אבודים ברבת-עמון

שני סוכני המוסד נתפסו בצורה שלומיאלית, והמלך חוסיין זעם והודיע שיעמידם לדין בעוון רצח. במשא-ומתן משפיל התחייבה ישראל להציל את חייו של משעל, באמצעות נוגדן שיוזרק לדמו. בתמורה שוחררו הסוכנים הישראלים והוחזרו לארץ. ישראל גם שחררה, כחלק מעסקת הפיוס עם חוסיין, את מנהיג החמאס, השייח' אחמד יאסין, ועשרים מחבלים נוספים.

הפרשה טלטלה את המוסד והמדינה כאחד. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות יוסף צ'חנובר. ראש המוסד דני יתום התפטר בסופו של דבר, וכמוהו נהג גם ח', ראש אגף המבצעים, שהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש המוסד אחרי יתום. גם בכירים נוספים במוסד הוזזו מתפקידם, ולבסוף עזבו. אפרים הלוי, שפרש מהמוסד שלוש שנים קודם-לכן, לאחר שירות של 30 שנה, חזר ומונה למחליפו של יתום.

תחקיר "גלובס" חושף פרטים חדשים על פעולת החיסול הכושלת, ועל המהלכים שקדמו לה.

שלב ההחלטה ראש אמ"ן מתנגד ההחלטה לחסל את חאלד משעל נפלה באמצע אוגוסט 1997, בווילה המפוארת של המיליונר פויו זבלדוביץ בקיסריה. זבלדוביץ העמיד לרשות משפחת נתניהו את הווילה שלו, לשם בילוי חופשת קיץ קצרה. בשל אמצעי האבטחה הכבדים שהוטלו אז על משפחת נתניהו, בלתי אפשרי היה לקיים את החופשה בבית-מלון רגיל.

נתניהו הזמין את יתום לארוחת הצהריים. יתום הגיש לו תוכנית לחיסולו של משעל על אדמת מדינה מסוימת, שאליה עמד משעל לצאת באופן נדיר. נתניהו נטה לקבל את התוכנית, אבל מאוחר יותר חזר בו והוחלט שההתנקשות תתרחש על אדמת ירדן. גם בכירים באמ"ן (אבל לא ראש אמ"ן, האלוף בוגי יעלון) צדדו בקיום הפעולה בירדן.

האלוף יעלון שלל את הפעולה נגד משעל, בטענה שמדובר באישיות חסרת חשיבות, שאינה ראויה ל"כבוד" שבחיסולה. הוא היה בעמדת מיעוט. באותה חופשה בקיסריה נתן נתניהו ליתום "אור ירוק" בלא שנועץ בשר הביטחון שלו, איציק מרדכי, או בשר החוץ שלו, דוד לוי.

הרקע להחלטה: התחזקותו של החמאס בשטחים בשבועות האחרונים על-חשבונה של הרשות הפלסטינית המפוררת והמבולבלת. עליית החמאס שבה והפנתה את הזרקורים אל ראש הזרוע המדינית שלו, חאלד משעל, היושב בנסיכות קטאר שלחוף המפרץ הפרסי ונמצא כבר ארבע שנים ברשימת החיסולים של ישראל.

ההגדרה ראש "הזרוע המדינית", או "הלשכה המדינית", מטעה: אין מדובר בדיפלומט העושה נפשות לדעותיו באמצעים לגיטימיים, אלא ראש ארגון טרור רצחני במיוחד.

משעל תפס את הפיקוד על החמאס ב-1996, לאחר מעצרו בארצות-הברית של האיש מספר אחת בתנועה, מוסא אבו-מרזוק. שלא כמו מנהיגים ערבים אחרים, שהתבטאויותיהם בתקשורת נתפסות כמופרכות ורהבתניות, משעל נחשב לאיש מהימן ורציני. כך טוענים התזכירים הפסיכולוגיים הפנימיים שעשו עליו גורמי מודיעין שונים בישראל.

