זוועות מאפריקה

אל דאגה, לא מדובר כאן על הדו"ח השנתי של אמנסטי שמגנה אותנו כהרגלו, הביקורת היא לא על ישראל אלא על אתיופיה, וזו ציטטה מהספר "פרשת המכשף הסוציאליסט" (הוצאת אחוזת בית), שעלה לפני שבועיים על המדפים.

האמה טומה, 60, יליד אדיס-אבבה, 40 שנה גולה פוליטי, 10 שנים בצרפת, עיתונאי ואקטיביסט פוליטי עוד מנעוריו כסטודנט בארצו, מספר לנו על "המכשף הסוציאליסט", ועל "המחשבה הפלילית", ועל "האל"ף-בי"ת הבוגדני" - סיפורים מקפיאי דם ומעוררי חלחלה. ואנחנו צוחקים. אחר כך מצטמררים, ושוב מחייכים, קולטים את האבסורד ואת הגרוטסקי, ונחרדים. שוב.

מאז ימי שלמה המלך ומלכת שבא, ומאז שנות ה-80 וה-90 (של המאה הקודמת) עם מבצעי משה ושלמה שהקסימו את העולם בסיפור העלאת 35 אלף יהודי אתיופיה, הידע שלנו על אתיופיה כמעט לא קיים. למרות הקהילה האתיופית הגדולה החיה בתוכנו, הספרות והתרבות שלהם לא הגיעו מעולם לתודעה הישראלית. אבל עכשיו, התרגום לעברית של הספר האתיופי הזה, מאפשר הצצה לעולם לא מאוד רחוק פיזית, אבל רחוק שנות אור. העולם של אתיופיה תחת הדיקטטורה הקומוניסטית הרצחנית של השליט מנגיסטו.

"פרשת המכשף הסוציאליסט" הוא ספר חריג על מדף הספרים. החל מהשם המוזר, דרך העטיפה עם הציור האתיופי המקורי, ועד חלקו הראשון של הספר שמכניס את הקורא לאולמות בית המשפט שנפתח לציבור בעקבות הלחץ של אמנסטי (החלק השני הוא אסופה של שבעה סיפורים קצרים). ההפתעה וההומור שולטים כאן מהמילה הראשונה, והקורא הופך לחלק מהקהל, מאזין חסר נשימה למשפטים הפוליטיים, צוחק ובוכה מזעם. שופטיו של יוזף ק. (גיבור "המשפט" של קפקא) מחווירים אל מול מערכת המשפט האתיופית.

"הפוליטיקה מתערבת בלי שארצה"

האמה טומה, הוא איאסו עלאמיהו, אינו מגדיר עצמו כסופר, אלא כפעיל פוליטי. משנות ה-60 היה במרכז המאבק האתיופי לדמוקרטיה. מהלימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת אדיס-אבבה הוא הורחק בשנת לימודיו האחרונה, בשל השתתפות בהפגנה נגד הקיסר היילה סילאסי. הוא נמלט לסודן כדי להמשיך במאבק, נתפס וישב חצי שנה בכלא, ואז גורש לאלג'יר. משם עבר כמה וכמה ארצות באפריקה עד שהגיע לצרפת.

בשיחת טלפון לביתו שליד פריז, שם הוא חי עם אשתו ובתו, הוא מספר שכתיבת הפרוזה התחילה אצלו לגמרי במקרה, בגלל מודעה לתחרות סיפורים קצרים של ה-BBC. הוא שלח את הסיפור "נקם", ו"אחרי התחרות המשכתי לכתוב סיפורים באמהרית ובאנגלית. כתבתי מאמר סאטירי בשם 'אבסורדים אפריקניים' על המצב באפריקה, ועל מה שקרוי "מנהיגינו", ועל המצב הפוליטי".

*כלומר, רוב הכתיבה שלך פוליטית?

"אני לא כותב סתם סיפורים בלי שישקפו משהו בחברה, בחיים שאנחנו חיים, באירועים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. אני מחליט לספר על משפחה, ואני מתחיל לכתוב, ואז הסיפור בורא את עצמו, הוא מדבר על הרס של משפחה; אחד נאסר, אחר נופל קורבן ל'טרור האדום', והרעב משפיע על המשפחה. אין מה לעשות, הפוליטיקה מתערבת גם בלי שארצה".

*למה האמה טומה?

"שמי iyasou, שזה באנגלית - יהושע. אנחנו, המעורבים במאבק הפוליטי, משתמשים בשמות בדויים כדי שלא יוכלו לפגוע במשפחות שלנו. האמה טומה הוא אחד הכינויים שבהם השתמשתי, והפירוש שלו 'הכל בסדר' באמהרית. הבחירה שלי לקחת את הכינוי הזה כשם ספרותי הייתה אינטואיטיבית וללא הרבה מחשבה או התכוונות".

*זה כינוי שמעיד על אופטימיות.

"אני מעורב במאבק לשינוי לאורך שנים רבות, ואני לא מאוד אופטימי במושגים של שינוי. הדברים שנלחמנו עליהם ונגדם, רק גדלים".

לאמהות היה אסור לבכות

הקול שלו חם ועמוק וצרוד. במבטא כבד ובאנגלית מדויקת ומהוקצעת הוא מציף אותי בפרטים על מצבן של מדינות אפריקה, על המעשים הנוראיים הנעשים בהן, ועל המאבק לשינוי. הוא מדבר בקדחתנות ובתשוקה.

*מה אתה אומר על שתיקת המערב?

