חשיבותם של מספרי הסיפורים בחברות הקדומות

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב.

איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה

אוצרות מתגלים במקומות לא צפויים. למשל, בעגלת הספרים המוחזרים בספרייה הציבורית רגע לפני הסגירה. היו שם כמה כותרים ברוסית, שלושה ספרים מרשימת רבי המכר בעשור הקודם ובזה שלפניו, כמה ספרי הדרכה מסוגת "איך להפוך למיליונר / דוגמנית / משפיען רשת בעשרה צעדים", וספר אחד, מ-1987, של מריו ורגס יוסה בשם "הדברן" (הוצאת עם עובד, תרגום: טל ניצן).

● 6  הערות | האביזר המפתיע של ימי המלחמה: כולם עונדים את הדסקית הצבאית
● ספרים | אילון מאסק מעורר הערצה ובוז בערך באותה מידה. מה אפשר להבין על האיש הזה?

תוכי צבעוני על הכריכה משך את תשומת ליבנו. לקחנו. אחרי כמה עמודים הבנו שנפלנו על אוצר. גם אוצר ספרותי וגם אוצר בתחום בו אנו עוסקים כאן: פרהיסטוריה וניסיון להבין את פועלם ונפשם של בני אדם קדומים.

ורגס יוסה, יליד פרו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, ערך בצעירותו סיור אנתרופולוגי באגן האמזונס הפרואני. הוא הגיע לשם, אל מעבה הג'ונגל וחלקיו הנידחים של הנהר, בחסות ארגון פרוטסטנטי להנחלת הלשון (ו"הברית החדשה") הספרדית.

שנים רבות מאוחר יותר, כשבן דמותו הספרותי נמצא בכלל בפירנצה, חיבר יוסה רומן שמבוסס על אותו ביקור. יצירה ספרותית מורכבת, חלקה זיכרונות, חלקה בדיה, חלקה תובנות מאוחרות על תפישת עולמם הייחודית של הילידים המצ'יגנגים שפגש וחקר.

במרכז הספר דמות אניגמטית של "דברן". יהודי, חבר ילדות של המספר, שכתם לידה מכוער מכסה את פניו, והוא נושא בלהט את נס מאבקם של ילידי האמזונס להישאר כפי שהם. על אדמתם, עם שפתם שלהם, חייהם ואמונותיהם כפי שהיו מאז ומעולם.

"הדברן" - שילוב ילידי של מספר סיפורים, מקור מידע והשראה - הופך לאחד מהם. הופך מיהודי פרואני מיוסר, לדברן מצ'יגנגי שמח בחלקו.

 עטיפת ספרו של מריו ורגס יוסה ''הדברן''

אנחנו חיים, אנחנו נעים

חשיבותם של מספרי סיפורים בקרב קבוצות ילידיות נוכחת לא רק באגן האמזונס. זו תופעה אוניברסלית המוכרת בחברות ילידיות במקומות שונים בעולם. יש יסוד סביר להניח ששורשיה טמונים עמוק בעבר הפרהיסטורי של המין האנושי.

אנתרופולוגים שליוו קבוצות ציידים לקטים באיי הפיליפינים טענו שעבור מושאי מחקרם, "כישוריו של מספר סיפורים טוב נחשבים יותר מכישוריו של צייד או מאלו של בעל ידע ברפואה".

במאמר שפירסמו טענו אותם חוקרים שלאותם "דברנים" יש תפקיד מרכזי בהעברת מסרים חברתיים ויצירת לכידות קהילתית. "דברנים" הם למעשה מניע אבולוציוני בחברות ילידיות. משמרי מסורות, אבל גם יוצרי אלטרנטיבה בעת שאחת כזו נדרשת. בכמה פרקים יוצאי דופן בספרו, מאמץ ורגס יוסה את סגנון הדיבור ורצף המחשבות של "דברן" כזה. מאתגר כך את קוראיו מול טקסט הזוי ומרהיב גם יחד.

