עמוד הבית > דעות > מתן קמינר

יום בהיר אחד התהפך שוק ההון

'סתכלו על תוצאות הבחירות ביוון, עכשיו על הליברלים, עכשיו שוב על התוצאות

20/06/2012, 06:41

בבוקר יום שני בישרו עיתונים כלכליים ברחבי העולם שהיוונים "נהגו באחריות" והצביעו בעד ממשלה שתשאיר את המדינה בגוש היורו ואת ההסכמים עם האיחוד האירופי על כנם.

ניתוח של תוצאות הבחירות מעלה תמונה אחרת, שראש הממשלה המועד סמאראס מודע לה היטב: היוונים אולי רוצים להישאר ביורו, אך לא בתנאים שמכתיב להם האיחוד. ולא בכדי.

עד מאי השנה התנהלה המערכת הפוליטית היוונית במתכונת אירופאית "נורמלית", תחת הנהגתן של מפלגת מרכז-ימין ("ניאה דמוקרטיה") ומרכז-שמאל ("פאסוק").

מדיניותן הכלכלית של שתי המפלגות הייתה זהה: המשך האינטגרציה באיחוד האירופי, מעבר ממשק מבוסס-חקלאות לכלכלת שירותים, דה-רגולציה של שוק העבודה וקיצוץ מסים על ההון, לצד ניפוחו של המגזר הציבורי בעובדים שנפלטו מהענפים היצרניים. משך שנים, החובות הגדולים שהניבה מדיניות זו לא הפריעו לנושיה של יוון, רובם בנקים גרמניים. ולמה להם לדאוג? הבנקים הרי ידעו שמישהו כבר יחזיר להם את החוב, גם אם יתברר שההשקעה הייתה אווילית.

חוב שנהפך בין לילה "רעיל"

עד שיום בהיר אחד ב-2009, התהפך שוק ההון על יוון והחליט להמר נגדה: החוב הלאומי הפך בן לילה ל"רעיל". הריבית על ההלוואות הנוספות שנאלצה המדינה לקחת כדי לגלגל את חובותיה הישנים החלה להרקיע, והחוב הפך לחור שחור.

בשנים הראשונות למשבר, האפשרות של חדלות פירעון פשוט לא נידונה: היעלה על הדעת שהבנקים האירופאיים יפסידו את הכסף שהשקיעו ברשלנותם? במקום זאת, החל האיחוד האירופי לרקום תכניות לפריסת חובותיה של יוון, בתמורה ל"רפורמות" מבניות שאף לא העמידו פנים שמטרתן לבנות מחדש את המשק על בסיס יצרני. להפך: העם היווני נדרש לשלם עד קץ הימים על חטאי שליטיו, דרך הפרטה של נכסי הציבור היקרים ביותר, חיסול זכויות העובדים, וויתור שלם על ריבונותו הכלכלית.

ואז החל הסחף. מחאות ענק פרצו נגד ההסכם עם האיחוד האירופי, שכונה "התזכיר". ראש הממשלה פאפאנדריאו, בניסיון לזכות בלגיטימציה למדיניותו, הכריז על משאל עם. הנהגת האיחוד מצדה מיהרה לכפות את התפטרותו ואת ביטול משאל העם. הוקמה ממשלת אחדות של שתי מפלגות המרכז, וה"תזכיר" יושם. התוצאות היו מיידיות: זינוק באבטלה, התמוטטות של מערכות הבריאות והחינוך, ועלייה תלולה בפשיעה.

ואף על פי כן באו תוצאות הבחירות ב-6 במאי כהפתעה. ליציבותו של המבנה הדו-מפלגתי האירופי תרם הפחד מפני פיצול: מצביעי כל גוש נטו לחזק את המפלגה הגדולה בצד שלהם. אך לאור תמיכתן הנלהבת של שתי המפלגות הגדולות בגזרות, נראו שתיהן כתאומות זהות, והתמיכה בהן צנחה בהתאם. משיעור הצבעה משולב של 78% לשתי המפלגות בבחירות ב-2009 נפלו השתיים ל-32% בלבד.

