למה אנחנו מתעקשים כל הזמן להתמקד בדברים רעים?

בספרה של וונדי מאס "ג'רמי פינק ומשמעות החיים" מופיעה שיחה בין אב לבנו.

"מאבק גדול מתרחש בתוכי", אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא הכעס, השמחה לאיד, התסכול, האכזבה, השיפוט, המרירות, הקנאה, הצער, חוסר הפרגון, החמדנות, היהירות, הרחמים העצמיים, רגשי האשם והאגו. הזאב הלבן הוא הטוב שביניהם - שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוככי לבבך".

הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו: "איזה זאב ינצח?".

"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר".

בהרצאתו "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" מ-1946, הדגיש הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שהעיקרון הבסיסי בפילוסופיה של הקיום הוא שהאדם הינו מה שהוא בוחר להיות, "נידון להיות חופשי". האדם הוא אוסף סך החלטותיו. דרך הבחירות העומדות לרשותו הוא מגדיר בהדרגה את עצמו.

האדם גם בוחר את ערכיו ואת אופן הסתכלותו על העולם. אין דבר כזה "העולם האמיתי". אנחנו אחראים במידה רבה לבריאת עולמנו ורק אנחנו מחליטים בעזרת אילו משקפיים נתבונן על העולם.

מאכילים את הזאב השחור

לפני כמה שנים נסעתי במונית להרצאה ונקלעתי לפקק תנועה. לאחר כמה דקות הנהג ואני היינו עדים לרכב שעקף את כולם תוך נסיעה אסורה בשולי הכביש.

"איזה עם מגעיל הישראלים האלה", פירשן הנהג את האירוע. "כולם נוסעים פה בשוליים, עושים מה שבא להם. חצופים".

"אתה נסעת בשוליים?", שאלתיו.

"לא".

"המכונית משמאלנו נסעה בשוליים?", ניסיתי עוד שאלה.

"לא".

"גם המכונית מאחורינו לא נסעה בשוליים, וגם לא זו שלפנינו, ובכלל, איש כמעט לא נסע בשוליים. תראה איזה דבר מוזר קרה - איש אחד נסע בשוליים לעומת עשרות רבות שלא נסעו, ומה המסקנה הסטטיסטית שקיבלת? שכל הישראלים הם מגעילים וחצופים ועוברים על החוק. מוזר, לא?".

לא במקרה אני מספר סיפור זה: מדובר באבטיפוס לנקודת מבט של רבים מאיתנו על המתרחש סביבנו. אנו מאכילים את הזאב השחור שלנו בכמויות מזון עצומות ואילו הזאב הלבן מורעב. רבים מעדיפים להתרכז בשלילי ולא לשים לב לחיובי. המשקפיים השחורים הם שיא האופנה.

בשבוע שעבר כתבתי על סקר האושר (רווחה) שבו דורגנו במקום ה-14 בעולם. אף שהסקר המחמיא לישראל לא בוצע על-פי בקשת הממשלה אלא על-ידי מכון מחקר בינלאומי מכובד, הזדרזו כמה ישראלים מלומדים לפסול מיד את תוצאותיו. אם היינו מדורגים במקום ה-141 בסקר זה, אחרי בלרוס וסומליה, לא היו אותם המלומדים מטילים דופי במחקר, אלא מדגישים את רצינותו ואת מהימנותו. אצל המבקרים הללו, הזאב השחור מנצח בנוקאאוט את יריבו.

שלא תהיה טעות, אני לא חושב שהכול טוב בישראל - המצב רחוק מכך מרחק רב, רב מאוד. אני פשוט מצפה שיהיה איזשהו איזון בין הדברים הדורשים תיקון לבין הדברים שניתן להתגאות בהם.

אין פה אנשים טובים?

הערוצים המסחריים של הטלוויזיה הישראלית הם ממש חממת גידול עבור הזאב השחור. בדקו, למשל, כמה תוכניות תחקיר הוקדשו ל"אנשים טובים באמצע הדרך". איך זה שבכל מהדורות החדשות יש כל-כך הרבה דיווחים על דברים זדוניים, והפינה היחידה על אנשים טובים, שהופיעה לפרק זמן קצרצר באחד הערוצים המסחריים, ירדה בשל רייטינג נמוך?

רק בימי הזיכרון וביום העצמאות מתברר לעם ישראל שישנם פה אנשים מופלאים: לוחמים עזי נפש, אנשים אדירי רוח ומעש, חוקרי מדע מן המובילים בעולם, אנשים חדורי אמונה גדולה וגיבורים אשר שרדו את השואה והצליחו לשמור על צלם אנוש ועל כמיהה לחיים על אף המציאות הלא אנושית שהייתה מנת חלקם. האם כך זה צריך להיות?

העניין הוא, שהערוצים המסחריים נותנים לנו את מה שאנו רוצים, או, אם נדייק קצת יותר, את מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לראות. הסגידה לרייטינג מכוונת את קברניטי הערוצים המסחריים לזרועותיו של המכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי.

הזאב השחור אינו בררן, הוא טורף את כל סוגי המזון שנקרים בדרכו.

ענק הספרות הרוסית, לב טולסטוי, שאל: "איך זה שאנשים רבים כל-כך מאמינים בקלות רבה כל-כך בכל דבר רע שהם שומעים על אחרים, אבל מסרבים להאמין כשהם שומעים דברים טובים?". כל מי שלא מרמה את עצמו יודע שטולסטוי צדק - זהו אכן דפוס קבוע בצורת החשיבה של רובנו.

הבחירה במה להתמקד ומה לאמץ לחיקנו נמצאת בראשנו. לצד האחריות האישית של כל אחד מאיתנו, הייתי מצפה לקצת יותר אחריות ציבורית ותקשורתית בהצגת המציאות הישראלית. אפשר לספר על הישגים מופלאים ברפואה, במדעים, בחקלאות ובטכנולוגיה.

על מנת לסבר את האוזן עד כמה כל החיובי מוסתר מעין הציבור, שאלו את עצמכם האם אתם יודעים שהשחמטאי הישראלי רב-אמן בוריס גלפנד עומד להתמודד במאי הקרוב על אליפות העולם מול הגאון ההודי אנאנד? בהזדמנות זאת, נאחל לו בהצלחה.

* הכותב הוא ד"ר למתמטיקה ולהוראת המדעים ומומחה לתורת המשחקים