שלב התצפית הולך ברגל לבדו ששת סוכני המוסד, שהשתתפו בפועל במבצע החיסול, הגיעו לרבת-עמון באמצע ספטמבר 1997, בשלוש טיסות אזרחיות רגילות מיעדים שונים באירופה. אחד מהם היה ט', מפקדם. כפי שפורסם, שניים מהם נשאו דרכונים קנדיים אמיתיים ש"בעייתם" היחידה היתה שהם לא היו שייכים להם.

על-פי העיתון האנגלי סאנדיי-טיימס, כמה מהם היו שותפים פעילים לפעולת חיסול מפורסמת ומוצלחת בהרבה, שהתקיימה שנתיים קודם-לכן, באוקטובר 1995, בוולטה, בירת האי מלטה: אחד מראשי הג'יהאד האיסלמי, ד"ר פתחי שקאקי, נרצח שם בעת שחזר מביקור בלוב, בדרכו חזרה לביתו בדמשק. הוא נורה למוות מטווח קרוב בידי שני אופנוענים. הם הסתלקו ומעולם לא נתפסו. איש לא נעצר כחשוד במעשה. העקבות הובילו לישראל רק משום שהיא היתה המרוויחה הראשית ממותו.

על-פי פרסומים זרים, אגף המבצעים של המוסד נקרא קיסריה ויחידת החיסול שלו נקראת כידון. ראש קיסריה באותם ימים היה ח'. הוא עצמו ביקר בירדן פעמים רבות, לרבות בראשית ספטמבר 1997. את ביקורו בספטמבר ניצל לאיסוף חומר על משעל ועל חיי השגרה שלו. התצפיות על משרדי החמאס העלו שפועל מהם גם איברהים רושה, הנושא בתואר דובר החמאס.

ח' חזר לארץ כשבוע לפני שששת אנשי יחידת כידון יצאו לדרכם. יחד עם ט', מפקד כידון, הוא גיבש את פרטי תוכנית החיסול. הסתבר שמשעל, אז בן 41, אינו נוקט אמצעי ביטחון מיוחדים כלשהם, אף שכבר ניצל מניסיון התנקשות "מסתורי" (איש לא נתפס), שנה או שנתיים קודם-לכן.

הוא מתגורר בבית-דירות רגיל במרכז רבת-עמון, עם אשתו ושבעת ילדיו; מדי בוקר ב-6:00 הוא יוצא מחדר המדרגות של ביתו למכונית מרצדס שחורה מדגם מיושן, הנהוגה בידי נהג אישי, גבר מבוגר ועב-כרס, שהתצפיות הוכיחו שהוא בלתי ספורטיבי בעליל. מסלול הנסיעה קבוע. תחילה למסגד ומשם למשרדי החמאס, המצויים בקומה הרביעית (במעלית יש ללחוץ דווקא על כפתור הקומה השלישית) של מרכז מסחרי, שקומותיו העליונות משמשות למשרדים לבעלי מקצועות חופשיים, בצומת הרחובות וספי תל וגארדנס, בקצה רובע-מגורים חדיש יחסית.

עוד העלו התצפיות שלמרכז המסחרי שבו שוכנים משרדי החמאס אין מגרש-חנייה תת-קרקעי, וכי נהגו של משעל מחנה את המכונית במקומות שונים בחזית הבניין, במקום פנוי מזדמן, ומשם צועד משעל, לרוב לבדו, לכיוון חדר המדרגות והמעלית.

בשעות הצהריים נהג משעל לצאת למסגד ולביקורים במקומות שונים ברחבי רבת-עמון. הוא כמעט לא יצא מהעיר, ואף לא מגבולות ירדן, למעט ביקורים באיראן, קטאר ולבנון.

