לא ישכחו ולא יסלחו

מכאן נובע הקושי הגדול שלהם במעבר לצד השני: כלומר, לצידם של אותם אנשים, שצריכים לבקש טובות מאחרים; אותם אנשים שלא תמיד מחזירים להם טלפון; אותם אנשים שרגילים, למרבה הצער, ליחס מעליב.

כפי שעשרות, אם לא מאות, מנכ"לים, סמנכ"לים מנהלי חטיבות ומנהלי אגפים יכולים להעיד היום, חייהם של מובטלים "בכירים" אינם קלים יותר מאלו של האחרים. לפעמים אפילו ההיפך הוא הנכון: ככל שהתנאים, המעמד והיחס היו טובים יותר בעבר, כך תהליך חיפוש העבודה יותר טראומטי היום.

עבור רבים מאותם מחפשי עבודה "בכירים" - זן חדש של מובטלים משכילים, שצץ בארץ בשנתיים האחרונות - המפגש הראשון עם המציאות החדשה מתחיל בשיחת הטלפון לחברת השמה, בדרך כלל התחנה הראשונה עבור כל מחפש עבודה, גם בארץ וגם בחו"ל. השיחה הקצרה עם הפקידה העקשנית, שמסרבת להעביר אותם הלאה, היא הסימן הראשון לייסורים, שממתינים להם בדרך. עם כל הכבוד לתפקידים שמילאתם, לניסיון שצברתם, ולאנשים שמוכנים להמליץ עליכם, ייאמר להם באותה שיחה קצרה, תעבירו בבקשה קורות החיים, ואם יהיה משהו - נתקשר. כלומר, אל תתקשרו אלינו שוב.

נעמה (שם בדוי) לא ציפתה, שכך יתייחסו אליה. לאחר שמילאה מספר תפקידים בכירים בשירות הציבורי והפרטי - האחרון שבהם, ניהול חברה בתחום הפיננסים - היא חשבה בטעות, שחברות ההשמה ישמחו לפגוש אותה. אבל היא גילתה מהר מאוד, שאף אחד לא מחכה לה. "הייתי בקשר עם הרבה מאוד חברות השמה, וכמעט אצל כולן, היחס היה לא מקצועי, לא רציני ואפילו לא מכובד", היא מספרת. "כשהייתי מבקשת להיפגש איתם, היו אומרים לי שאין צורך, שאעביר קורות חיים, ואם יהיה משהו מתאים, הם יחזרו אלי. אמרתי להם, שגם אם אין משהו קונקרטי כרגע, אולי כדאי להם להיפגש איתי בכל זאת, כדי להכיר אותי, להתרשם ממני, לשמוע על שאיפותי, וכמובן שגם אני הייתי רוצה להכיר אותם. גם אחרי שהעברתי קורות חיים, לא קיבלתי שום אישור בכתב. אפילו למינימום הזה לא זכיתי".

"כמו מתווכי נדל"ן"

אצל חברות ההשמה, טוענת נעמה, קיימת נטייה לקטלג מועמדים לפי מה שעשו בעבר, במקום לחשוב על הפוטנציאל שלהם בתחומים שונים. "אם, למשל, באת מתחום הפיננסים, ויש לך רקע בשיווק, הם לא חושבים שאולי תוכל לעסוק בשיווק בתחום שאינו פיננסים. אצלם אתה איש פיננסים, וזהו. לא מציעים לך עבודה מחוץ לתחום הזה. רובם לא מנסים להבין מי אתה ומה השאיפות שלך. הם מתייחסים לעבודה שלהם כאילו מדובר בתיווך בנדל"ן".

גם את הראיון האחד והיחיד, שלו זכתה בחברת השמה, מספרת נעמה, היא הצליחה להשיג רק בזכות קשרים אישיים. "יש לי חברה די בכירה בתחום, והיא הרימה טלפון למי שצריך. היום, בלי פרוטקציה, לא משנה מי אתה ומה עשית. פשוט לא ידברו איתך גם בחברת ההשמה".

אחרי תשעה חודשים של חיפושים, בני (שם בדוי) התחיל השבוע תפקיד חדש. הודות לקשרים אישיים, צריך לציין, ולא בגלל סיוע שקיבל מחברת השמה. עד שהפך למובטל, הוא מילא מספר תפקידים בכירים בתחום הפרסום והתקשורת. במגעים שניהל עם חברות ההשמה, כאשר התחיל לחפש עבודה, עבר חווייה די דומה לזו שעברה נעמה. "מרביתם אינם חוזרים אליך. היה אחד, שביקש שאעביר קורות חיים, והעברתי. אחרי כמה חודשים התקשרתי לשאול מה קורה, והתברר לי שקורות החיים ששלחתי הלכו שם לאיבוד".

