קוד סגור

רונן, אם במקרה לא שמתם לב, הגישה בכנסת הצעת תיקון לחוק חובת מכרזים, שתחייב גופים ממשלתיים ומוסדות ציבור לרכוש אך ורק תוכנות המבוססות על קוד מקור פתוח. כל חריגה מנוהל זה תחייב אישור של שר האוצר. זאת ועוד: סילבן שלום לא יוכל לאשר חריגות כאוות-נפשו, אלא ייאלץ לנמק כל אחת ואחת מהן בכתב. מפירי החוק, וזו הפתעה מסוימת, צפויים לקנס. כל המהומה - ובסוף רק קנס? למה לא כיסא חשמלי, משובץ תוכנה של סאן מייקרוסיסטמס?

עכשיו מספרים לנו שהכול נעשה, בעצם, כחלק מהמאבק לשדרוג האוכלוסיות החלשות במדינה לעידן האינטרנט. העניים, כך אומרים לנו, מצליחים לקנות מחשבים אישיים, עקב הירידה החדה במחירים, אולם מתקשים להתמודד עם רכישת התוכנות, שמחיריהן מסרבים לצנוח בהתאמה, עקב המונופול של מייקרוסופט בתחום זה.

יכולתי להציג כאן את עמדות שני הצדדים, לחבוש כובע או"ם ולהניח לכם להסיק לבד את המסקנות המתבקשות. אבל למה לי. כאשר ממשלת ישראל נוקטת עמדה, בהחלטתה הטרייה "לגייר" חבילה דמויית "אופיס" ופתוחת-קוד, להורדה מהאינטרנט במחירים נמוכים, מי אני שאצא מהכלל.

אם גיבוב ההבלים החברתי של ח"כ רונן ואחרים נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. כזכור לכולנו, כבר התקיים דיון משפטי כמעט אין-סופי בנושא, ודווקא בארצות-הברית הגדולה, שבה משרדי הממשלה עדיין מתעקשים משום-מה על מוצרים סגורי-קוד.

בזכות משפט האנטי-טראסט, "מייקרוסופט" הפכה מילה נרדפת ל"מונופול", רצוי "דורסני", רצוי עוד יותר "פוגע באינטרסים של הצרכן". כולנו זוכרים עדיין איך משרד המשפטים האמריקני, המגובה בתובעים כלליים מ-19 מדינות, חשף בבית-המשפט הודעות דואר אלקטרוני סנסציוניות, שבהן תבעו בכירי מייקרוסופט מעובדיהם לשבור ולנתץ את נטסקייפ, המתחרה (לשעבר) בתחום דפדפני האינטרנט.

וכך, האיבה למייקרוסופט ממשיכה להתגלגל, עם או בלי משפט ראווה, ועכשיו היא מגיעה לפתחה של ח"כ רונן. או-קיי, מעוטי ההכנסה מתקשים להשיג ציוד אינטרנטי ראוי - ויש לסייע להם בכך. אין בעיה. תבוא המדינה הנאורה, שלא הפלתה כמובן מימיה עשירים על-חשבון עניים, ותסייע לכל מי שזכאי בעיניה לרכוש את התוכנות הנחוצות. למה להחליט בעבור אותם אזרחים אילו תוכנות ירכשו? למה לנקוט באפליה "מתקנת" בשוק המבוסס, לכאורה, על עיקרון התחרות?

מעבר לכך, יש כמה פגמים מהותיים בחזון שעיקרו יצירת קהל משתמשים גדול של חבילה דמויית "אופיס", או של תוכנות פתוחות-קוד. תשכחו רגע משלל הססמאות האנטי-מונופוליסטיות, ביצירת קהל שכזה המדינה מבטיחה לעצמה קהל משתמשים סוג ב', בדיוק תרחיש האימה שממנו ניסתה להימנע.

תוכנות פתוחות-קוד דורשות תחזוקה מקיפה יותר מאחיותיהן סגורות-הקוד, ובדרך-כלל אין בנמצא מי שיספק תחזוקה שכזו. שלא לדבר על כך שמייקרוסופט, השטן ייקח אותה, דואגת כל הזמן לכך שלא תהיה תקשורת מלאה בין התוכנות ה"פתוחות" ל"סגורות". ומי משלם את המחיר? משתמשי התוכנות ה"פתוחות", שהם, עדיין, מיעוט די זניח בעולמנו.

ואפילו נעזוב לרגע את המשתמשים - להם, ממילא, אף אחד לא ידאג עד הסוף. השאלה האמיתית היא זו: איך יכולה מדינה, כל מדינה לצורך העניין, להכניס את רגליה הממלכתיות למאבק כה גדוש אינטרסים עסקיים כמו המאבק על הקוד הפתוח? האם חברי-כנסת כדוגמת נחמה רונן יכולים להרשות לעצמם לקדם, ולו גם בעקיפין, אינטרסים עסקיים של חברות מסחריות כמו סאן, אוראקל וספקיות הלינוקס למיניהן, שכל יתרונן על-פני מייקרוסופט מתמצה בפרצוף אנדרדוג מעורר סימפטיה?

במקרה של סאן ואוראקל, למשל, קשה למצוא אפילו סימפטיה. החברות מנהלות כבר שנים מאבק נוקמני, מכוער ודוחה נגד מייקרוסופט. מייסדיהן, סקוט מק'נילי ולארי אליסון, גלשו מזמן אל מחוזות האובססיה הביל-גייטסית.

גם יבמ, מתחרה ותיקה וענקית של מייקרוסופט, לא נקייה מאינטרסים במאבק על הקוד הפתוח. מייקרוסופט מצטיינת במכירת מוצרים, יבמ מובילה באספקת שירותים. קוד פתוח פירושו, בין השאר, נסיקה בסעיף שירותי התוכנה. בינגו ליבמ, אבל מה לנחמה רונן בביצה הזו?

המאבק למען הקוד הפתוח, וזה כבר לא חדשות, נתמך גם על-ידי מדינות, בראש ובראשונה החברות באיחוד האירופי, אך גם על-ידי סין. שוב, האינטרסים ברורים: אירופה ניצבת לצד חברות התוכנה המקומיות שכבר התרגלו להפסיד למייקרוסופט ולבכות לשופטים, סין מרגישה מאוימת מכל קונצרן אמריקני גדול, שעומד או-טו-טו לכבוש את העולם ולהופכו לזוהמה קפיטליסטית.

אם מדינת ישראל רוצה לקחת חלק בסחי האינטרסנטי הזה, שיהיה לה לבריאות. רק שלא יבלבלו לנו את המוח עם רובין הוד, שהיה ונשאר גנב.