ח' ו-ט' החליטו שאתר ההתנקשות יהיה בחזית הבניין שבו שוכנים משרדיו של משעל, ודווקא לאור היום. וזאת בשל הסיכוי הגבוה להימלט לאחר ההתנקשות בכבישים העמוסים שבסביבה, המקנים יתרון לבורחים על-פני הרודפים.

שלב האימונים מתיזים מים באבן-גבירול ח' המליץ, וראש המוסד הסכים, שחוליית החיסול לא תשתמש בנשק חם, כפי שפורסם שהיה בפעולת החיסול במלטה, אלא ברעל קטלני, המופעל בהזלפה לתוך אוזנו של הקורבן. על-פי העיתון הבריטי "פורין ריפורט", הרעל הייחודי פותח במכון הביולוגי בנס-ציונה. על-פי פרסומים זרים, הרעל נקרא רסין, והוא מופק מזרעיו של שיח הקיקיון.

ח' הורה ל-ט' ולחמשת הסוכנים להתאמן בהפעלת הרעל "על-יבש". שניים נקבעו למתנקשים בפועל, שלושה לנהגי-מילוט ולתצפיתנים, ו-ט' למפקד הפעולה בזירת ההתנקשות עצמה.

תחילה ביצעו אנשי החולייה את האימונים במתקני המוסד. בהמשך עברו לרחובות תל-אביב, בעיקר ברחוב אבן-גבירול, בקטע שליד לונדון מיניסטור. ברחובות תל-אביב השתמשו אנשי כידון במים רגילים, כמובן, לא ברעל. ראש אגף המבצעים ח' צפה בתרגילים ממקום מושבו בבית-קפה סמוך. האימונים אף תועדו במצלמות וידאו וסטילס.

השיטה היתה פשוטה ודרשה קור-רוח וזריזות אצבעות: מתנקש א' הלך בצעד בטוח לעבר הקורבן התמים, שנבחר באקראי, בידו פחית קולה גלויה לעין ומנוערת היטב. כשהגיע לטווח של זרוע מהקורבן, הוא פתח בבת-אחת את לשונית הפחית. מתוכה פרצה הקולה המוגזת בקול רעש. הצליל הרועם והנוזל השחור, התוסס, המנוער והעולה על גדותיו, נועדו ללכוד את מלוא תשומתלבו של האיש.

בדיוק ברגע זה היה צריך מתנקש ב' להגיח מצדו השמאלי של הקורבן ולהזליף לאוזן הקרובה אליו טיפות אחדות של רעל ממזרק דמוי אקדח, שהיה קשור לידו, מתחת לשרוול מקטורנו, בסרטים של נייר דבק. עדות-ראייה בעניין זה פורסמה ב"וושינגטון פוסט". כך גם חשבו לעשות "על רטוב" ברבת-עמון.

שלב ההיערכות מתמקמים בחזית המרכז המסחרי צמד המתנקשים האחרון הגיע לרבת-עמון ב-19 בספטמבר. כמו האחרים, גם הם התמקמו במלון אינטר-קונטיננטל המפואר ושכרו סוויטה בקומה השמינית (האחרים שכרו חדרים צנועים יותר, לא ברור למה, בקומות אחרות). גם הם שכרו בסניף "אוויס" שבמלון רכב, יונדאי בצבע ירוק שהוזמן בראש. סך-הכול נשכרו למבצע שלושה כלי-רכב מסוגים שונים. במלון גם נשכרו ארבעה מכשירי טלפון ניידים. על-פי רישומים, שולמו עבורם כ-1,500 דינר ירדני, שהם כ-9,000 שקל.

לאנשי החיסול בפועל, שמאוחר יותר נלכדו, היו דרכונים קנדיים שנשאו את השמות בארי בידס (Barry Beads), בן 36, ושון קנדל (Shawn Kendall), בן 28.