באגן האמזונס יש קבוצות ילידיות שונות, ובזה הפרואני הן מרובות במיוחד. לכל הפחות היו קבוצות כאלו בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשורגס יוסה ביקר שם. לא במקרה דווקא המצ'יגנגים מרתקים אותו וגם אותנו. הם שוחרי שלום, ציידים לקטים שטריטוריה וקביעות מנוגדים לאורח חייהם. הם נעים ונדים לא רק כצורך קיומי, אלא משום שתנועה מגדירה את מהותם. "ללכת, ללכת. ותזכרו, ביום שתפסיקו ללכת, תסתלקו לגמרי. וגם השמש תשקע", אומר להם אחד מאותם "דברנים".

 משפחת אסקימואים באלסקה / צילום: אדוארד קרטיס, ויקיפדיה

פרה היסטוריונים שמנסים להבין מדוע בני אדם קדומים יצאו מאפריקה והגיעו לקצווי תבל, מדוע לאורך מיליוני שנים בני אדם נעו ממקום למקום בתכיפות גבוהה, נתלים בדרך כלל בהסברים מעשיים: חיפושי מזון, דלדול מקורות מים, רצון להתרחק ממגפות קטלניות. אותו "דברן" מבהיר לנו שייתכן וההסבר לא פועל לפי רציונל מערבי מודרני: הם הלכו כי זה מה שהם - נוודים. "אנחנו חיים, אנחנו נעים", זה המוטו.

חברות חפות מעצבים

מוטיב מרשים במיוחד שעולה משחזור מפגשיו האנתרופולוגיים של ורגס יוסה, הוא היחס לכעס: המצ'יגנגים לא כועסים. הם יזהרו מליפול ברשתו ההרסנית של הכעס. הוא מביא צרות ואסונות. מי שנותן לזעם להשתלט עליו מפר את ההרמוניה בעולם ולפעולת האדם השפעה ישירה על העולם.

במהלך מטרים לתפיסה זו בעולם הילידי, יוסה מתאר אירוע שבו הגן על כבוד חברו ותקף את מי שעלבו בו בשל מראה פניו. החבר, טרם הפך ל"דברן" מלב האמזונס, ביקש ששוב לא ינהג כך. סטירה או מכת אגרוף שהנחתת היום, עלולה לגרום לתאונת רכבת מחר. האדמה רועדת, סלעים מתמוטטים על ראשינו, כי נהגנו שלא כשורה זה כלפי רעהו. כי חטאנו בגילויי חֵמָה.

בערך באותה תקופה - סוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים - שבה ורגס יוסה היה באמזוניה, יצאה האנתרופולוגית האמריקאית ג'יין בריגס לחלקים הארקטיים של קנדה. היא שהתה שם - באיגלו משפחתי - במשך שנה וחצי, ותוצאות המחקר היסודי ופורץ הדרך שלה פורסמו בספר "לעולם ללא כעס" ב-1970. פורטרט של משפחה וחברה אסקימואית חפה מזעם ועצבים מתוחים. ממש כמו המצ'יגנגים בפרו. וההפך הגמור מאיתנו, הפלג האנושי המזרח תיכוני.

 עטיפת ספרה של ג'יין בריגס ''לעולם ללא כעס''

בריגס מספרת על מקרה בו מישהו הטיח קומקום בגג האיגלו וסדק אותו. "חבל", אמרו הנפגעים ותיקנו את האיגלו בחיוך. במקרה אחר נקרעו חוטי חכה שמלאכת התקנתם נמשכה שעות. הדייגים אולי התרגזו, כנראה שגם כעסו, אבל לא אמרו מילה רעה, גם לא שלחו באיש מבט מאשים. "הם מעולם לא הפגינו כלפיי כעס, למרות שהם כעסו עליי הרבה מאוד פעמים", סיפרה בריגס. לדבריה "אפילו ביטוי פעוט של רוגז או תסכול הוא עדות לחולשה וילדותיות".

"מה שחשוב הוא לא לאבד את הסבלנות", אומר ה"דברן" הפרואני, "אם האדם חי לו בשקט, בלי לאבד את הסבלנות, יש לו זמן לחשוב ולהיזכר". כדאי ללמוד מזה משהו, גם אם אנחנו משוכנעים שהשמש לא תיפול על ראשינו.