"יובל סמו קובע מי זו מירי רגב? כשאהיה ראש ממשלה, נדבר"

חשבתם שמירי רגב לא אינטליגנטית? זה בסדר, היא חשבה ככה לפניכם. ולמרות זאת, במבחן המציאות היא מגיעה לבחירות של 2015 כאישה הראשונה והחזקה בליכוד. "כשהיו אומרים לי - תקשיבי, את אינטליגנטית, הייתי צוחקת. מה פתאום אינטליגנטית, איך אני יכולה להיות אינטליגנטית אם באתי מהשכונה ויש לי שגיאות בעברית? לא הבנתי את המורכבות"

מירי רגב / צילום: איליה מלניקוב

"כשאני בחרדה, אני מרגישה את זה בבטן ובברכיים. כשאני מתרגשת להגיד או לעשות משהו, הברך כואבת לי וגם הבטן"

מירי רגב, את אינטליגנטית?

"אני אינטליגנטית, כן. אבל לקח לי הרבה שנים להבין את זה. יותר מדי שנים".

מירי רגב יודעת היטב שהיא אחת הדמויות הכי קולניות, מוחצנות ופרובוקטיביות בציבוריות הישראלית היום. חוגגים אותה כמושא חיקוי בתוכניות סאטירה, ובראשן 'ארץ נהדרת'. להגיד שחוסר אינטליגנציה הוא אחד ממאפייני הדמות שאותה מגלם הקומיקאי יובל סמו, יהיה לשון המעטה. רגב בסאטירה היא מופת של וולגריות וחוסר מודעות עצמית.

קיראו עוד ב"גלובס"


רגב האמיתית הפכה החודש לאישה החזקה בליכוד, לאחר ששברה את תקרת הזכוכית המפלגתית ונבחרה למקום הרביעי ברשימה נטולת נשים כמעט לחלוטין.

את יכולה לשים אצבע על הרגע שבו בפעם הראשונה הסתכלת על עצמך ויכולת להגיד 'אני אינטליגנטית'?

"אני חושבת שהבנתי את זה לראשונה כשהפכתי לאלופת משנה, ועוד יותר כאשר מוניתי, שנתיים אחר כך, לתפקיד הצנזורית הראשית. מצאתי את עצמי נכנסת לתפקיד כשאני מפחדת פחד איום ונורא שאני לא יכולה לעשות את זה. ממש פחדתי - איך אני אתמודד עם סוגיות במודיעין? מודיעין - בתודעה שלי - רק האנשים האינטליגנטים נמצאים שם. איך אני אקלוט כל כך הרבה דברים? זה מסה של חומרים ללמוד - אנרגיה אטומית, מודיעין צבאי, איך אעשה את זה?

"ובאמצע הפחד והחרדות הייתה מחשבה אחת שפתאום הרגיעה אותי: זה שזכרתי ששום דבר לא קיבלתי במתנה. שהמקום שהגעתי אליו - הגעתי אליו רק בגלל יכולות. ואז נכנסתי לתפקיד. שם, בתפקיד הזה, הבנתי לראשונה את היכולת שלי לקלוט בצ'יק בעיות מורכבות. ממש בצ'יק. לקחת את כל התפאורה שמסביב ולהסתכל על העיקר. להצביע על הנקודה הזאת ולחדד אותה לכולם. דווקא בגלל שהחשיבה שלי לא הייתה כמו של כולם, ראיתי דברים אחרת".

חשבתי שאני סוג ב'

את אומרת 'החשיבה שלי לא הייתה כמו של כולם'. מה גרם לך להרגיש שונה כל כך?

