1. העיתוי
אורי בלאו חזר לארץ באוקטובר 2010 ונחקר במשך יום אחד. תיק החקירה בעניינו רחוק מלהיות עב כרס. מספיקה רבע שעה כדי לקרוא אותו מקצה לקצה. ובכל זאת, נדרשו ליועץ המשפטי שבעה חודשים כדי לזמנו לשימוע, ועוד שנה שלמה כדי להחליט על העמדה לדין. אפשר להניח שווינשטיין וצוותו התחבטו רבות בשאלה אם ראוי להעמיד לדין עיתונאי על עבירה כזו. מותר גם להניח שיש תיקים בוערים יותר על שולחנו, למשל זה של אביגדור ליברמן. ועדיין מעניין לבחון את העיתוי שבו התקבלה ההחלטה - חודשיים לפני הדיון בערעור שהגישה ענת קם לבית המשפט העליון.
בדיון שיתקיים בראשית אוגוסט, תטען קם בין השאר לאפליה שנוקטת המדינה בעניינה בהשוואה ליחס שמקבל בלאו. לשיטתה, לא ייתכן שהיא תשב בכלא, אחרי ששיתפה פעולה עם הרשויות, ואף סייעה להחזיר את בלאו ארצה (בעקבות ויתורה על החיסיון העיתונאי), בעוד בלאו ממשיך בשגרת חייו. אחרי הכול, היא הורשעה במסירת מידע סודי ובהחזקתו, כשגם בלאו חשוד בהחזקת אותו מידע.
כשתעלה הטענה הזו, תוכל הפרקליטות לטעון שהנה, גם נגד בלאו ננקטו הליכים. אבל יש מי שכבר מוכן להמר על כך שהפרקליטות לא תמהר לגלגל את עניינו של בלאו בבית המשפט. קודם יחכו שערעורה של קם יידחה, ורק אחר כך יגיעו להסדר טיעון בעניינו. וסביר שיהיה זה הסדר שיותיר אותו מחוץ לכותלי הכלא.
2. המישור העקרוני
אין עיתונאי שכותב על נושאים ביטחוניים, ואינו מחזיק מסמכים מסווגים. הקורא מרוויח מידע מדויק יותר, והכתב זוכה לאמינות ולגיבוי ממוסמך, למקרה שמישהו יטיל ספק בדברים.
הסבירות שגורמים עוינים יפרצו דווקא לביתם או למחשבם של עיתונאים כדי לשים ידם על מסמך מסווג, נראית מעט מופרכת בהשוואה לחומר שהם יכולים למצוא בביתו של כל קצין בכיר. ודאי כאשר מדובר באנשי ביטחון לשעבר, שנוטים לקחת הביתה כמה מזכרות, עבור ספר זיכרונות או סתם ועדת חקירה שאי-פעם תצוץ. גם האפשרות שהועלתה לאחרונה, שלפיה עובד זר עלול לסלק מבית העיתונאי כמה מסמכים חסויים במיוחד, מעלה חיוך כשנזכרים שעובד זר נתפס דווקא בביתו של וינשטיין. נכון, זה קרה בטרם מונה לתפקיד היועץ, אבל מי יודע, אולי גם כפרקליט צמרת הוא החזיק בביתו מידע יקר ערך על לקוחותיו.
העמדתו לדין של עיתונאי יוצרת תקדים מסוכן, ודאי באטמוספרה המאוד לא סבלנית שקיימת כיום במדינה. אטמוספרה המקדשת התלהמות פטריוטית על פני זכויות אדם ועיתונות חופשית. די לזכור את התיקון הדרקוני לחוק לשון הרע, ואת הזובור שעבר ערוץ 10 אצל הפוליטיקאים, כשחרב הסגירה ריחפה מעל ראשו, כדי להבין שצעדים כוחניים מופעלים כיום כלפי התקשורת. וינשטיין מבקש לשוות להחלטתו חזות ביטחונית, אבל קשה לחמוק מהתחושה שזה לא קורה בחלל הריק.