שעת השין נקבעה ליום ה' בבוקר, 25 בספטמבר, לאחר שבוע של סיורים ולאחר שששת אנשי כידון דיווחו לתל-אביב שהם מוכנים לביצוע. יום קודם-לכן, ב-24 בספטמבר, הגיעו לרבת-עמון רופאה ישראלית ואיש מוסד. הם הגיעו לשדה-התעופה של העיר בטיסה ישירה מנתב"ג, סמוך לחצות. הם הציגו לפקידי ההגירה דרכונים ישראליים אותנטיים ודיווחו שבכוונתם להשתתף בכנס מדעי-מקצועי. אף שהם הזמינו מראש מקום באחד מבתי-המלון הגדולים בעיר, הם מעולם לא הגיעו אליו, וככל הנראה התמקמו בדירת-מגורים ברובע שקט, שנשכרה זמן רב קודם-לכן.

הרופאה נשאה תיק, ובו הוסתר נוגדן המסוגל לבטל את ארסיותו של הרעל. על נוכחותה הוחלט כדי להתכונן למקרה של הסתבכות, שבו אחד הסוכנים ייפגע בעצמו מהרעל הקטלני בעת שהוא יפעיל אותו נגד משעל, או שעובר-אורח תמים ייפגע ממנו. במקרה כזה הרופאה היתה צריכה להיכנס לפעולה ולהזריק את החומר הנגדי.

בינתיים הוחלט בתל-אביב ששני המתנקשים לא ישאו על גופם מכשירי קשר, גם לא זעירים, ואף לא נשק אישי. אחת הסיבות לכך היא שגם משעל לא היה חמוש. זו היתה שיטת הפעולה: ט', מפקד המבצע, הגיע ראשון לחזית המרכז המסחרי. הוא התמקם ליד מזנון שהציע דברי-מתיקה, משקאות ועיתונים, סמוך לחדר המדרגות ולמעלית שהובילה למשרדי החמאס. נקודת התצפית שלו אפשרה מבט פנורמי על כל חזית הבניין, מגרש החנייה הצפוף והרחוב הסואן וספי תל, שמכיוונו היתה צריכה להגיע מכוניתו של משעל.

שלב הפעולה דמות בלתי צפויה בזירה ב-10:10 בערך הגיעה כמתוכנן מכוניתו של משעל, נהוגה בידי נהגו. בעוד הנהג מתמרן בין המכוניות החונות בניסיון למצוא חנייה, יצא משעל מהמושב האחורי כשבידו עיתון מגולגל. הכול נראה שגרתי ומוכר. ט' נתן סימן בראשו. המבצע החל להתגלגל לקראת סיומו השערורייתי.

מכיוון פסז' החנויות צעדו בנפרד שני המתנקשים "בארי" ו"שון", בידי אחד מהם פחית פפסי קולה. הם צעדו בזווית אנכית לכיוון תנועתו של משעל, שעשה את דרכו לעבר מעלית הבניין.

ב-10:12 דקות בערך, שלא כמתוכנן, הגיח מתוך חדר המדרגות בחור צעיר ומזוקן לבוש מקטורן אפור וחולצה לבנה רכוסה עד הכפתור האחרון, ללא עניבה. "חמאסניק!", חלפה המחשבה במוחו של ט' המבועת. "מה הוא עושה כאן?".

התשובה היתה ברורה. הוא המתין למשעל, שצעד לעברו והיה במרחק של כ-20 מטר ממנו. שני המתנקשים כבר היו במרחק של כעשרה מטרים ממשעל, כל-כולם מרוכזים במפגש הקטלני הצפוי להם בעוד שניות ספורות.

ההפתעה של ט' היתה גדולה. היה ברור לו שאם פעולת החיסול תתקיים כמתוכנן, יהיה לה עד-ראייה בלתי צפוי. הצרה מבחינתו היתה שהכול נלקח מראש בחשבון, פרט למקרה כזה, של ביטול פעולה עשר שניות לפני הביצוע, כשכבר אין לו דרך להודיע על כך למתנקשים.