"זו כנראה צורת חשיבה מילדות. משהו שהיום אני מבינה הרבה יותר טוב - שגם בתוך אישה בת 40 יש ילדה שרוצה הערכה והכרה. יש בי המון געגועים לשכונה שגדלתי בה - שכונת הרכבות בקרית גת. גדלנו שם בצניעות, בפתיחת לבבות. אני נזכרת תמיד באוכל ששלחנו אחד לשני. באמא שלי שהייתה אומרת לי: תעלי לשכנה למעלה ותראי אם היא צריכה עזרה עם הכביסה. אבל זו גם הייתה שכונה קשה. הצרות שהיו לכולם - וכולם ידעו מזה. אנשים בלי אוכל, בלי כסף. אנשים שהתדרדרו לאלכוהול, לסמים.

"ההורים שלי עשו הכול כדי שלא ניחשף לזה. אבא שלי עבד באיזה 100 עבודות. היה נוסע עד לים המלח רק כדי שהילדים שלו ילמדו ויצאו מהסביבה הקשה הזאת. אצלנו לא היה אף פעם מחסור באוכל או בבגדים. אבל בכל זאת כעסתי על ההורים שלי.

"ההורים שלי ספרדים, דוברי ספרדית. הם לא ידעו עברית נכונה ואני פשוט התביישתי בהם וכעסתי עליהם - שבגללם אני מדברת עם שגיאות ולא יודעת עברית כמו שצריך. חשבתי שבגללם אני סוג ב'. אמנם בשכונה רוב האנשים דיברו כמוני, אבל מספיק היה לצאת לאזורים אחרים בקרית גת, היותר אליטיסטיים, כדי להבין שאני לא בסדר. שאני לא מדברת כמו שצריך.

"זה כמובן לא היה הוגן לכעוס עליהם, אבל רק אחרי הרבה שנים הבנתי את זה. אולי רק היום אני מבינה כמה בטח היה להם קשה".

ניסו לכוון אתכם לרכישת השכלה?

"כל הזמן. אבא שלי היה בוחן אותי על קטעים מהעיתון 'שער למתחיל'. היה חשוב לו שאנחנו לא נהיה כמוהו - שלא יודע לקרוא ולא יודע לכתוב. לא מחוסר אינטליגנציה - הוא אדם שדובר ארבע שפות חוץ מעברית, אבל לא הייתה לו האופציה לשבת וללמוד. הוא הגיע לארץ והיה חייב לפרנס את ההורים שלו. 11 ילדים היו בבית. לא היה לו זמן ללכת לחוגים.

"אז אותנו דחפו ללמוד, לנגן פסנתר - לעשות את הדברים שהם לא יכלו בגלל קשיי החיים. אצלי, הבת שלי יכולה לבוא ולהגיד לי 'אמא קיבלתי 40 במבחן'. אני הייתי אומרת כזה דבר לאבא שלי? הוא היה מוציא לי את שתי העיניים בבת אחת ואז אומר לי - לא למדת למבחן - שבוע את לא יוצאת".

וכשאת עומדת מול קהל ומתפלק לך פתאום איזה 'ג*נ*ב*ה' במקום גנבת, זה מחזיר אותך לתחושה הזו שאת סוג ב'?

"לא, אני כבר לא חיה בתחושה הזו שאני לא שולטת בשפה. בהחלט יש לי עדיין לפעמים טעויות בעברית, אני לא באקדמיה, ואני מתקנת את זה. הרבה אנשים עושים טעויות, כולל שדרנים, אבל להם מותר. ההתייחסות אליהם היא אחרת. עליי מסתכלים עם זכוכית מגדלת. זה לא רק בעניין הטעויות, זה גם עניין הווליום. גם שלי יחימוביץ' היא צעקנית, גם זהבה גלאון, גם שולמית אלוני הייתה צעקנית - אבל להן מותר. אצלן זו אסרטיביות ואצלי זו אגרסיביות".

זה מכעיס אותך, ששגיאה כזו בעברית מזניקה אותך לכותרות ומשודרת שוב ושוב?

