אין צורך בשינויי חקיקה כדי ליצור איזון שונה בין שלוש הרשויות

התנהלות שופטי בית המשפט העליון בשנים האחרונות הוכיחה כי ניתן לבצע תיקון שמרני מובהק במסגרת כללי המשחק הקיימים כיום

שופטי בית המשפט העליון / צילום: אלי דסה
שופטי בית המשפט העליון / צילום: אלי דסה

הכותב הוא הממונה על התקציבים באוצר לשעבר

מטרת־העל בתחום הרשות השופטת חייבת להיות רשות שופטת מקצועית, עצמאית ויעילה, המקיימת את עיקרון ההפרדה בין שלוש הרשויות, תוך יצירת האיזונים והבלמים הנדרשים ביניהן. כל התומך במטרת־על זו חייב להבין כי שלוש הרשויות משיקות זו לזו, ולעתים נוצרות מחלוקות על גדר הסמכויות ביניהן, וכל רשות בודקת, מפקחת ומאזנת את האחרות.

ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי של ארה"ב, כתב לפני כ־200 שנה כי "בכל הדמוקרטיות ניטש ויכוח מתמיד, בדבר סימון קו הגבול בין הרשויות. זו לא פגיעה בדמוקרטיה - זו מהות הדמוקרטיה… זה לא שמונטסקייה תחם את חלוקת הסמכויות בין הרשויות ויצק את זה בסלע… ההפך הגמור, התיחום משתנה כל הזמן".

הליך זוחל

המתואר על־ידי מדיסון לפני כ־200 שנה התרחש בישראל ב־75 שנות קיומה. בעשורים הראשונים בית המשפט העליון ריסן את עצמו באופן יחסי מחדירה לתחום הרשויות האחרות, ואילו בעשורים האחרונים העליון שינה גישה וחדר יותר לתחום הרשויות האחרות, לרבות פסילת מספר מוגבל של חוקים שקיבלה הכנסת.

עיננו הרואות. הרשות השופטת הרחיבה בעשורים האחרונים את התיחום, על־פי כללי המשחק הדמוקרטיים הקיימים, ואפילו לא היה צורך מבחינתה לטעון כי השינוי הוא תולדה של "המהפכה החוקתית שביצעה הכנסת באמצעות חוקי היסוד החדשים" - תירוץ דחוק ולא משכנע.

כך גם יש להודות כי הניסיון של שתי הרשויות האחרות לדחוק את התיחום שלקחה לעצמה הרשות השופטת, הוא לגיטימי ועל־פי כללי המשחק הקיימים, ואפילו לא היה צורך מבחינתן למנות בהגזמה יתרה, תוך עיוות המציאות, את נזקי שינוי התיחום שחל בעשורים האחרונים - תירוץ דחוק ולא משכנע.

אך לפני בחינת החלופות שבידי שתי הרשויות האחרות, לדחוק כמעה את התיחום שנוצר בין הרשויות, חשוב להבין כי המטוטלת של רשות השפיטה נעה בשנים האחרונות דווקא חזרה לעבר נקודת האיזון שהייתה לפני מספר עשורים. תרמו לכך מינוי שופטים, שמאמצים גישה יותר מרסנת ביחס לגבולות התיחום בין הרשויות, וכן בית המשפט העליון אינו יכול להתעלם מכך שחלקים נרחבים בציבור ובקרב נבחרי הציבור סבורים כי מטוטלת התיחום נעה בשנים האחרונות יתר על המידה לטובת רשות השפיטה, על חשבון הרשות המבצעת והמחוקקת, ולכן צו השעה מבחינתו הוא מידה סבירה של ריסון עצמי.

אם כך הדבר, עולה השאלה מדוע הרשות המחוקקת והמבצעת מזדרזות לשנות את כללי המשחק בין הרשויות בחקיקה דורסנית (שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, עילת הסבירות, פסקת התגברות וכו'), על פני פעולה במסגרת כללי המשחק הקיימים, ללא שינויים בחקיקה. כל שנדרש מבחינתן הוא להמתין ולוודא כי המטוטלת ממשיכה לנוע לכיוון שרצוי מבחינתן וכן להמשיך לגוון ולמנות גם שופטים בעלי אוריינטציה של ריסון עצמי של גבולות התיחום.

זה המקום לומר כי בבית המשפט העליון, יש מקום גם לשופטים שגוזרים על עצמם ריסון בתיחום בין הרשויות וגם כאלה המצדדים בהרחבת גבול התיחום, כל עוד מדובר בשופטים מקצועיים מהמעלה הראשונה, והם נטולי זיקה או תלות בגורם פוליטי כלשהו.

נזקים ברורים

אל מול חלופה זו של שינוי מדוד, ויכול שנדרש, באיזון בין הרשויות בדרך של תנועה טבעית של המטוטלת במסגרת "מגרש המשחקים" הנוכחי, עומדת חלופה של שינוי גבולות התיחום בדרך של שינוי כללי המשחק, באמצעות חקיקה דורסנית. גם אם זו תרוכך בפשרה כזו או אחרת, יהיו נזקיה לדמוקרטיה, לחירות הפרט, לכלכלה, לביטחון, למעמדה הבינלאומי של ישראל וללכידות הפנימית של הציבור - מרחיקות לכת.