שר לא צייץ

באוצר הופתעו מעוצמת ההתנגדות לתקציב 2005. ההתקפות על שר האוצר בנימין נתניהו באות מהמגרש הפוליטי וזה מאוד לגיטימי. חלק מההתקפות, ושל מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט בפרט, מוזמנות. מרגע שנתניהו הופך כל דבר לשואו הכל לגיטימי. לו נתניהו היום שר הדתות, שירותי הקבורה לא היו יורדים מראש סדר העדיפות הלאומי.

עם זאת, השרים היותר אינטליגנטים, בהם לימור לבנת, ציפי ליבני, צחי הנגבי, ישראל כץ ואפילו שאול מופז, סוגרים בשקט את הדילים עם שר האוצר.

גם הביקורת המקצועית של טובי הפרופסורים לכלכלה כמו אבי בן בסט והסטטיסטיקן הממשלתי פרופ' שלמה יצחקי, לעיתים בחלקה מוצדקת. התנהגות האוצר אינה מותירה אלטרנטיבה אחרת. לביקורתו של אולמרט, על 20 מיליארד השקלים המתחבאים להם במרתפי האוצר, נשלח מכתב בחתימת ראש אגף התקציבים קובי הבר, שעיקרו: לא נכון. לביקורתו של פרופ' יצחקי, שהאוצר מסתיר נתונים ועקב כך תחזיות התקציב והצמיחה משובשות, באה תגובת החשב הכללי ד"ר ירון זליכה: שיפנה לאתר באינטרנט. לתלונות השרים כמו שר הבריאות דני נווה ושר הרווחה זבולון אורלב על הקיצוצים הדרקוניים ב-2005, באוצר מזכירים כי בימי מתושלח התקציבים שלהם גדלו ריאלית בעשרות אחוזים. תגובת האוצר תמיד היא ככה או ככה, לפי צורכי השעה. כשצריך משתהים על הצמיחה המופלאה, כעבור שעתיים מזהירים מפני שקיעה בבוץ המיתון.

שרון הוא שמחפש היום את ההנחות בתקציב, בגלל ההתנתקות. לכן שרון רוצה תקציב חברתי, כרטיס הכניסה של העבודה לממשלה. אלא שמצד שני, זה מה שמשחק בדיוק לידי מתנגדי ההתנתקות, ומורדי הליכוד. ראשי המפד"ל דורשים פתיחת ברזים כדי להישאר בממשלה, עד לטרפוד ההתנתקות ובהמשך הפלת רה"מ. גם שרי הליכוד האחרים, הידועים בהתנגדותם להתנתקות, סוחטים היום מרה"מ ומשר האוצר עוד תקציבים. מסרק ההתייעלות של שר האוצר נשכח בכסא האחורי. מי שפותח היום את ברזי התקציב הוא שר האוצר. אלא שמה שמותר לשר האוצר, פסול למ"מ רה"מ. זה לא מפריע לתחושה הרווחת בקרבת שר האוצר, שכולם נגדו, וזה לא טוב לכלכלה.

תחושת הבטן היא שהתקשורת עושה לנתניהו עוול, שלא יודעת עד כמה הוא רגיש חברתית, ומציגה אותו אנטי שכירים ואנטי חלשים. התחושה כי אם רק היתה לנתניהו עיתונות חיובית יותר, היינו מבינים עד כמה המשק בדרך להתאוששות. אלא שהבעיה נמצאת במגרש הפוליטי. רה"מ עדיין "חם" על מתפקדי הליכוד שהכשילו אותו במשאל החברים, לעיני המצלמות, ולעיני בוש וטוני בלייר.

לפי הטייס האוטומטי הקיצוץ ב-2005 היה צריך להיות דרקוני, כ-11.5 מיליארד שקל לפחות, ללא עלויות הפינוי מעזה, וביחד עם העלויות כ-15 מיליארד שקל. אלא שמלכתחילה הקיצוץ מול הטייס האוטומטי נקבע ל-9 מיליארד שקל ועוד כ-3 מיליארד שקל בהכבדת נטל המיסוי ב-0.5% מהתוצר על שכבות הביניים. ציוץ לא נשמע מהשרים. ודווקא כאשר שר האוצר התרצה, והוריד את הקיצוץ בפועל ל-5.35 מיליארד שקל, ועוד 950 מיליון שקל לשינוי סדרי העדיפויות לטובת החברתיים, מקהלת השרים פתחה את פיה. המיסים החדשים, מה שהאוצר מכנה ביטול עיוותים במיסוי הישיר, העקיף ובמע"מ, נשארו בספרי התקציב.