"פעם זה היה גומר אותי, חשבתי שלא יודעים מי אני. היו אומרים עליי: היא מקרית גת, היא מהשכונה, היא מהפריפריה. יש לה שגיאות כתיב, היא עילגת, היא מגמגמת. הקטלוג הזה הרג אותי. כשהיו אומרים לי - תקשיבי, את אינטליגנטית, הייתי צוחקת. מה פתאום אינטליגנטית, איך אני יכולה להיות אינטליגנטית אם באתי מהשכונה ויש לי שגיאות בעברית? לא הבנתי את המורכבות. היה לי קשה לראות את העומק שבי, כי הסביבה מדדה דברים רק לפי הלימודים. לא הסתכלו על הכישורים האחרים שלך, על היכולות שלך ביומיום, היכולת ליצור קשרים, להניע אנשים לעבודה. זה לא היה חלק ממה שנחשב לאינטליגנציה.

"אמרו לי: יש לך אינטואיציה מדהימה, את קולטת בצ'יק דברים, ואני הייתי אומרת: לא, מה פתאום. הבנתי שכשאני יושבת בדיון צבאי עם עוד 20 איש וכל אחד מציג נתונים אחרים, אני יודעת לסכם נכון, לחתוך, לקבל החלטות - לדעת לגעת בול בעניין, להחליט, ולהמשיך הלאה. היה ברור לי שאני יודעת לעשות את הדברים האלה, אבל לא חשבתי שזו אינטליגנציה, לא התרשמתי מזה. בעיני עצמי הייתי זאתי מהשכונה.

"באמת, לפני כמה שנים הייתי ברצפה. מה שחיזק אותי זה המסע הארוך של התפקידים שעשיתי, שלימדו אותי מה אני יודעת לעשות. בפן האישי התחזקתי מלימודי ימימה. זו שיטה שלא מגלה שום דבר חדש, אבל אומרת לך: אין בנאדם יותר ביקורתי אליי מעצמי. אנחנו מחלישים את עצמנו. והיכולת שלי היום היא להבין שאין לי יכולת לשנות את המציאות, אלא רק את ההסתכלות עליה. אני לא טובה או רעה כי ככה מישהו אומר עליי, אלא בגלל שאני כזאת. אני לא זקוקה יותר שמישהו יגיד לי שאני טובה - וזה נותן לי את הכוח לעמוד מול התקשורת, מול כל שאלה. אז טעיתי בעברית - אז מה, אתם לא טועים? אז מה אם אני שכונה - מה רע בשכונה?

"להגיד 'שכונה' זה ניסיון של אנשים, שלא מסוגלים להתעמת איתך, להוריד אותך למטה. באתי פעם לאולפן להתראיין מול אמנון אברמוביץ', והצגתי טיעונים. ואברמוביץ' אומר: מה שאמרה מירי רגב סיבוני - וברגע ההוא ירדה ממנו המסכה שהסתירה פשוט שוביניזם. מה זה 'מירי רגב סיבוני' אם לא ניסיון להנמיך? אני דיברתי על תוכניות ועל עקרונות - תתייחס לדברים עצמם".

שרה עם אינטליגנציית רחוב

זו החלטה מושכלת - מתי להתלהם?

"זה סוג של אינטליגנציה, של חיים, של רחוב - של היכולת ליפול על הרגליים ולשרוד. אליה מצטרפות גם יכולות אינטליגנטיות נוספות - כאלה שרכשת במהלך הדרך בלימודים או בתפקידים שעשית, וגם כזו שהיא מולדת - והיא כריזמה של מנהיג. אם את יבשה כמו צנון - את צנון, כלום לא יעזור. לי יש איזושהי אינטליגנציה מולדת של מנהיגים. אני יודעת לרתום אנשים לעשייה, לקבל החלטות, ומהר. יש אנשים שמקיימים 100 דיונים רק כדי להחליט בסוף להשאיר הכול כמו שהיה. אצלי אין דבר כזה.