הוא בכל-זאת ניסה לאותת להם בידו, באופן שימשוך את תשומת-לבם, אבל לא את זו של החמאסניק הצעיר. ככל הנראה אחד המתנקשים קלט את האות, אבל הוא לא הבין אותו, כי הם לא תרגלו אותו "על יבש", או שכבר היה מאוחר מכדי לבלום.

פעולת ההתנקשות נעשתה ב-10:14, ובדיוק "על-פי הספר". האחד ניער את פחית הפפסי ופתח את הלשונית שלה בדיוק מול חוטמו של משעל, השני הזליף לאוזנו בתנועה מהירה את הרעל הקטלני. אלא שהתנועה היתה מהירה מדי, ומשעל גם חטף מכה קלה בכתפו. שניהם התנצלו יחד בערבית באוזניו של משעל הלא-חושד, ומיהרו להמשיך הלאה, לעבר רכב המילוט, בדיוק לפי התרגולת.

שלב הבריחה הטעות הגורלית אלא שהם לא ידעו שהכול התרחש לנגד עיניהם המבועתות של שני עדי-ראייה בלתי קרואים: החמאסניק הצעיר וזבנית של חנות סמוכה לבגדי ילדים, שניקתה במגב-יד את צדו החיצוני של חלון הראווה.

"הי, תעאלו-תעאלו" צעק לעברם החמאסניק (ואולי קריאה אחרת), כשהוא חש לעזרתו של משעל ההמום. השניים החישו את צעדיהם לעבר מכונית המילוט, שנהגה המתין להם במנוע מופעל.

גם ט' מיהר להסתלק למכונית שלו, נהוגה בידי אחד מאנשי החולייה. איש חולייה שישי המתין במכונית מילוט נוספת, שלישית, במרחק של כ-800-600 מטר משם, במפרץ חנייה ברחוב גארדנס.

מפקד הפעולה ט' והנהג הסתלקו ללא כל קושי לעבר דירת החירום, שהוכנה מבעוד מועד. בדרכו לשם הוא יצר קשר בטלפון סלולרי עם נהג המילוט השלישי, ודיווח לו על הצלחת הפעולה, וכי שני המתנקשים והנהג שלהם בדרך אליו. בשלב זה הוא לא העלה על דעתו איזה מפח-נפש עוד צפוי להם.

שני המתנקשים, "בארי" ו"שון" הגיעו בשלום למכונית המילוט שלהם. נהגה לחץ על הגז בכל כוחו, והם נבלעו בקלות בתנועת הבוקר הערה שברחוב גארדנס. הם לא הבחינו מאחוריהם בשום תכונה יוצאת-דופן. איש לא נראה רץ אחריהם, שום מכונית לא נסעה באופן שיעיד על-כך שבעליה עוקב אחריהם.

ב-10:25 בערך קיבלו השלושה את ההחלטה הגרועה בחייהם: הם החליטו לעצור כמתוכנן ליד רכב המילוט השלישי ולהסתלק איתו. בדיעבד ברור שלו היו ממשיכים בנסיעתם הם היו נעלמים לתמיד, איש לא היה מצליח לאתר אותם, בטח שלא ללכוד אותם, ופרשת החיסול היתה זוכה לכינוי "מזהירה".

אבל הגורל רצה אחרת. הם לא היו יצירתיים מספיק, לא חשדניים מספיק, לא לקחו בחשבון את דבקותו במשימה של איש החמאס הצעיר, וגם לא הוזהרו טלפונית על-ידי מפקדם ט' מפני הצעיר שראה את מעשיהם - והשאר היסטוריה.

הם בלמו כמתוכנן, מול מפרץ-החנייה שבו המתין להם חברם עם רכב מילוט שלישי. שני המתנקשים יצאו מהרכב. הנהג המשיך עם הרכב עוד כמה עשרות מטר, על-מנת לנטוש אותו במקום שלא ימשוך תשומת-לב.