ושלא יהיה ספק. יש למדינה סיבות לכעוס על בלאו. הוא מסר 50 מסמכים, הותיר אצלו העתק שלהם, ולא גילה שברשותו 1,800 מסמכים נוספים, שגם אותם בסופו של דבר החזיר. הוא גם נמנע מלשוב ארצה, אף שהיה מבוקש לצורכי חקירה. זה אולי מרגיז, אבל לחלוטין לא מצדיק העמדה לדין בעבירה לפי סעיף 113 ג', שנמצא תחת הכותרת ריגול חמור. עצם זה שגם משרד המשפטים הדגיש בהודעתו לעיתונות כי הוא נמנע מלייחס לבלאו ריגול לפי המשמעות המקובלת, ממחיש שמשהו במתכונת שבה מתנהל עניינו של בלאו לא ממש נכון. אם היה בית דין משמעתי רציני דיו שבו יכולה הייתה המדינה לשחרר קיטור נגד עיתונאים, היה מקום לברר את הדברים במסגרתו. מאחר שמועצת העיתונות היא גוף די שולי, מתקיים הדיון במסגרת המוכרת והנוחה למדינה - המשפט הפלילי. וחבל.
3. הפרופיל התקשורתי
הפגנת ארגוני העיתונאים מול משרד המשפטים השבוע לא עוררה הדים גדולים. כמה עשרות עיתונאים עמדו שם נבוכים לנוכח הצורך להיות בצד המפגין במקום בזה של המתבונן מן הצד. אלא שהשפעתה של ההפגנה גדולה מסך משתתפיה. יחד עם גילוי הדעת של הפרשנים הצבאיים ועם עצומות נוספות בעניינו של בלאו, נוצר איחוד שורות שמשרת היטב את קו ההגנה. היום זה בלאו, מחר זה אנחנו ואין צורך למצוא את ההבדלים.
הגישה הזו לבדה לא מיטיבה עם העיתונות, וגם לא בטוח שהיא מיטיבה עם בלאו. היא משטיחה את הדיון והופכת את בלאו לסמל. יכול להיות שאם בלאו היה מוסר את גרסתו להשתלשלות האירועים ומתאר את הלחצים ואת הבלבול שהיו מנת חלקו במגעים עם השב"כ, הייתה ההזדהות כלפיו בציבור גדולה יותר, זאת כיוון שהדיבורים הגבוהים על חופש העיתונות ועל מהות הדמוקרטיה עוברים למרבית הציבור מעל הראש.
אלא שבלאו ופרקליטיו מסרבים כרגע להתראיין שכן כתב האישום טרם הוגש והדיבורים מצטיירים כרגע כמיותרים. מה שכן, סביר שהתיק הזה יתנהל בפרופיל תקשורתי גבוה. למה? כי פרקליטו ז'ק חן, שייצג בעבר (יחד עם יהושע רזניק) את יצחק יעקב (יצה), שהואשם במסירת מסמכים סודיים, הצהיר בעבר שבתיקים עם אפיל ביטחוני אור השמש מסייע לצדק. אפשר להניח שגישה דומה תינקט גם כאן.
4. אורי בלאו מול ענת קם
בהנחה שהמשפט אכן יגיע לשלב ההוכחות, ולא ייסגר בהסדר טיעון כבר מההתחלה, יאלץ בלאו להתמודד לא רק עם התביעה אלא גם עם חובותיו כלפי המקור שלו, ענת קם. אפשר להניח שאחרי שקם ויתרה על החיסיון העיתונאי, ואחרי שפורסם כי היא שוקלת להגיש נגד בלאו ונגד עיתון הארץ תביעת פיצויים, בלאו יהיה משוחרר מחובת הנאמנות שלו כלפיה.
בלאו ודאי יבדל את עצמו מקם. הוא עשוי לטעון שהיא זו שלקחה את המסמכים ואילו הוא רק קיבל אותם מבלי שידע מה בכלל מכיל הדיסק און קי שמסרה לו בנסיעה מקרית משותפת מירושלים לתל אביב. הוא גם יכול לטעון שהוא כעיתונאי מחויב לציבור הרחב, בעוד קם מהיותה חיילת, הייתה מחויבת לצה"ל, ולכן אין להשוות ביניהם. גם ההערכה המקובלת שנמנע מלרמוז לקם כי הצבא מתעניין במסמכים שמסרה לו, יכולה לשרת אותו בבית המשפט כמי שנמנע מלשבש חקירה. אף שאת מקורביה של קם היא ודאי מאוד מקוממת.
נדיר - ספק אם קיים - מקרה שבו הן העיתונאי והן המקור עומדים לדין. ההתנהלות במשפט מן הסתם תהיה שיעור מרתק ביחסי עיתונאי-מקור.