"כחברת כנסת יכלו להלביש עליי 'כפיים' ואת כל מה שמתאים להם לדימוי, אבל בוועדת הפנים - שהייתה מוסרטת כל הזמן, אפשר היה לראות דיונים מורכבים, ומירי רגב מנהלת דיונים ומקבלת החלטות".

היית מוכנה להשתנות בסגנון?

"לא יודעת אם זה מתחייב. ובכל מקרה לא אוכל לחיות ברע עם עצמי. אני לא יכולה לדבר כמו באקדמיה - זה לא אני. אני לא אוהב את עצמי. אני יודעת להיות אחראית, להגיד דברים נכונים, אני לא חושבת שהיה איזשהו תפקיד שלא עשיתי על הצד הטוב ביותר. הייתי דוברת וצנזורית וחברה במשלחות. אני מכירה את הקוד האתי. אבל להשתנות בשביל רצון של אחרים - לא יקרה. אני אהיה שרה מצוינת גם עם כפיים, זו לא בושה למחוא כפיים במדינת ישראל ולא בושה להתרגש מהדגל. אנשים רוצים להצטלם איתי ועם דגל - אני שמחה מזה.

"אני יודעת דברים ששלושה רבעים מהקבינט המדיני לא יודעים, ואני לא מנסה לעשות רושם. לא רוצה להרשים. אני מה אני. אני יודעת שאהיה שרה מצוינת ושאדע לדחוף כשצריך לדחוף, ולהיות ממלכתית כשצריך להיות ממלכתית. בעבר הייתי פחות מודעת ויותר מפוחדת, היום אני כבר לא מודאגת. יש לי שליחות וייעוד, לא באנו לחיים האלה כדי לטוס לחו"ל ולקנות עוד תכשיט ולהגדיל את האוטו. זה לא מעניין אותי".

יש תיק שהיית רוצה בממשלה הבאה?

"הייתי רוצה להיות שרה בתחום שמניע דברים. מישהו בצבא אמר לי פעם: יש אנשים שהם אסטרטגים גדולים, יש אנשים שהם טובים בטקטיקה. את, יש לך את היכולת לחבר בין הדברים, גם להחליט וגם לעשות - זו מתנת אל, תנצלי אותה. אמר לי את זה אחד הקצינים הבכירים באיזשהו משוב. יש כאלה שאוהבים לדבר, אקדמאים - בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. יש כאלה תקתקנים. לך יש את היכולת לחשוב מהר, לקדם ולעשות עבודה מערכתית גדולה. תעבדי עם זה נכון".

הצבא בנה לך את הדימוי העצמי?

"בהחלט, זה היה המקום. חידדתי את המרכיבים שהיו בי ולא הייתי מודעת אליהם. זה היה מוסתר מהפחד להשמיע את קולי. מה פתאום להשמיע את קולי ואיך להגיד דברים בסביבה כל כך שונה ממני, כל כך מרכז הארץ, כל כך אליטיסטית. את יודעת מה זה בשביל מירי רגב להגיע לדובר צה"ל, ואז להיות דובר צה"ל? זו הייתה היחידה הכי אליטיסטית בעיניי. כמובן שאחת האינטליגנציות שנדרשות ממך בצבא זה לדעת מתי להוריד את הראש כדי לא להיבעט החוצה".

כשהבטן מדברת

הדיבור שלך בסגנון מסוים ובווליום מסוים מיועד לכוון לסוג מסוים של קהל? זו טקטיקה?

"במידה מסוימת כן. הדגל למשל - זו אסטרטגיה. אין מצב שאני מדברת עם נוער על גיוס בלי דגל. אלה ילדים שעוד מעט יצאו למבצעים שמהם הם עלולים חס וחלילה לא לחזור. על מה? למה? זה חייב להיות על דבר אמיתי - מה מייצג את זה יותר מהדגל?

