האיש ששינה לנצח את עולם מכשירי החשמל

פטרוסקי היה סופר ומהנדס אמריקאי 

ג'יימס דייסון, ממציא שואב האבק, לא היה תלמיד מבריק בפנימייה בה גדל בנורפולק באנגליה, בה אביו שימש כמורה. אבל הוא הפך למייסד של אימפריה כלל־עולמית בבעלות משפחתית. דייסון זכה לתהילה - ולתואר אצולה - כממציא שואב אבק מהפכני המנצל את עיקרון הציקלון ולעולם לא צריך להחליף בו שקית, וכן של כמה מוצרים חדשניים אחרים לבית. אלא שההישג הזה בקושי היה צפוי, לפחות בתחילת חייו.

כנער בשנות ה־60 המרדניות, בחר ג'יימס דייסון ללמוד בבית הספר רישום וציור. אחר כך המשיך ללימודי עיצוב פנים ואדריכלות בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון. בין המורים שלו ב־RCA היה גם מהנדס הבניין הבריטי אנתוני האנט, שלימד אותו ש"מבנה הוא אדריכלות". האנט הדליק את דייסון הצעיר על הנדסה ועל החיבור בין "עיצוב, הנדסה, אמנות ומדע", חיבור שיעמוד בלב כל ההמצאות העתידיות שלו.

Invention: A Life 

מבחר: ג'יימס דייסון
הוצאה: סיימון ושוסטר
שפה: אנגלית (לא תורגם לעברית)
ז'אנר: ביוגרפיה
מספר עמודים: 352
תאריך יציאה: 2021
ספר מודפס: 10 דולר (דרך אמזון)
ספר דיגיטלי: 7 דולר (דרך אמזון)

 כריכת Invention: A Life

כשמהנדס אחר, ג'רמי פריי, נתן לדייסון את האחריות וההזדמנות - ובמקרה גם את התסכול והאושר - על פיתוח "משאית ימית", "כלי נחיתה מהיר, עם תחתית שטוחה" שהמציא פריי, מעברו של דייסון מאמנות להנדסה, ובהמשך לזה לייצור ומכירה, הייתה שלמה ובלתי ניתנת להפיכה. וזה למרות שבבריטניה הנדסה, ייצור, ומכירה נחשבו ל"מקצועות מלוכלכים". אבל היו אלה בדיוק הפעולות הארציות האלה שיגדירו את הקריירה שלו, ועם הזמן יזכו אותו בתואר אביר ובגישה לבית ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10.

אלפי אבות טיפוס של השואב

המוציא לאור מתאר את הספר "המצאה" כ"ממואר האולטימטיבי" של דייסון. באוטוביוגרפיה שפרסם דייסון ב־1997, "נגד הסיכויים" שמה, הוא סיפר על שתי ההמצאות החשובות הראשונות שלו - אחת, שיפור של המריצה הקלאסית שכינה "מריצת הכדור" (Ballbarrow) והשנייה, שואב האבק פורץ הדרך. בספר "המצאה" הוא חוזר אל ההרפתקאות האלה, שכללו איבוד זכויות הפטנט וסילוק מהחברה שהקים, בה תיכנן לייצר את מריצת הכדור. למרות שיוזמה זו נגמרה בכישלון, החווייה הלא נעימה הזו לא מנעה ממנו לדבוק ביעד השני שלו - פיתוח שואב האבק.

לקח לדייסון ארבע שנים ו־5,127 אבות טיפוס כדי לייצר את שואב האבק הידוע, כפי שהוא מציין בפסקה הראשונה של ההקדמה של הספר, בפסקה האחרונה של הפרק האחרון, ובעוד מקומות בספר. הוא אומר שהעקשנות שלו - אותה הפעיל כנגד הבנקים, משקיעי ההון סיכון, הסוכנויות ממשלתיות, היצרנים, המפיצים והקמעונאים - בסופו של דבר היא זו שהביאה לו את ההצלחה. "לקבל את הכישלון ואפילו ליהנות ממנו, אבל להמשיך הלאה" הוא מוטו שעובר כחוט השני בספרו של דייסון.

מוניטין של איש עסקים לוחמני ומצליח

שואב האבק הראשון הדו־ציקלוני ללא שקיות (דגם DC01) נמכר תחילה דרך קטלוגים בדואר. הוא הפך לבסט סלר, למרות מאפייניו הלא קונבנציונליים: צבעו צהוב בוהק; יש לו מיכל אבק עשוי מפלסטיק שקוף במקום השקית המוסתרת; ומחירו יקר פי כמה משואב אבק בסיסי. מומחים אמרו לדייסון לוותר על המאפיינים האלה. אחרי שסוכני מכירות ראו כיצד השואב של דייסון אוסף אבק ושערות ששואבים אחרים הותירו מאחור - המכירות זינקו. האינסטינקטים של הממציא לגבי אילו מאפיינים חדשים יגברו על מאפיינים מיושנים התגלו כנכונים. החושים שלו היו יותר חדים וטובים משל מפתחי מוצר ומעצבים תעשייתיים מנוסים.