נסיקת השמאל נמשכת

המצביעים ברחו ימינה ושמאלה. בארץ דווח בהרחבה על עלייתה המפחידה של מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית, שהתמיכה בה הגיעה לכדי 7%. אך ההפתעה העצומה של הבחירות הייתה דווקא עלייתה המטאורית של סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי".

חזית זו של קומוניסטים בעבר ובהווה, תנועות ירוקות ופמיניסטיות, שזכתה לשיעור הצבעה בגובה 4.6% בבחירות 2009, הגיחה מאלמוניותה אל המקום השני, עם 17% מההצבעה אל מול 19% ל"ניאה דמוקרטיה".

קשה להפריז בחשיבותן של תוצאות הבחירות הללו, לא רק ליוון אלא לגוש היורו כולו. ביוון נוצר דגם פוליטי חדש, תלת-גושי. במרכז עומד גוש ניאו-ליברלי שמתעקש לקבל את תכתיבי הצנע של האיחוד האירופי. משני צדדיו ניצבים כוחות שדוחים את "התזכיר": ימין לאומני ובדלני, שמאשים במצבה של יוון את האליטה הקוסמופוליטית, ובעיקר את המהגרים; ושמאל אנטי-לאומני, שמסרב להשתעבד לנצח לחובות שנצברו שלא בטובת העם. לאחר שכל אחד מהגושים זכה ב-6 במאי בכשליש מהקולות, לנשיא יוון לא נותר אלא להכריז על בחירות חדשות.

בבחירות הללו, שהתקיימו ביום א', המרכז לא ניצח. גוש הימין הלאומני אמנם קרס, אך נסיקתו של השמאל נמשכת: אל מול גוש המרכז שקיבל 42% מהקולות ניצב השמאל עם 38%. ניאה דמוקרטיה אמנם הגיעה למקום הראשון, ויחד עם פאסוק היא יכולה להרכיב ממשלה, אך כזאת שנעדרת בבירור כל לגיטימציה ציבורית.

מסיבת הניצחון וסוכת האבלים

אולי זאת הסיבה שעצרת סיכום הבחירות של סיריזה בליל ראשון נראתה כמו מסיבת ניצחון וביתנה של ניאה דמוקרטיה נראה כמו סוכת אבלים. אם שוק ההון יחליט שוב להמר נגד יוון – מה שעלול לקרות על אף ניסיונות הכניעה של הגוש ה"מנצח" – המדינה עלולה לפשוט את הרגל ולהישמט מהיורו מתישהו בחודשים הקרובים. יש צדק פואטי ופוליטי בכך שהדבר יקרה תחת ממשלה שמייצגת את הקו שהוביל את יוון אל השוקת השבורה, ולא יובא לפתחה של ממשלה שמנסה לפתוח קו חדש.

במהלך המחאה החברתית של קיץ 2011 הצביעו אנשי האוצר על שכנתנו כאיום: "אתם רוצים שנהיה כמו יוון?" בקיץ הנוכחי עלולה יוון להפוך לתמרור אזהרה, לא לאלה שמבקשים צדק חברתי אלא לאלה שמשיבים את פניהם ריקם בשם צווי השוק. בכל הנוגע להתהוותה של תנועת המונים שמבקשת להיפרע מעולו של הניאו-ליברליזם ולהצטרף לחזית העולמית של "ה-99%", לא יזיק לנו להיות הרבה יותר כמו יוון.

מתן קמינר הוא פעיל חברתי, סטודנט לאנתרופולוגיה ומתרגם הספר "ההיסטוריה עממית של ארצות הברית" להווארד זין בהוצאת בבל ופרסומים נוספים. הוא שוהה בשבועות אלה ביוון וחוקר את המצב הפוליטי ואת עליית השמאל גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
 
חזרה למעלה