"לפעמים האסטרטגיה נקלעת לסיטואציה לא צפויה. כמו אז שישבתי בפאנל הזה בבית ברל, מול קהל שמאלני ולצד דוברים שמאלנים. לא היה שם איש מהימין. הם כולם מדברים נגד הכיבוש ובעד השלום, ואני מרגישה שהבטן שלי מתחילה לדבר".

הבטן היא חלק מהאינטליגנציה?

"כן, כן. פעם ניסיתי לחקות את האינטליגנציה הגברית מהצבא. אפילו עם חצאית לא הלכתי. רציתי לדבר חותך וקצר, בלי לעגל, בלי רכות. חס וחלילה לא עקבים, רק נעליים גבוהות. חולצה רק בחוץ. ניסיתי להתכחש לזה שאני אישה, להתאים את עצמי ולהיות כמו כולם. חטפתי סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה עד שהבנתי שאני צריכה לנצל יכולות אחרות משלהם. כן להיות רכה, לחייך ראשונה - כן, זה לא בושה לחייך, תזרקי סיפור, תהיי אישה, תהיי מסוגלת ללדת רעיונות חדשים, אפילו אם הם לא יתקבלו עכשיו. לקח לי יותר מדי זמן. רק כשהייתי אלופת משנה הגעתי לזה. הרבה סבל היה נמנע ממני אם הייתי משתמשת באינטליגנציה הנשית שלי בזמן. זו אינטליגנציה שהיא לא בפני עצמה - היא משלימה.

"כשאני בחרדה - אני מרגישה את זה בבטן ובברכיים. כשאני מתרגשת להגיד או לעשות משהו, הברך כואבת לי וגם הבטן. בעבר כשהייתי מרגישה את זה, הייתי מתעלמת ועולה ואומרת בשקט את מה שציפו ממני להגיד, שכולם יגידו 'איזה מותק מירי, היא ממש בסדר'. אבל גדלתי. יש לי משימה ויש לי שליחות ויש לי דרך, ואף אחד לא יסתום לי את הפה ואף אחד לא יכבה את האש שקיימת בי. אז עכשיו, כשאני מרגישה את זה, אני מבינה שאני צריכה להגיד מה שאני רוצה. כשהייתי מתכחשת לזה - זה היה הרסני.

"אם נחזור לבית ברל - ידעתי שאני הולכת לחטוף שם, ידעתי שמה שאגיד לא יתקבל. הם דיברו כל הזמן על חלוקת ירושלים וכולם מחאו להם כפיים כל הזמן. ואני הייתי מוכרחה אז פשוט קמתי ואמרתי להם: 'ירושלים תישאר בירת ישראל וגם לזה מגיע כפיים'.

"נוי אלוש אחר כך חיבר דברים לא קשורים ועשה מזה קליפ. לא נעלבתי. שיגידו שאני שוק, מה רע בשוק? לי זה מסמל ירקות טריים. בכלל, אני אוהבת לצחוק. אני לא מכחישה - הייתי רוצה שבארץ נהדרת יימצא עוד פן באישיות שלי. האם הם יעשו את זה? לא יודעת, ולא משנה לי. זה היינו הך מבחינתי. יובל סמו קובע מי זו מירי רגב? כשאני אהיה ראש ממשלה נדבר".

הקדוש ברוך הוא נוכח לא מעט בסדר היום שלך ובשיח שלך. מה דעתך על מחקרים שטוענים ליחס הפוך בין אינטליגנציה לאמונה?

"אני חושבת שבימינו גם רופאים שולחים חולים להתפלל, כי גם הם יודעים שזה עוזר. אני מאמינה בשכל ובמחקר, אל תתבלבלי לרגע, אבל אני יודעת שהדברים החשובים יותר הם הדברים הבלתי נראים, של האמונה והרוח. בעיניי, מי ששולל את מה שהוא לא שכלי, הוא לא אינטליגנט. הוא לא מבין שיש דברים שהם לא במוד הראייה שלנו, דברים שאין עליהם שליטה, שהם חלק מדבר גדול יותר.

