיפיטי
מה קרה כשניסיתי להיות שוביניסטית בחנות הכי גברית שיש | קניתי 
ישראל אף פעם לא הייתה באמת דמוקרטיה שוחרת חירות אוניברסלית | רעיון

הדבר פיתח את סקרנותו ללהטוטים הסודיים ולאחיזות עיניים, שגרמו לו להרגיש שהוא יכול להשיג את מה שנראה בלתי אפשרי. סקרנותו גברה עליו, ומהמפגש האקראי הזה נולדה לימים קריירה: ויסמן הפך לקוסם בעצמו.

הרקע הזה שלו הביא אותו להעמיק בנושא הפסיכולוגיה של עולם הקסמים ולחקור תחומים שנחשבו יוצאי דופן בתקופתו - כמו מזל. מחקריו עוסקים באינטואיציה, אשליות אופטיות וכוח על־טבעי, והוא כתב על כך 11 ספרים, חלקם הפכו לרבי־מכר.

לאחד הניסויים המפורסמים שלו, גייס ויסמן אנשים שמזהים עצמם כבני־מזל או כחסרי מזל, נתן בידיהם עיתון וביקש מהם לספור כמה תצלומים נמצאים בין דפיו. המשתתפים שהעידו על עצמם כחסרי מזל היו ממוקדים מאוד במטרה ועשו זאת בתוך כמה דקות. אלא שלקבוצה השנייה זה לקח אפילו פחות. האם זה בגלל שהמזל האיר להם פנים גם הפעם?

אז האמת היא שטרום הניסוי שתל ויסמן באחד העמודים הפנימיים מודעה באותיות בולטות מאוד שאומרת: הפסיקו לספור, בעיתון הזה יש 43 תמונות. אלה שניגשו למשימה בפתיחות ואורך רוח (שמתברר שגם ניחנים במזל טוב יותר) לא נתנו לה להלחיץ אותם, הוסיפו עיון בעיתון - ומצאו את התשובה בתוך שניות בודדות. מודעה נוספת בהמשך הגיליון בישרה שמי שראה את המודעה יזכה ב־100 ליש"ט. גם אותה רבים פספסו.

עצת השבוע
להרחיב את חיפוש המידע בדרכים שכבר שכחנו

איך עושים את זה
הולכים לספרייה, מעיינים בחלקים הפחות אינטואיטיביים לנו בעיתון

למה לעשות את זה
● מנוע חיפוש דיגיטלי הוא יעיל יותר, אבל ממוקד מאוד
● הוא מסתיר מעינינו מידע שיכולנו להיחשף אליו בדרכי חיפוש אחרות
● הוא מונע מאיתנו שיטוט חסר תכלית, שמזמן גילויים מקריים

המסקנות ברורות: כשאנו ממוקדים במטרה אנחנו מפספסים הזדמנויות שנמצאות סביבנו, לעתים ממש מתחת לאף. הסיכוי שלנו להיתקל בהן גדל דווקא בשיטוט חסר תכלית. העיתון הוא כמובן מטאפורה. הניואנסים הם שמעשירים את חיינו ולא הכותרת הראשית שבהכרח בחר העורך עבורנו. חיפוש תחומי עניין שאינם הבחירה האוטומטית שלנו טומן הפתעות סרנדיפיטיות.

ואם עלעול חופשי בעיתון דורש מאיתנו מאמץ לכאורה, מה נגיד על ספרייה? היזכרו בזמן הסקרן הזה שבו היינו עוברים בין מדפים ומעיינים בכותרים, שולפים ספר ששמו מושך את תשומת לבנו בלי לחשוב בכלל על הפוטנציאל שלו להסיט, אפילו במעט, את מסלול חיינו.

אנו בני מזל אמיתיים לחיות בעידן שבו במרחק הקלדה קצרה העולם כולו פרוס בפנינו. ד"ר גוגל תמיד שם עבורנו. אלא שמבלי להפחית דבר מהפריבילגיה של העידן הדיגיטלי, מתברר שחלק מהמזל הולך לאיבוד דווקא בגלל היעילות הרבה הזאת.

הטכנולוגיות מנסות לחסוך לנו זמן, והרי הפרדיגמה היא שזמן שווה כסף. אבל האם מחיר היעילות לא כבד מדי? האם הזמן הזה שבו אנחנו תוהים ובוהים (מלשון תוהו ובוהו) הוא לא זמן החיים, הזמן שבו הכול פתוח ואפשרי?

רוח הסרנדיפיטי מעשירה את חיינו רגשית ואינטלקטואלית. כשאנחנו ממוקדים אנו מאבדים את ההרפתקה שבגילוי המקרי. קחו עיתון, היכנסו לספרייה ותנו לקצב הטבעי שלכם לדפדף, לעיין ולבהות. רעיונות מסתתרים ומחכים להתגלות.

"הַמַּטָּרָה שֶׁלְּךָ בַּחַיִּים

הִיא לֹא לִמְצֹא תְּשׁוּבוֹת

אֶלָּא לִמְצֹא אֶת

הַשְּׁאֵלוֹת הַנְּכוֹנוֹת

לַתְּשׁוּבוֹת -

שֶׁכְּבָר נִמְצָאוֹת

בְּתוֹכְךָ"

(אהרן בס)