היו כמה חברות השמה, שהשיגו עבורו ראיונות עבודה, מספר בני, "אבל בדרך כלל שלחו אותי לתפקידים, שבכלל לא התאימו לי". גם במקרים האלה, אחרי שהתהליך כבר תפס תאוצה, חברות ההשמה לא שמרו איתו על קשר ולא עקבו אחרי התקדמותו. במקרה אחד, הוא מספר, כתוצאה מחוסר עניין מוחלט שהפגינו, נוצר מצב די מביך. "אחת מחברות ההשמה העבירה את השם שלי לחברה מסויימת, בלי לספר לי. נציג של החברה התקשר אלי להזמין אותי לראיון, ובכלל לא ידעתי מי הם או במה מדובר, וגם התביישתי לשאול. זה היה די לא נעים", לדבריו.

גם דבר מינימלי, כמו בדיקה האם קורות החיים שלו מתאימים למשרות הפנויות במאגר שלהם, לא כולם היו מוכנים לעשות. "כשהתקשרתי לאחת מחברות ההשמה, אחרי שהעברתי להם את קורות החיים שלי, הם אמרו לי, שבמקום להתקשר להם, עלי להסתכל במודעות הדרושים בעיתוני סוף השבוע ולחפש את המודעות שלהם, כדי לראות אם יש משהו שמתאים לי, ורק אז להתקשר".

רגישים לעלבון, ולו הקטן ביותר יואב ברנסקי, פסיכולוג קליני שליווה עשרות מנהלים בכירים בשנים האחרונות, מסביר את רגישותם של אנשים כאלה, הנאלצים - בפעם הראשונה בחייהם - לחפש עבודה. "עבור אדם שהצליח כל חייו - או רובם - הסיטואציה הזאת של חוסר תעסוקה היא מאוד מאוד משפילה. אנשים, שהגיעו לעמדות בכירות, נוטים להיות נרקיסיסטים, ולכן יותר קשה להם להתמודד עם מצב כזה מאנשים אחרים שאין להם כל כך הרבה ציפיות מעצמם. מנהל בכיר הוא יותר רגיש, אם כן, לכל עלבון, אפילו הקטן ביותר".

לפעמים, מוסיף ברנסקי, כל מה שהם מחפשים בחברות ההשמה זה קצת חום אנושי - אפילו לא עבודה. "במצב הזה מרגישים מאוד מנותקים, והם מחפשים זה קצת התייחסות. בעצם כל מה שהם רוצים זה שיזמינו אותם לשיחה וכוס קפה. כשגם זה לא מגיע, זה מאוד מתסכל אותם".

מצד שני, הוא גם יכול להבין את היחס של חברות ההשמה. "הם מוצפים היום בפניות מאנשים שמחפשים עבודה, ואין להם יכולת לשרת את כולם. גם הם נמצאים בקטע הזה של הייאוש, כי גם הפרנסה שלהם נפגעה, וכמה פעמים ביום אפשר להתקשר לאנשים ולהגיד שאנחנו מצטערים, אבל אין לנו כלום להציע לך? זה כמובן לא תענוג גדול, אז מנסים להתחמק מהשיחות האלה".

מוסיפה פרופ' איילה מלאך-פיינס, ראש המגמה למדעי ההתנהגות בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון: "דווקא בגלל המצב בשוק העבודה, חברות ההשמה מוצאות את עצמן במצוקה קשה, וכשהחברה במצוקה, תחושת המצוקה מחלחלת לעובדים, שמוציאים את העצבים שלהם על כל מי שמתקשר אליהם".

ואם העצבים הללו יורדים על מישהו, שהתרגל כל חייו ליחס של כבוד, המצב הולך ומסתבך, אומרת מלאך-פיינס. "אצל מנהלים בכירים, עצם החיפוש אחר עבודה מהווה משבר מאוד קשה. אלה אנשים עם רקורד של הצלחה, עם ציפיות לכבוד, שפתאום מוצאים את עצמם במצב שבו הם נזקקים לעזרה מאחרים, וזה מצב שגורם לרגישות יתרה ולחוסר סבלנות".

סטירת לחי לאנשים בטראומה לאה (שם בדוי) עוסקת בהשמת בכירים שנים רבות ואינה מוצאת שום הצדקה למתרחש אצלה בענף. "בעיני, זה מגלם בעיה מקצועית קשה, גם ברמה האתית, למרות שלא כולם נוהגים כך. צריך להבין, עם זאת, שאדם נמדד בשעות הקשות שלו, ואסור לו להתייחס בצורה בוטה או מזלזלת כלפי אנשים, לא חשוב מה המצב. במקרים הללו, מדובר באנשים שבפעם הראשונה בחייהם נאלצים לחפש עבודה, וזוהי טראומה בפני עצמה. אדם כזה, שמקבל פתאום סטירת לחי מילולית - פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה".