"היכולת לשלב בין השכלי לרוחני - זה לדעתי העידן הבא. ההבנה שיש דברים מעבר למידע ולמחקר. דברים שהם מעבר לאנטיביוטיקה ולכימותרפיה. אני חושבת שחלק עצום מהציבור חושב כמוני ומפחד עדיין להגיד את זה".

את מרגישה שהילדים שלך גדלים באווירה בטוחה יותר? מבטיחה יותר?

"בלי קשר להבדלים בין איך שאני גדלתי ואיך שהם, אני מאמינה שהם יגדלו להיות אנשים שרוצים להשפיע, ושהם ידעו שלא חייבים לעשות את זה בדרך שכולם חושבים. הנה - בעלי דרור, הוא תומך ומאפשר לי לא להיות במקומות שאני כאישה צריכה להיות בהם. היכולת שלנו להחליף תפקידים - הוא לקח את התפקיד המסורתי של האישה - והעובדה שזה בסדר".

סיפור הצפרדע

אם נתייחס שוב לאינטליגנציית הרחוב שדיברת עליה קודם - את מרגישה בשלב זה של חייך שנפלת על הרגליים?

"כן. בניתי לעצמי במהלך השנים מערכת של מודעות עצמית - מה החסרונות שלי, מה היתרונות. ואני כבר יודעת לדבר על היתרונות ולפחד הרבה פחות מהחסרונות.

"אני חושבת שאני אותנטית ואמיצה. לא מפחדת להיות אני, לא לנסות להיות משהו שאולי אחרים היו רוצים שאהיה. האני הזאת קיימת אצל הרבה אנשים שמפחדים להראות את זה אצלם, ואני רוצה להזכיר להם שמותר להם להיות הם, והם יכולים להגיע רחוק.

"הנה, עוד מעט ט"ו בשבט. בכל שנה ביום הזה פותחים את הכנסת למבקרים, בעיקר תלמידים, ובכנסת יודעים כבר שהדבר שאני לא מוותרת עליו זה שעת סיפור לתלמידי ד'-ה'. אני מקריאה להם סיפור, וכשהוא נגמר אני אומרת להם: יש סיפור אחד שאני כן רוצה שתזכרו מהביקור הזה בכנסת אצל מירי רגב, סיפור הצפרדע. וכשהם שואלים, אני מספרת:

"הייתה פעם באר עמוקה מלאה צפרדעים. אי אפשר היה לראות ממנה כלום. הצפרדעים בתחתית ידעו לנחש שאם נושרים עליהם עלי שלכת כנראה שסתיו בחוץ, ואם מטפטפים עליהם מים כנראה שחורף, אם חם - כנראה קיץ. אבל אף אחת מהן לא יצאה אף פעם החוצה. זה היה ידוע בבאר - לצאת החוצה אי אפשר. הקירות חלקלקים מדי וגבוהים מדי ואין דרך. הם מנסות לצאת החוצה ולא מצליחות, מבינות שאלה החיים וזה מה שיש. אבל אחת הצפרדעים טיפסה ונפלה וטיפסה ונפלה עד שהגיעה למעלה. הצפרדעים ההמומות ראו אותה למעלה ושאלו: איך הצלחת לטפס ולצאת? אמרה להם הצפרדע: פשוט - אני לא שומעת.

"לפעמים הסביבה נורא מחלישה אותנו: אומרים לנו - את שכונה, כפיים, לאן תגיעי? או: את ילדת שמנת, מה את יכולה לעשות בעצמך? ואני אומרת להם - אם רק תזכרו את סיפור הצפרדע, אתם לא צריכים לזכור יותר שום דבר. תאמינו בעצמכם ותמשיכו הלאה".

אינטליגנציה מעשית

העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול, שעסק בין השאר בחקר הגורמים למצוינות, מגדיר אינטליגנציה מעשית כך: הידיעה מה לומר למי, מתי לומר את זה ואיך לומר את זה כדי למקסם את התוצאה.