"הם נוהגים להגיד 'אוי, זה נורא!' אבל לא עושים כלום. אידי אמין באוגנדה, למשל, הרג כל-כך הרבה אנשים. אין חילוקי דעות על כך שנהג בטירוף, והוא היה חבר טוב של הבריטים, שהעלו אותו לשלטון. תסתכלי על קונגו - 4 מיליון אנשים נהרגו ואיש לא פצה פה. למה? יש להם המון משאבים שהעולם המערבי זקוק להם - יהלומים, נפט, גז טבעי, קפה ועוד. המיליציה המקומית נתמכת בידי בריטניה, צרפת, בלגיה ואמריקה. חברות הנפט משפיעות על המערב, ואף אחד לא מדבר על זכויות אדם בארצות האלו שנשלטות בידי דיקטטורים רצחניים.

"באתיופיה קרו דברים נוראיים. טבח שכמעט אפשר לקרוא לו רצח עם נעשה בידי הצבא, ליד הגבול עם סודן, והרבה רציחות בוצעו בשנתיים האחרונות, אבל זה לא מגיע לחדשות. יודעים מה קורה, אבל לא מתעניינים כי זה מתאים לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים של המערב. הם גם לא רואים באפריקה מקום שיכולה להתקיים בו דמוקרטיה כמו אצלם".

*ומה לגבי האחריות של מדינות אפריקה?

"אנחנו לא יכולים להפיל הכל על המערב. יש לנו טרור גרוע ביותר, עריצות של המליציות הצבאיות, אליטות מושחתות. אפריקה צריכה להיאבק על זכויותיה. אבל כשנאבקים נוצרת בעיה אחרת. הרבה נדחפים למחשבה שהדרך היחידה לגרום למערב להקשיב, היא לנקוט פעולות נגדו. נהיה מתונים - הם יסתכלו הצדה, אבל ברגע שהופכים לאלימים ולמורדים הם מתחילים לדאוג. אז יראו בך פרטנר וינהלו איתך משא ומתן".

*ובכל זאת, בספר יש משהו אופטימי מאחורי החשכה.

"אחרי כל הדברים הנוראיים שקרו וקורים, אנחנו חייבים לראות עתיד טוב יותר לארצנו. אם רק נסתכל על המציאות של היום, נאבד תקווה, וניסחף לתוך שנאה, ומהשנאה לרדיפות אתניות, למלחמות קטנות. אז גם בזמן הקשיים והמאבק חייבים לקוות לעתיד טוב יותר. כנראה, משהו מזה משתקף בספר. התקופה תחת מנגיסטו הייתה מאוד ברוטאלית, עם עינויים, שאפילו חצי מזה לא פורסם. לא ידעת לאן נעלמו החברים שלך שנחטפו בלילה. אמהות ראו את גופות ילדיהן נזרקות מאחורי הגדר, ואסור היה להן לבכות אל מול המראות. חלקן נדרשו לשיר שירי תהילה למשטר".

המפלצות מגיעות מתוכנו

האמה טומה עובר לדבר על התופעה שמאפשרת את המשטרים האפלים בכל העולם - שיתוף הפעולה של הרוב הגדול. אלו שלא ראו, לא שמעו, לא ידעו: "נתגלו בתוכנו דמויות מאוד רעות, ואנשים שואלים מאיפה המפלצות האלו מגיעות? הן מגיעות מתוכנו. מהשכנים שלנו. 'הטרור האדום' לא התקיים רק בגלל אלו שעשו אותו, אלא בגלל כל אלו ששתקו, בזמן שאחרים נהרגו ועונו. אלה שהתכחשו לסובלים. אלו שהתכחשו לשכנים שלהם, להורים שלהם, לעצמם. הייתה המון בושה, המון היסטוריה רעה בינינו. ככה שזה פגע בכולם, לא רק באלו שהטרור פגע בהם".

*בדרום אפריקה ניסו לגשר על הבעיה עם "ועדות הסליחה".

"כמו שאתם אומרים על השואה - 'לעולם לא נשכח, ואי אפשר לדרוש מאיתנו לסלוח'. צריך ללמוד מההיסטוריה, אבל אסור להישאר עם רגשות נקמה ושנאה כי ככה נייצר מעגל חדש של עצב וכאב ורדיפות. ניסיתי לספר סיפור לא כדי לזעזע אנשים, אלא להראות שהרבה אנשים טובים סבלו, עברו קשיים איומים, נאלצו לשאת כאב רב, אבל תמיד הייתה איזו תקווה".

ספרים רבים נכתבו על הסבל תחת משטרים טוטליטריים, "המכשף" זוהר מתוכם בהומור שבו. הסבל שמתאר טומה לא פחות מזה שב"חגיגת התיש" של ורגאס יוסה למשל, אבל הבעיטה לבטן מורגשת יותר מתוך פרצי הצחוק.

טומה צוחק מהשאלה על היכולת לכתוב את הסבל בהומור: "לתפיסתי, לא הרבה יקראו ספר מהסוג הזה, בגלל האירועים העצובים והאכזריים. סבל זה לא דבר טוב לתקשר איתו. אז אמרתי, מוטב לכתוב בדרך סאטירית. כשאתה כותב סאטירה אתה יכול להעביר ביקורת דרך הפיכת דמות 'הרע' למאוד מגוחכת. ככה הסיטואציה עוברת בדרך יותר קלילה, כי המצב הוא בלתי נסבל ואין טעם לדכא אנשים.

"לדעתי, סאטירה היא דרך להתמודד עם מציאות קשה. הבנתי שאני יכול לייצר גישה סאטירית לחיים שלנו, ובאותו זמן להראות כמה מגוחך וכמה גרוטסקי המשטר הזה. אני מאמין שהיכולת להתחבר להומור היא שמעבירה אותנו דרך תקופות אפלות. אם ניקח את הזמנים הקשים ברצינות רבה מדי, הם יהיו בלתי אפשריים ולא יהיה ניתן לשרוד אותם". *