5. התחקיר על גבי אשכנזי
אורי בלאו היה צריך הרבה אומץ כדי לפרסם באוקטובר 2009 תחקיר שעסק בגבי אשכנזי (בתקופה הקצרה שהיה אזרח), בבנו איתי ובהתקשרויותיהם עם התעשיות הביטחוניות. חודש קודם לכן הוא הגיע להסדר עם מערכת הביטחון לפיו ימסור 50 מסמכים סודיים שיש בידיו וישמיד את מחשבו האישי. בתמורה הבטיחה מערכת הביטחון שלא תחקור אותו בנושא ושתממן עבורו קניית מחשב חדש.
בלאו היה יכול להימנע מלעקוץ את הרמטכ"ל כל-כך קרוב לסגירת ההסדר ביניהם. הוא היה יכול לחכות עד שהרוחות יירגעו, אבל הוא עיתונאי טוב, שהחזיק סיפור טוב, ובער לו לפרסם אותו.
אפשר לנחש שהמבוכה שנגרמה לאשכנזי מתחקיר על ענייניו האישיים הטרידה אותו יותר מהביקורת על הסיכולים הממוקדים. האם היא גם עוררה אצלו מוטיבציה מוגברת להגיע אל מקורותיו של בלאו, שהיו באותה עת עדיין חסויים? מקורביו טוענים כמובן שאין קשר. החיפוש אחר המקור התנהל ממילא כל העת במקביל.
אבל לגבי דבר אחד אין ספק. הכתבה הזו נתפסה כהתגרות. דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו רמז בראיון לגל"צ כי הצבא ראה בהכנת הכתבה על אשכנזי סוג של סחטנות ("קשקוש", אומר על זה אדם שמכיר היטב את בלאו), בעוד בלאו היה מעדיף לראות בה פשוט יושרה עיתונאית. תם פרק, אפשר להמשיך לעבוד. אין סיבה שמישהו ייקח את הדברים אישי מדי. זאת אמנם חשיבה מעט תמימה עבור מי שכבר התוודע מקרוב אל המערכת בעת שניהל איתה משא ומתן על החזרת 50 המסמכים, אבל לא מן הנמנע שכך הוא חשב.
הסיפור הזה מייצג היטב לא מעט התלבטויות שיש לעיתונאים ולמערכות בכל הנוגע לחומרים רגישים ולעיתוי פרסומם. המקרה של בלאו בוודאי לא תורם למוטיבציה לפרסם את החומרים הללו. המפסיד העיקרי הוא הציבור.
6. העיתונאי והעיתון
שרד עורכי הדין ליבליך-מוזר, שמעניק ייעוץ משפטי שוטף לעיתון הארץ, ייצג את בלאו כשהחלו במערכת הביטחון להתחקות אחר מקור המסמכים. עיתון הארץ גיבה את בלאו באופן מעורר הערכה לאורך כל הדרך ובכלל זאת בתקופה ששהה בחו"ל. אך סביב הדיונים בין בלאו לבין מערכת הביטחון ביחס לחזרתו ארצה, צירף בלאו לתמונה גם את עורך הדין ז'ק חן, שליווה אותו גם בשימוע.
מעניין יהיה לראות אם תוך כדי ההליכים המשפטיים ימצאו את עצמם בלאו והארץ עם אינטרסים מנוגדים, וכיצד יתגברו על המשוכה. דוגמה קטנה למצב כזה יכולה להיות המסמך שצילומו הופיע בכתבה המפורסמת. ראש השב"כ הגדיר את הופעת המסמך בעיתון שחור על גבי לבן כ"תקיעת אצבע בעין". אם וכאשר תגיש קם תביעת פיצויים, כפי שאיימה שתעשה, סוגיית פרסומו מן הסתם תהיה במרכז הדיונים.
ייתכן (וזאת ספקולציה כמובן) שגישה צנועה יותר מצד העיתון, הייתה מונעת את מערכת הביטחון מלפתוח בחקירה. בלאו היה חוסך לעצמו את הגלות בחו"ל וקם הייתה היום סטודנטית מן השורה באוניברסיטה. במצב העניינים כיום, נדמה שבלאו מבליג על הצעד היהיר שנקט העיתון, במידה רבה על גבו, מכמה טעמים: הוא זקוק לגיבוי שלו, ובעיקר כי מעבר לעובדה שהדבר מכעיס, זה כבר לא ממש משנה.