"חד וחלק - זו היכולת שלי", אומרת מירי רגב. "לדעת לרתום אנשים זה לא פשוט. כשאתה מזהה בתוך חטיבה אנשים שונים ויודע לעשות חיבורים ולבנות מנגנון - לגרום לזה שמה שרצית הוא מה שיקרה.

"כשנכנסתי לתפקיד דוברת צה"ל, עמדתי במצב ממש קשה. הפרויקט המיידי שעמד מולנו היה ההתנתקות. כל האסטרטגיה התקשורתית כבר הייתה בנויה כשהגעתי: דן הראל ורות ירון בנו אסטרטגיה שאומרת לבנות גדרות מסביב לשטח ולא לתת לעיתונאים להיכנס פנימה.

"אני באה לתוך זה ופשוט יודעת שזה מהלך שלא יכול להיות. אי אפשר לעשות את זה ככה. גם האינטרס שלנו היה בעיני אחר. הם לא רצו להראות את הצבא בחולשתו. אני חשבתי שאם הולכים לכזה מהלך, אנחנו רוצים שיראו שזה כואב לנו וקשה לנו.

"ידעתי שאני צריכה להשתמש בכל הניסיון והיכולות שצברתי עד עכשיו כדי לעשות את זה נכון. עכשיו, באתי ליחידה שעזבתי אותה בעבר ברע - רות ירון, שהייתי סגנית שלה, לא רצתה אותי שם - וחלק גדול מהאנשים ביחידה היו ממש אנטי כלפיי. נכנסתי בעצם ליחידה שבה חצי מהאנשים רצו שאעזוב אותה ועל החצי השני אני לא סומכת, איך אפשר לעשות שינוי בכזה מקום?

"החלטתי לקחת את האנשים שהכי רצו ברעתי, אלה שלכלכו עליי וידעתי מזה שהם לכלכו עליי - ואותם לקחתי להיות במטבחון שלי. ישבתי בחדר הקטן שלי, עוד לפני המינוי, וקיבלתי החלטה מה אני רוצה לעשות. זימנתי אליי לפגישות את האנשים שהיו הכי קשים לי והכי נגדי וגייסתי אותם להיות פרטנרים. הלכתי להיפגש עם דוברי המתנחלים. הבאתי את אנשי המילואים הכי טובים שמתעסקים בדוברות ויחסי ציבור, ואז ישבתי עם התוכנית הישנה ועברתי עליה וסימנתי את כל חולשותיה ובניתי אחת אחרת במקומה. ורק אז, אחרי שבניתי את התוכנית ואת היחידה, יצאתי למלחמה הגדולה - ללכת לרמטכ"ל ולדן הראל ולהגיד להם: אני משנה לכם את כל האסטרטגיה. מה שקבעתם, זה לא מה שיהיה. זו הייתה מלחמה קשה, אבל זה מה שקרה. כשהגעתי אליהם, כל היחידה כבר הייתה מאחוריי והשגתי את מה שרציתי.

"בלי היכולת שלי לקבל החלטות נכונות, לרתום אנשים - זה לא היה קורה. זו אינטליגנציה מולדת של מנהיג, שאליה מתווספים ניסיון והשכלה ועוד דברים. אין לי ספק שאני קרוצה מהחומר הזה של מנהיגים".

"שיגידו שאני שוק, מה רע בשוק? לי זה מסמל ירקות טריים"

"ניסיתי לחקות את האינטליגנציה הגברית מהצבא. רציתי לדבר חותך וקצר, בלי לעגל, בלי רכות. חטפתי סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה עד שהבנתי שאני צריכה לנצל יכולות אחרות משלהם. לקח לי יותר מדי זמן. רק כשהייתי אלופת משנה הגעתי לזה. הרבה סבל היה נמנע ממני אם הייתי משתמשת באינטליגנציה הנשית שלי בזמן"