ברגע זה זינק עליהם החמאסניק העיקש, שדלק אחריהם במכוניתו של עובר-אורח תמים. מאוחר יותר התברר ששמו הוא מוחמד אבו-סיף, בן 30. הוא החל להיאבק בהם, כשהוא לופת בכל כוחו את הצנום מבין השניים. המתנקש השני, שתואר כשחור ומוצק, היכה אותו בכל כוחו, אבל אבו-סיף לא הרפה מה"צנום".

בינתיים נוצרה התקהלות סביבם. אבו-סיף צעק בערבית בקולי-קולות. למקום הגיע שוטר לבוש אזרחית, והוא הוביל את השלושה לתחנת משטרה סמוכה, בלא שידע את זהותם, לאומיותם או אשמתם. הוא חשד שמדובר בסך-הכול בתגרת רחוב פשוטה, שהפריעה למהלך התנועה, והיה גאה על חיסולה.

את ראשיתה של התגרה ראו היטב שני נהגי המילוט. אחד מהם גם החזיק את הרעל ששימש לפעולת החיסול. מאוחר יותר השמיד אותו. השניים המתינו באחת המכוניות בתקווה ששני חבריהם יצליחו להסתלק לכיוונם. אבל בואו של השוטר הסמוי שמה קץ לתקוותיהם, והם מיהרו להסתלק משם לדירת החירום. שם כבר המתינו להם המפקד ט' וחברם הנוסף.

שלב ההסתבכות מה יגיד המלך ברגע זה ממש, בשעה 10:50 בערך, כחצי שעה לאחר שעת השין, הבין המפקד ט' את עוצמת ההסתבכות. הוא צלצל מיד מהטלפון הנייד שלו למיפקדת המוסד במרכז הארץ ודיווח לראש אגף המבצעים ח' על המתרחש. תוך דקות עודכן גם ראש המוסד, דני יתום.

יתום תפס מיד את גודל הצרה. הוא ניסה להשיג בטלפון את ראש הממשלה נתניהו. נאמר לו שנתניהו כבר עושה את דרכו אליו, למיפקדת המוסד, כמתוכנן, שהרי בשעה 12:00 נקבע הטקס המסורתי להרמת כוסית בהשתתפות ראש הממשלה ובכירי המוסד בהווה ובעבר, לכבוד ראש השנה שחל שבוע מאוחר יותר.

יתום דיווח לנתניהו מיד כשזה הגיע. הוא דרש לצאת מיד לירדן לפגישה בהולה עם המלך חוסיין, על-מנת לנסות ולשחרר את שני העצורים ולמזער נזקים. נתניהו הסכים. הוא גם העלה רעיון, שנתגלה כהברקה: להפעיל את הרופאה הישראלית ששהתה ברבת-עמון לשם הזרקת החומר הנוגדני לגופו של משעל ובכדי להציל את חייו. כך, הסביר נתניהו, תוסר לפחות זמנית אשמת הרצח מעל ראשם של שני סוכני המוסד העצורים, ולמלך חוסיין יהיה קל יותר לשחררם "ללא רעש".

יתום הגיע לרבת-עמון במסוק מיוחד של חיל-האוויר כעבור כשעתיים. הוא הוכנס מיד ללשכתו של המלך חוסיין. שניהם היו ידידים ותיקים, מאז שיתום שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין.

חודש קודם-לכן, באוגוסט 1997, עשה המלך הירדני מחווה מיוחדת ליתום, עדות לחיבה האישית הגדולה שהוא רחש כלפיו: יתום, אשתו טובה וחמשת בניהם הוזמנו להגיע לאילת, לשם נשלחה היאכטה המלכותית של חוסיין (ליתר דיוק, ממקום מפגש בים, לא הרחק מהחוף), והם הוסעו על סיפונה לעקבה. הם סעדו על שולחנו של המלך, ואחר-כך הוטסו במסוק לטיול בשמי ירדן.

