המנהל הפורש צריך להותיר עסק עם ערכים

בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה "וזאת הברכה" • ביום האחרון לחייו משה מעביר את חכמת היהדות באמצעות שירה, והציווי האחרון שלו: כתבו את השירה הזאת ולימדו אותה את ילדיכם במשך כל הדורות • הסיבה שהתורה שרדה במשך כל כך הרבה דורות וגלויות, היתה משום שהפנמנו שלא מדובר רק בספר חוקים, אלא גם בשיר עתיק שעובר במשך דורות • טור אחרון

שמחת תורה בבית הכנסת בליבורנו, איטליה, ציור של סולומון הארט, 1850 / צילום: ויקיפדיה
שמחת תורה בבית הכנסת בליבורנו, איטליה, ציור של סולומון הארט, 1850 / צילום: ויקיפדיה

איתיאל גולדויכט, רב, מרצה ב־aish ומייסד TLI Advance, תכנית ניהול להצלחה עם משמעות 

תקציר הפרשה

פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה חותמת את חומש דברים ואת כל התורה כולה (ספר דברים, פרקים ל"ג - ל"ד). קוראים אותה בשמחת תורה, ונוהגים להעלות לתורה את כל המתפללים. עם סיום הקריאה, מתחילים שוב, מבראשית. "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (ספר דברים, פרק ל"ג פסוק א'): דברי הברכה ניתנים לכל אחד ואחד (כמעט) מהשבטים על פי הסדר הבא: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף, יששכר וזבולון, גד, דן, נפתלי ואשר. הברכות כתובות בלשון שירה ואופיין חידתי. יש בהן התייחסות לנחלות השבטים, למעמדם, להיסטוריה שלהם וגם לתפקידי ההנהגה השונים שבאחריותם. פרק ל"ד, פרק הסיום של התורה, כולל פרידה ממשה רבנו, המנהיג שהוציא את ישראל ממצרים באותות ובמופתים. כפי שהצטווה, משה עולה אל הר נבו. שם, הוא רואה את הארץ המובטחת, אליה לא יבוא. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'... וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (פרק ל"ד, פסוקים ה'־ו').

מתוך אתר "929 - תנ"ך ביחד: מיזם לקריאה ישראלית משותפת ורבת קולות בתנ"ך"

השבוע, בשמחת תורה, נקרא את ְוזֹאת ַהְּבָרָכה, הפרשה האחרונה בתורה. עם חגיגת סיום לימוד פרשיות התורה, נחגוג גם את סיום הטור הזה, פרשת השבוע מזווית ניהולית.

היה לי לעונג רב להמשיך את הטור אחרי מייקל אייזנברג ולהביא אותו לסיומו, מספר במדבר ועד הפרשה האחרונה בספר דברים.

בשונה ממנהל טוב שחשוב לו שגשוג העסק תחת ניהולו, מנהיג הוא זה שחושב איך לשמר את הרעיון והערכים העומדים בבסיסו של העסק גם אחר לכתו. איך מוודאים שהרעיונות שלנו אכן ימשיכו להתקיים?

ביום האחרון לחייו משה, המנהיג הראשון של העם היהודי, מלמד את העם שיר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן" (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ד).

הוא מסיים עם ברכה לכל שבט ושבט, ועם הוראה שיעבירו את השירה הזו לדורות הבאים. מהי אותה שירה וכיצד היא קשורה להמשכיות שמשה ייחל לה?

המנוע של האנושות

יש משהו מיוחד בשירה. לשיר טוב אפשר להאזין פעם אחר פעם, הוא מציף רגשות ותחושות, לפעמים אפילו זיכרונות מן העבר.

דברי חוכמה ורעיונות, לעומת זאת, אחרי ששמענו אותם פעם אחת נדמה לנו שאין צורך לשמוע אותם שוב.

רעיונות וחוכמה, כמו מדעים, טכנולוגיה ופילוסופיה למשל, מקדמים את העולם. רגשות מקדמים בני אדם, הם המנוע של האנושות, ולעיתים הדרך לבטא, להעביר, ולשמר רגשות זה דווקא דרך שירה.

כדי שהדברים החשובים לנו ימשיכו להתקיים אחרינו, עלינו לוודא שהרעיון או המוצר מזוהים עם רגשות שיגרמו לאנשים לנוע בכיוון שאנו מאמינים בו.

לימדו את השירה בכל הדורות

ביומו האחרון משה מעביר את כל חכמת היהדות באמצעות שירה, והציווי האחרון שלו מתוך 613 מצוות: כתבו את השירה הזאת ולימדו אותה את ילדיכם במשך כל הדורות.

משה לימד אותנו שהתורה היא לא רק ספר אינטלקטואלי, היא מכילה בתוכה את הסיפור והערכים של העם שלנו.

זהו ספר שאמור להציף רגשות ותחושות, ולעורר בכל אחד מאיתנו את הרצון להיות אדם טוב יותר.

חכמת היהדות היא הנכס הכי גדול שיש לנו. נכס זה שימר את החוכמה, הערכים והזהות של העם היהודי. זה הדבר שהקנה לנו מוניטין בעולם כעם חכם וכעם הספר.

הסיבה שהתורה שרדה במשך כל כך הרבה דורות וגלויות, היתה משום שהפנמנו שלא מדובר רק בספר חוקים עם חוכמה עתיקה, אלא גם בשיר עתיק שעובר במשך דורות.

הרצון לרקוד עם ספר החוקים

זו הסיבה כשאנו מסיימים כל שנה את חמשת חומשי תורה תגובתנו אינה: "זהו, סיימנו ספר אינטלקטואלי מאוד עמוק". במקום זאת, אנחנו חוגגים את שמחה תורה, שמחה של הרבה רגש וריקודים.

אין אף עם בעולם שרוקד עם ספר החוקים שלו, אבל אנחנו עושים זאת. כשאנחנו מתחברים לכל מה שחכמת היהדות מציעה, מתעורר בנו הרצון לרקוד עם התורה.

הרגשות האלו שניצתים בנו ושגורמים לנו לשיר ולרקוד הם אלו שמאפשרים לנו להעביר את החוכמה הזו לדור הבא.

כמה מילים אישיות

כמו שפתחנו את מאמרנו, עם שירת סיום חמשת החומשים, אנחנו מסיימים גם את המדור השבועי של פרשת השבוע בזווית ניהולית.

אני רוצה להודות מקרב לב לכם, הקוראים, שחלקתי כאן איתכם את מחשבותיי מדי שבוע. חג שמח.