מאהבה עד מוות / ביקורת תיאטרון

12 גברים ונשים, רובם ככולם צעירים וצעירות, נתקלים זה בזו באקראי בחלל התחנה המרכזית החדשה (שבו ממוקם גם תיאטרון קרוב), ובתוך שכולם עסוקים בשיחות בטלפונים הניידים שלהם, מתרחשות פגישות ההופכות אותם לשישה זוגות ; "א"א: אישה אלימה", מאת ובבימוי ניקו ניתאי. תיאטרון קרוב ; למרות חינניותה, ההצגה נגועה בחובבנות ובבנאליה

על אף שעל כתיבת המחזה חתום לכאורה ניקו ניתאי הוותיק - שכמו המורה להתעמלות ולדרמה בבית הספר היסודי, הוא גם מייסד התיאטרון, הבמאי והמלחין - הרי ברור כבר מהסצנה הראשונה של "א"א: אישה אלימה", שהיא מסוג ההצגות שלא נוצרות ממחזה כתוב מלכתחילה, אלא נולדות מתוך תרגילי אלתור ומשחק, שמתגבשים תוך כדי עבודה להצגה.


הנושא הפעם הוא עלייתה וקמילתה של האהבה. 12 גברים ונשים, רובם ככולם צעירים וצעירות, נתקלים זה בזו באקראי בחלל התחנה המרכזית החדשה (שבו ממוקם גם תיאטרון קרוב), ובתוך שכולם עסוקים בשיחות בטלפונים הניידים שלהם, מתרחשות פגישות ההופכות אותם לשישה זוגות. מכאן ואילך עוקבת ההצגה אחרי התקדמות והתרסקות היחסים בין הזוגות הללו, לאורך חייהם המשותפים, עד שבסופה של ההצגה (זהירות, ספוילר קטלני!) הגברים רוצחים את נשותיהם האהובות משכבר הימים ההם, בתחנה המרכזית החדשה.

כמו כל ההצגות שנכתבות בדרך המאלתרת הזו, גם "א"א: אשה אלימה" נגועה, למרות חינניותה וחיוניותה, בחובבנות ובבנאליה. אלא שבמקרה הזה, מרכזה ועיקרה של ההצגה מצליח לפתע להתעלות מעל לבנאליה החובבנית השגרתית, של סדרות הדרמה המשפחתיות על הבמה ובמסך הטלוויזיה, ולייצר סדרה של מריבות קשות וכואבות, מלאות עוצמה ושנאה, מטלטלות ומרגשות.

ברגעים יפים ונוגעים אלו, גם בוקעים השחקנים והשחקניות, רובם ככולם, מתוך קליפת הצעירות והנחמדות שלהם, ומוציאים מעצמם רגעים של משחק אמיתי, מרגש ופוגע.

אבל למה בסוף הגברים רוצחים את נשותיהן אהובותיהן שנואות נפשן? האם התכוון המשורר ניתאי לומר לנו כאן משהו, מעבר לכך שסופה של כל אהבה עד מוות הוא שנאה עד מוות? שהרי בהצגה הגברים, כל הגברים, רוצחים את הנשים, את כל הנשים. האם זה מקרי? האם זה נובע מכך שהגברים כולם רוצחים מעצם הווייתם, מטבע בריאתם? או שמא, כפי שמרמז שמה של ההצגה, שבה גברים רוצחים את נשותיהם והקרויה "א"א: אשה אלימה", זה בעצם מגיע להן, לנשים, כי הן התחילו?

התשובה, לבד מהרמז הדקיקצ'יק שבשם ההצגה, טמונה אולי בפליטת קולמוס, המופיעה בדף המחולק לצופי ההצגה, ושבו נאמר כך: "ההצגה אינה מתיימרת להציג תשובות ופטרונות לבעיית האלימות ההולכת וגוברת, אלא להציג שאלות ותהיות לגבי היחסים בין נשים לגברים וגם לחשוף פינות אפלות ולעתים משעשעות בחיי זוג מצוי".

הפתרון מצוי אפוא אצל הפטרון, ולאלוהי הפטרונות הפתרונות (והסכינים).