אגב, עיתון הארץ לא היה צריך ללכת רחוק מדי כדי ללמוד עד כמה בוחנות הרשויות בקפידה מסמכים המפורסמים בתקשורת. חמש שנים קודם לכן הופיעו בחדשות ערוץ 2 מסמכים שהדליפה הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ' להארץ, ומשם התגלגלו לידי חוקרי ההדלפה. הסימנים שהיו על המסמך ביחד עם פלטי השיחות הרלבנטיים הצביעו עליה כעל המקור. מה שמביא למסקנה מקצועית אחת: לפעמים כדאי לוותר על ההתהדרות במסמך ולתאר את המתרחש בדרכים אחרות. פחות תהילה בטווח הקצר, אבל הגנה טובה יותר לעיתונאי ולמקורותיו בטווח הארוך.
7. ההיבט הביטחוני
במערכת המשפט משוכנעים כי המקרה של בלאו חריג, ושלא נראה כאן מצעד של עיתונאים שמועמדים לדין בנסיבות דומות. מבחינתם, בלאו משול לנהג שנתפס במהירות מטורפת של 200 קמ"ש, והטיעון שיש עוד כמוהו אינו רלבנטי.
גורמים משפטיים מציינים לחובתו של בלאו את מספר המסמכים העצום ואת העובדה שמרביתם חסרי ערך עיתונאי, שכן מדובר בתוכניות מבצעיות שלא היו מקבלות את אישור הצנזורה. תוכניות שהתגלגלותן לידי גורמים עוינים הייתה מזיקה.
כנגד הטענה הזו כבר נטען בעבר כי אילו היו מפרסמים בתקשורת את תוכניותיו הגרנדיוזיות של אריאל שרון, ערב מלחמת לבנון הראשונה, הייתה אולי נמנעת מראש הקזת דם מיותרת. ובכל מקרה, בלאו נהג לפי הכללים והעביר את כל כתבותיו לאישור הצנזורה.
אלא שכאן מעלה מערכת המשפט טענה נוספת, שלפיה בלאו גרם למדינה לבזבוז של מיליוני שקלים כיוון שהיא נאלצה לשנות תוכניות מבצעיות, מחשש שאחד המסמכים שברשותו הגיע לגורמים עוינים שעלולים היו לפרוץ למחשב שלו. ההשערה הזו היא כמובן היפותטית. בבדיקת פוליגרף שעבר בלאו עם חזרתו לארץ, הוא נמצא דובר אמת כשאמר שהמסמכים לא הועברו לאיש, וגם לא נמצא מעולם שמישהו חדר למחשב שהחזיק. באותה מידה אפשר לטעון שהאקרים ממדינות אויב מנסים לפרוץ לכל אדם העוסק בענייני ביטחון. הרי אין סיבה שיחשבו באותה עת שדווקא בלאו מחזיק בכמות גדולה במיוחד של מסמכים.
הנימוק שכל הורה לחייל ירצה לדעת שהתוכניות למבצע הבא שבו מעורב בנו נשמרות בחשאיות, הוא כמובן לגיטימי. וראוי שהמידע לא יסתובב בצורה לא מאובטחת. ראוי גם לציין שלא כל עיתונאי היה מרגיש בנוח להחזיק כמות גדולה כל-כך של מסמכים מסווגים, וכבר היו עיתונאים שהודו שהדבר היה מדיר שינה מעיניהם.
אבל דווקא אצל תחקירנים כמו בלאו, שעסוקים כל הזמן בחיפוש אחר הסיפור הגדול הבא, יש בהחזקתם של מסמכים אלמנט מרגיע. על רקע ההסכם הראשון שלו עם מערכת הביטחון אפשר לתמוה על הרצון שלו לשמור בקנאות גדולה כל-כך על הסחורה. אפשר היה לצפות שייתן כבר בשלב הראשון את כל חומרים ולא ידגום רק 50 מסמכים מתוכם. אפשר גם לקוות שהוא היה אחראי עד כמה שאפשר בכל הנוגע לשמירת החומר. אבל גם כאן, ראוי שהמערכת תבדוק קודם כול את עצמה, שכן הכשל הראשון באבטחה היה דווקא אצלה. בלשכת אלוף פיקוד מרכז.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