לאחר שנחל הצלחה בבריטניה, דייסון רצה למכור את ההמצאה שלו במדינות אחרות. באמריקה, הוא הסתבך עם Amway, חברה שהוא סבר שמפרה את הפטנטים שלו. הלקח שלמד מכישלונו להגן על זכויות המריצה שהמציא, חיזק את דייסון, אשתו ושותפתו העסקית דירדרה הינדמארש. דייסון תבע את Amway ואחרי חמש שנים של ליטיגציה יקרה, זכה בהסדר שהיטיב עמו. הניצחון חיזק את המוניטין של איש העסקים כלוחמני ומצליח.

המכשולים הרבים שעמדו בדרך ליעד

רוב הספר החדש מתמקד בהמצאות, קידום, ייצור ומכירת מוצרים של דייסון. בין ההמצאות החשובות הרבות שהוא מתאר, בפירוט ובתשוקה רבה: שואבי אבק בכוח סוללה בלבד, מייבשי שיער ומייבשי ידיים. כל בעיה שדייסון נתקל בה, הוא חיפש פתרון משנה פרדיגמות. מייבש הידיים החדשני Airblade, למשל, מבוסס על "דפים" של אוויר, הנושב במהירות 600 קמ"ש ומייבש ידיים רטובות תוך 10 שניות. היתרון של ה־Airblade: הוא יותר היגייני ויעיל מבחינת אנרגיה ממייבשי הידיים החמים האיטיים ששלטו פעם בשירותים ציבוריים.

פיתוח מוצר כמו ה־Airblade הצריך מחקר על מנועים הפועלים במהירות גבוהה ועל המכניקה של זרימת האוויר. כך, ידע שהושג בפיתוח מוצר אחד הניע פיתוח מוצרים נוספים. אחד מהם הוא המאוורר נטול הכנפיים שדייסון כינה Air Multiplier, המנצל את היחס הפיזיקלי בין מהירות האוויר והלחץ ("משוואת ברנולי"), בדומה לכנף מטוס. שלא כמו מאווררים קונבנציונליים, אין מגן רשת בחזית ה־Airblade כדי להגן על האצבעות. דייסון אוהב להכניס את ידו לתוך המכשיר כדי לשכנע לקוחות פוטנציאליים שהפלא המסתורי הזה בטוח לשימוש.

סיפורים על מכשירי חשמל וגדג'טים מניעים קדימה את הנרטיב של דייסון. אלא שבמקביל לתיאור תהליך ההמצאה, דייסון מספר גם על המסעות המפרכים שלו להשיג הון פרטי, מתקני ייצור מתאימים, רישיונות בנייה, עובדים מוכשרים ומיומנים ותמיכה מוראלית מצד ממשלת בריטניה. הוא חושף את המכשולים הרבים שעמדו בדרכו, הפיננסיים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים. אלו טרפדו את ניסיונותיו להרחיב את הייצור שלו בבריטניה. האתגר הזה, הוא מסביר בספרו, הניע אותו להעביר את רוב העסק שלו לסינגפור, שם נמצאים משרדי החברה של דייסון כיום.

היכן מוצאים את המהנדסים מבריקים

רעיון נוסף השזור לאורך ספרו של דייסון הוא טענתו שצריך להנחיל לימודי מדע בבתי הספר הבריטיים. באין לימודים כאלה, נמנע מהמדינה ומהאזרחים הבסיס להצלחה עתידית. דייסון בקושי הצליח לאתר מהנדסים צעירים ומבריקים שיאיישו את המעבדות ובתי החרושת שלו בבריטניה, אבל מצא מהם בשפע באסיה.

חוויות כאלה הובילו את המולטי מיליארדר ג'יימס דייסון להיות מעורב בחינוך. הוא גם לוביסט המנסה להשפיע על תכני הלימודים בתי הספר הבריטיים, והוא גם ייסד מוסד להשכלה גבוהה משלו. ב־2002, ייסד את קרן ג'יימס דייסון "כדי לאתגר את התפיסות השגויות לגבי הנדסה וכדי להיאבק במחסור במהנדסים בבריטניה". ב־2011, הקרן הגיעה גם לארה"ב, וב־2016 ליפן. ב־2017, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת וורוויק, הממציא חסר המנוח ייסד את מכון דייסון להנדסה וטכנולוגיה. הסטודנטים רוכשים שם תואר בהנדסה, ובמקביל עובדים כמהנדסים זוטרים במחלקות המחקר, העיצוב והפיתוח של חברת דייסון.

העובדה שלג'יימס דייסון אין תואר בהנדסה לא מעידה על כך שבריטניה לא יכולה להוציא מתוכה מהנדסים יוצאי דופן. היא בהחלט הולידה כמה בימי המהפכה התעשייתית, התקופה הוויקטוריאנית ומלחמת העולם השנייה. ההישג יוצא הדופן של דייסון מאשר את טענתו שמערכת החינוך המערבית לא מגשימה את מלוא הפוטנציאל שלה.