יום במטה החטופים והנעדרים: "יש עוד הרבה חיים שאפשר להציל"

ביום שלישי השבוע מלאו 80 לכרמלה שרה דן מקיבוץ ניר עוז. כרמלה, סבורה משפחתה, נחטפה לעזה עם שלושת נכדיה: נויה בת ה־13, סהר בת ה־16 וארז בן ה־11. גם אביהם של הנכדים, עופר, בן 53, נחטף. בתוך התופת הבלתי נתפסת הזו, החרדה המצמיתה וחוסר הוודאות המשתק, הדס, ביתה של כרמלה, מחליטה שאסור לוותר על החגיגות. יום הולדת זה יום הולדת. ו־80 הוא לא עוד מספר.

● "יש בעזה מאות ואולי אלפי קילומטרים של מנהרות": המומחה שמסביר - מה מחכה לצה"ל? 
● אלמוג בוקר: "כשהחושך יורד אני מתפרק, לכו לטיפול" 

השכנים החדשים מתגייסים לארח, קונדיטוריה תורמת עוגה עם סוכריות, שלמה ארצי ויהודית רביץ טרוטי עיניים שולחים ברכות מצולמות, ואורנה בנאי מגיעה פיזית למקום החגיגות.

האופרציה כולה מנוהלת במטה המשפחות האזרחי להחזרת החטופים והנעדרים, במקביל להפעלת לחץ על שגרירים זרים, גיבוש רשימת תרופות לחטופים, מתן תמיכה נפשית למעגלים הקרובים ואיתור פתרונות משפטיים למצבים שלפני שבועיים היו דמיוניים. ומוקדשת לחגיגה לא פחות אנרגיה מאשר למשימות אחרות. זה מה שהמשפחה צריכה עכשיו, וזה מה שיהיה. למחרת הביקור שלנו במטה מגיעה ההודעה. כלת יום ההולדת כרמלה וגם נכדתה נויה נרצחו.

הם חוזרים. זו עובדה

מטה משפחות החטופים והנעדרים הוא ארגון שקם באופן ספונטני למחרת התופת של ה־7 באוקטובר, והפך תוך ימים לסוג של משרד ממשלתי. כשקם, מספרם של החטופים והנעדרים היה עוד פחות ברור, ואלפי משפחות נותרו בערפל האיום מבלי לדעת כלל מה עלה בגורל יקיריהן. על הריק הממשלתי שהביאה איתה מלחמת אוקטובר נכתב כבר הרבה, ונראה שאפשר להסכים שאחד משיאיו נגע לקשר עם משפחות החטופים והנעדרים, ולמעשה להיעדרו. המטה ביקש, ומבקש עדיין, למלא את החסר הזה, בכל תחומי החיים. גם כאשר המדינה, מספרים שם, "מתחילה לצאת מההלם".

כתבנו על הקמת המטה בגלובס. על דודי זלמנוביץ', עורך הדין שבתו ניצלה מהטבח בפסטיבל נובה ברעים, ועל הגורמים שחברו אליו להקים בזמן כלום גוף שיוכל לספק מענה לאנשים שקרוביהם נחטפו, ולנהל באותה נשימה מאבק אפקטיבי לשחרורם. זה צורך שצמח מהשטח. מאנשים מכל קצוות הקשת - הפוליטית, הגיאוגרפית והכלכלית - שפשוט לא ידעו מה לעשות עם החושך שנחת עליהם.

במטה, עד לא מזמן חלל עבודה לעורכי דין, התנועה ערה. הוא אינטנסיבי, עמוס פוסטרים, תמונות ושלטים עם פניהם של החטופים והנעדרים. כתבים מקומיים וזרים נעים ונדים שם, גם אנשי טיפול, משפטנים, רופאים, ויועצי תקשורת. ובתוך ההמולה ישנם גם בני משפחה, שרק רוצים רגע להשתרע על כורסה ולדעת שהם לא לבד.

החיים הם הדבר הכי נוכח שם, אך המוות מתדפק שוב ושוב על החלונות. ככל שגוברים מאמצי הזיהוי, מקבלות יותר ויותר משפחות את הבשורה שחששו ממנה יותר מכל. זה קורה באמצע טיפול נפשי, משפטי או אחר, כשהטלפון מגיע, והתקווה הולכת לבלי שוב. אסף פוזניאק למשל, שסייע בהקמת המטה בראשיתו לאחר שאחיות של גיסתו נחטפו לעזה, התבשר בינתיים שהן אינן. כמו רבים אחרים שם, גם הוא נע בין האבל הפרטי שלו, השבעה, לבין המטה. אי אפשר לנטוש. "יש עוד הרבה חיים שאפשר להציל".

הכניסה של המוות למרחב החזק הזה מייצרת לחץ ומחנק, ומגבירה חרדה. בחמ"ל הרפואי מגיעה בקשה של בת משפחה לקלונקס. אחרים מבקשים אוזן. אמפטיה. ידיעה שהם לא לבד. גם המתנדבים מתמוטטים. אלה שריכזו את הסיפורים והעדויות פשוט לא עמדו בזוועה שהם ספגו, והחמ"ל העניק גם להם טיפול נפשי. ובכל זאת יש שם גם איזה כוח. איזו תאוות חיים. מי שיושב שם רוצה להאמין, חייב להאמין, שקרוביו בריאים ושלמים - ושהם ישובו הביתה. אין להם ברירה. "עומר חוזר", מתחייבת שלי שם טוב, אמא שלו. זו לא שאלה. זו עובדה.