והנה מגיע יתום לרבת-עמון בנסיבות אחרות, ומבשר למלך הירדני המופתע על הניסיון לרצח שהתרחש על אדמתו בשעות הבוקר. חוסיין היה חביב כהרגלו. יתום ציפה לקבלת-פנים צוננת בהרבה. הוא הופתע לטובה. הוא לא ידע שכעבור שעה קלה המלך ישנה כליל את עורו ויאיים לתלות את שני הסוכנים ולנתק את הקשרים המדיניים העדינים עם ישראל. הוא גם לא ידע שיהיה זה מפגשו האחרון עם המלך פנים-אל-פנים. המלך פשוט סירב לראות אותו יותר וראה בפעולת המוסד מעשה בגידה, לא פחות, של חברו הטוב לשעבר.

בשיחתם ניסה יתום להפגין שקיפות מלאה: הוא סיפר לחוסיין על הרעל שהוזרק לגופו של משעל, על שני הסוכנים העצורים ועל הארבעה האחרים המסתתרים בדירת מילוט. חוסיין לא ידע על הארבעה האלה. יתום גם הציג את רעיונו של נתניהו, להזריק לגופו של משעל את הנוגדן שיציל את חייו.

יתום לא סיפר הכול: חוסיין גילה גם דברים אחרים, וכעסו על יתום ונתניהו הרקיע שחקים.

שלב הנוגדן משעל מקבל את חייו בחזרה בינתיים ניסו אנשיו של חוסיין לאתר את משעל בבית-החולים המרכזי בעיר, על-שם המלך חוסיין, ולא מצאו אותו. שליחים נשלחו לחפשו בבתי-החולים (הלא-רבים) ולמרפאות ברחבי העיר. משעל נתגלה באחת מהן כשהוא סובל מכאבים עזים בעיניו ובראשו. הוא לא ידע שבתוך שעות הוא עלול למות, אם לא יקבל את הנוגדן מידיה של הרופאה הישראלית. משעל הובהל לבית-החולים המרכזי וקיבל חדר פרטי. הרופאה הישראלית כבר המתינה לו שם. חוסיין דרש, בעצת אנשיו, לקבל תחילה את הנוסחה של הרעל והנוגדן כאחד. יתום התייעץ עם נתניהו וזה הורה לו לספק למלך כל מידע.

לימים התברר שחוסיין חשד ב"טוב לבם" של יתום ונתניהו והוא חשב שהזריקה של הרופאה הישראלית נועדה בסך-הכול להמית באופן סופי את משעל. הנוסחה נועדה לשמש עדות לכוונותיהם הכנות של הישראלים. משעל קיבל את הנוגדן ביום ה', 25 בספטמבר, בסביבות 20:00. עשר שעות לאחר שנפל קורבן להתנקשות בחייו, הוא קיבל אותם בחזרה.

למחרת, 26 בספטמבר, יצאו לרבת-עמון ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון מרדכי, מנכ"ל משרדו דוד עברי ואנשים נוספים. הם טסו במטוס פרטי, השייך לאיש עסקים יהודי בלגי. המטוס נחת באזור הצבאי הסגור של נמל-התעופה הבין-לאומי של רבת-עמון.

בעקבות השיחות הקשות שהתנהלו שם, הורשו ארבעת הסוכנים הישראלים, שהסתתרו בדירת מילוט, להגיע לשגרירות ישראל. כעבור יומיים, ביום א', 28 בספטמבר, הם הורשו לשוב לישראל. עשרה ימים מאוחר יותר שוחררו גם שני המתנקשים מהמחנה הצבאי הירדני שבו הוחזקו, בעסקה סיבובית: תמורתם שחררה ישראל את מנהיג החמאס שהיה כלוא אצלה מאז 1991, השייח' אחמד יאסין, ו-20 מחבלים מהחמאס. ֲ