מעבר לטיעונים האנושיים, פוסקת לאה, כי חברות ההשמה היו צריכות לנצל את הרפיון הנוכחי בשוק העבודה, כדי להתכונן לעתיד. "תקופות משבר הן הזמן להכין תשתיות הצלחה לעוד שנה-שנתיים. כלומר, זה הזמן להיפגש עם כל האנשים הפנויים בשוק ולהכיר אותם מקרוב".

לפני שנתיים-שלוש, היחס היה שונה?

"לא. גם אז היה יחס של שוק בשר, וגם אז, לא היה זמן להקדיש לאנשים".

בעוד כמה שנים, מזהירה לאה, עלולות חברות ההשמה לשלם מחיר כבד על יחסן היום. "הבכירים, שמחפשים היום עבודה, הם אלה שהובילו וימשיכו להוביל את הכלכלה. מחר הם שוב יתפסו עמדות בכירות, אבל אז יבוא יום החשבון. חברות ההשמה יבקשו לקבל מהם עבודה, ואז יהיה תורם של הבכירים שלא להחזיר טלפונים".

מסכימה נעמה: "כדי להצדיק את עצמם, הם אומרים כל הזמן, שאין להם משרות להציע. אז בסדר. אבל שינצלו את הזמן הזה, להיפגש איתנו ולהכיר אותנו מקרוב. אסור להם לשכוח, שכל אחד מאיתנו יכול להיות קליינט שלהם בעתיד".

נתוני הפתיחה של איילת (שם בדוי), כפי שהיא מעידה על עצמה, היו טובים יותר מבכירים אחרים שמחפשים היום עבודה. "יש לי קרובת משפחה בתחום ההשמה, שהודות לפרוטקציה שלה, הצלחתי להשיג ראיונות אצל כמה חברות מובילות בתחום". לפני שפוטרה, מילאה איילת שלושה תפקידים של סמנכ"לית שיווק בחברות שונות בענף השירותים. "הטענה העיקרית שלי נגד חברות ההשמה היא, שהן בכלל לא עוסקות בהשמה. אני, למשל, יכולה למלא תפקידי שיווק בתחומים מחוץ לשירותים, אבל הם לא מוכנים לשמוע על זה. ואם מדובר רק בתפקידים בתחום השירותים, אז אני לא צריכה אותם, כי את כל המי ומי בתחום שלי אני כבר מכירה, ואם וכאשר יש משרות פנויות - אני יודעת על כך. אני צריכה אותם בשביל הדברים האחרים, וכאן, הם לא מוכנים לעזור".

"נפגשנו לפני שבע שנים"

איילת מספרת על מנהלת השמה, שהכירה לפני שבע שנים, ועתה היא ביקשה להיפגש איתה שוב. "היא אמרה לי שאין צורך, כי הרי כבר נפגשנו לפני שבע שנים. אז אמרתי לה, שקרה דבר אחד או שניים אצלי מאז בתחום התעסוקתי, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע".

כשהתקשרה למשרדי השמה בלי פרוטקציה, התגובה הייתה צפויה. "מדברים עם אחרונת הפקידות - חווייה מאוד לא נעימה בפני עצמה. לא פעם שמעתי מהן 'את לא צריכה להתקשר כל שלושה שבועות. אם יהיה משהו, נתקשר אליך'".

במקרים הנדירים שהוזמנה לפגישה, זכתה להרצאה מצמררת על סיכוייהם של אנשים כמוה בשוק העבודה של היום. "זו תמיד אותה שיחה. אומרים לך, שכמו דירה, שהיתה שווה פעם 100 אלף דולר שווה היום רק 50 אלף דולר, גם את שווה היום חצי מהמחיר שלך בשוק. וזה במקרה הטוב, שיוצע לך תפקיד".

דני (שם בדוי), איש היי-טק בכיר, חיפש עבודה לפני שלוש שנים, בעיצומה של תקופת הבועה, באמצעות חברות השמה. "אז, זה היה סיפור לגמרי שונה. היו מחזירים לי טלפונים מיד, מחזרים אחרי ומנסים לשכנע אותי למה כדאי לי לעבוד רק איתם. היום, מי בכלל מחזיר טלפון?"

גם במקרה היחידי, שבו קיבל מידע על עבודה פוטנציאלית, לא יצא מזה כלום. "גם במקרה הספציפי הזה, הטיפ הגיע רק אחרי שהצלחתי לשכנע את מנהלת ההשמה, שהניסיון שלי אכן רלוונטי למשרה הספציפית, בניגוד למה שהיא חשבה".