פרסום התיעוד של אחת החטופות, מייה שם בת ה־21, הפיח השבוע רוח חיים במשפחתה ובעוד נוספות, אך גם חרדה עמוקה. "באותו רגע התרגשתי וצרחתי כי ראיתי שמייה שלי בחיים", אמרה אמה, קרן שרף שם. "אבל אחרי ההתרגשות ראיתי שמייה פצועה. יש שמועות שירו בה. אני רואה שהיא כאובה. מאוד מפחדת. אומרת את מה שאומרים לה להגיד. אני רואה שמצבה יציב אבל מאוד דואגת לה. אני כן רואה בזה סימן מעולה ואופטימי לגבי מייה ולגבי כל השבויים שלנו. אנחנו צריכים להיות אופטימיים פה".

בין עזה לצפון קוריאה

הצורך להחזיק חזק את הידיעה הזו, את החיים, מהול בחשש כבד. גם האמירה של חמאס שלפיה ישחרר אזרחים זרים, מטרידה רבים במטה, ומשפחות דורשות לשחרר את כולם יחד בלי יוצא מן הכלל. "שחרור של האזרחים הזרים בלבד יהיה אסון עבור מי שיישארו", מסבירה אדווה גוטמן, אחות של תמר, שנעדרת מהפסטיבל ברעים, לשגריר יפן שביקר במטה. "אנשים ימותו רק בגלל שאין להם אזרחות זרה".

המפגש הזה הוא חלק אינטגרלי מפעילות המטה, שרואה בקשרים הללו חשיבות עליונה. הם מגייסים גורמים רשמיים ולא רשמיים: פרלמנטריים, חוץ־פרלמנטריים והומניטריים, ומפעילים כל קשר שרק אפשר. "יש לנו מטרה אחת ויחידה: השבת החטופים הביתה, ובשביל זה אנחנו צריכים את העולם", אומרת אמילי מואטי, לשעבר חברת כנסת והיום מורה, המתנדבת בצוות הדיפלומטי במטה.

במסגרת הפעילות של הצוות ישבו השבוע עם השגריר היפני בחדר קטן בנות משפחה של חטופות, שביקשו לספר לו את סיפורן ולגייס אותו להפעלת לחץ לא רק להשבתן, אלא גם למתן טיפול רפואי לזקוקים לכך. "סבתא שלי אישה מבוגרת והיא זקוקה לתרופות שלה", אמרה לשגריר אדווה אדר, הנכדה של יפה אדר בת ה־85, שנחטפה. השגריר זיהה על מי היא מדברת, מתמונתה שהופצה בעולם, והביע דאגה רבה למצבה. "האם קיבלתם מידע כלשהו עליה?", שאל. "כלום. אנחנו בחושך", השיבה לו. הוא מצדו שיתף שקרובת משפחתו בת 13 נחטפה לצפון קוריאה לפני שנים, ועדיין לא ידוע מה עלה בגורלה.

ייפוי כוח למאות אנשים

התנועה לא פוסקת. הצוות הרפואי־נפשי בראשות חגי לוין ואורנה דותן מנסה לפתור פלונטרים בירוקרטיים לגבי חיסיון רפואי, בניסיון נואש לאתר את רשימת התרופות המדויקת שזקוקים לה החטופים במהירות האפשרית. צריך בית משפט בשביל זה? ומאיפה משיגים עכשיו יפויי כוח כשכל כך הרבה אנשים אינם?

בחדר אחר עמל הצוות המשפטי בהובלת, בין היתר, ראש המחלקה הכלכלית לשעבר בפרקליטות המדינה ושותף במשרד אלדד־פרץ, דן אלדד והמשנה ליועמ"ש לממשלה, היום שותף במשרד מ.פירון רז נזרי, על ספקטרום שלם לפתרון בעיות משפטיות. מה עושים עם אנשים שחתמו על חוזים לרכישת דירה רגע לפני שנחטפו, איך מונעים מקרובים של חטופים לאבד את העבודה, ועד מהלכים נגד חמאס בזירת המשפט הבינלאומי. "המשפחות, כיחידים, לא תמיד מוגבלות לעמדה הרשמית של ממשלת ישראל, למשל הן יכולות להגיש תלונות למוסדות שהמדינה כמדינה לא מכירה בסמכות השיפוט שלהם, ולהתלונן על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו בה", טוען אלדד.

ובינתיים המשפחות מפרפרות. בין הערוץ ההודי לצרפתי, ל־ABC או CNN. נאחזות בתמונות של יקיריהן. מנסות לספר את הסיפור. לגייס. לזעוק שמישהו ישמע שיש אנשים שם, שגילם נע מחצי שנה עד קרוב ל־90. תשושות כוחות אבל עם אמונה חזקה בלב, שיש עדיין את מי להציל. ושצריך לעשות הכול, ממש הכול, כדי שזה יקרה.