דני נמצא כעת בקשר עם עשר חברות השמה, שאת חלקן הוא מכיר עוד מהתקופה שמילא תפקיד בכיר בהיי-טק ושכר את שירותיהן. "לא שזה משנה הרבה היום", הוא מודה. "ברוב המקרים אי אפשר להגיע למישהו בכיר יותר מהמרכזנית, גם אם היה לך קשר איתם בעבר. וגם אז, כל שיחה מתחילה עם אותם תרחישים שחורים לגבי מה שצפוי לי מבחינת משכורת ומבחינת מעמד. תתכונן לגרוע ביותר - זאת העצה של כולם. ובדרך כלל, אחרי שיחת היכרות כזאת, אני לא שומע מהם".

האמנם שמחה לאיד?

האם מדובר בשמחה לאיד? הפסיכולוג הניהולי ד"ר איתי שילוני אינו פוסל את האפשרות. "יש היום איזו תחושה, שזמנם של המנהלים הבכירים עם המשכורות השמנות חלף ומותר לזלזל בהם", לדבריו.

חברות ההשמה, כמובן, דוחות על הסף כל טענה מסוג זה. לדבריהן, גם אם יש כמה חברות, שמוציאות למקצוע שם רע, רובן שומרות בקפדנות על כללי התנהגות. "צריך להבין, שחברות השמה הן גם חברות עסקיות, שעושות שיקולים כלכליים לגבי איך להשקיע את זמנן", אומרת רחלי ברוך, מנהלת תחום השמת בכירים בחברת נישה הייטק. "אם אין משרות מתאימות לפרופיל ספציפי, למה להשקיע זמן ולראיין את המועמד מלכתחילה? צריך להבין שברגע שאתה מראיין בן אדם, אתה מחוייב לו".

יתרה על כך, טוענת ברוך, גם טובת המועמד עומדת מול עיני אנשי ההשמה. "אם אני יודעת מראש שלא אוכל לסייע, אז למה לבזבז את זמנו?" היא מסבירה. "למה סתם לבנות אצלו ציפיות?"

אבל אם מדובר במי שהיה בכיר, אין זה אינטרס שלכם להכיר אותו, גם אם אין להם מה להציע לו היום?

"יכול להיות שבעיניו הוא בכיר, אבל בעיני לא. לי חשוב מה הוא עשה לפני תקופת ההייפ".

בחברת עמדה, מהמובילות בתחום השמת בכירים בארץ, עושים מאמצים רבים להיפגש עם כל מועמד, גורסת נורית ברמן, מבעלי החברה. "המדיניות שלנו היא, שאנחנו נפגשים מיידית עם אנשים, שעונים על קריטריונים הדרושים אצלנו באותו רגע. בנוסף, חשוב לנו להיפגש גם עם אותם אנשים, שלהערכתנו יהיה לנו מה להציע להם בעתיד. אבל יש, לצערי, קבוצות נוספות של אנשים, שאין לנו מה להציע להם".

בתגובה לטענה לפיה חברות ההשמה נוטות לקטלג מועמדים, אומרת ברמן: "המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה להמליץ על האנשים. אבל היום, הארגונים אינם מוכנים לחשוב במונחים גמישים. הם מגייסים רק מנהלים, שיש מאחוריהם לפחות הצלחה אחת. היום הם לא מוכנים להמר, ולכן גם לא מוכנים להסתכל על מי שאינו מתאים בדיוק למה שהם צריכים. אי אפשר להאשים אותנו, כי הבעייה זה השוק".

לגבי הטענה שחברות ההשמה יכלו לנצל את המשבר בשוק וחוסר העבודה כדי להכיר את המועמדים מקרוב, אומרת ברמן: "מספר ההשמות אכן קטן יותר, אבל על כל השמה עובדים הרבה יותר קשה. לכן, העובדים שלנו מאוד עמוסים. אפילו תגברנו את כוחותינו בזמן האחרון. כשאתה גוף עסקי, שצריך לנהל את עצמו עם רציונל, אחד הקריטריונים זה קביעת סדרי עדיפויות, ואני אומרת את זה בכאב".

חיה קוניק, מנהלת חברת תיאום, עוסקת בהשמת בכירים כבר 16 שנה. "אני מקפידה להיפגש עם כל מועמד", הוא אומרת, "ובזה אני שונה מכל האחרים. העסק הזה, הרי, מושתת רק על אנשים, ומי שלא יודע לתת יחס לאנשים, סופו להיכשל".

טענות על יחס מזלזל של חברות ההשמה כבר הגיעו לאוזניה של נחמה קרפול, מנהלת משאבי אנוש, מבין החברות הוותיקות בתחום. "אצלנו זה לא קורה, כי יש לנו נוהלים מאוד קפדניים בעניין הזה", היא אומרת. "מאוד מצער לשמוע על כך, כי דברים כאלה קובעים תדמית של ענף שלם".