סיור בפארק ההיי-טק בבאר-שבע ינפץ כל מה שחשבתם על העיר

המצאה שמשנה את כל מה שידענו על אבטחת סייבר, מזל"טים מיוחדים, דלק רקטי ידידותי לסביבה, מערכות יירוט והגנה, תוספות למדפסות תלת ממדיות - ועוד שלל המצאות שאי אפשר לכתוב עליהן מפאת מורכבותן או סודיותן. דרור פויר ביקר בפארק ההיי-טק בבאר שבע וגילה פריפריה אחרת לגמרי

פארק ההיי-טק בבאר שבע / צילום: אלון רון
פארק ההיי-טק בבאר שבע / צילום: אלון רון

פארק ההיי-טק בבאר שבע עוד לא ממש פארק. בינתיים, הוא בייבי פארק בן שנתיים. שני בניינים חדשים של ברזל וזכוכית לא רחוק מתחנת הרכבת של האוניברסיטה, שעליהם מונפים בגאון לוגואים של החברות - 17 סך הכול - אבל זהו. הכול די צנוע. זה לא ההבדל היחיד הבולט לעין בין פארק ההיי-טק בנגב לבין מה שמכונה "משולש ההיי-טק" של עתידים/הרצליה/רוטשילד: כאן, יש רק שתי מסעדות שעומדות ריקות, אין מקום לשתות אספרסו נורמלי, או אספרסו בכלל, והמדרכות, כמו גם הגן היפה בין הבניינים, ריקים מאדם. מה שמפתיע בהתחשב בעובדה שאלף אישה ואיש עובדים פה.

קיראו עוד ב"גלובס"


כל זה עומד להשתנות בשנים הקרובות: 23 בניינים נוספים עומדים להיבנות, מה שימתח את שטח הפארק ל-200 אלף מטרים רבועים, מרכז התקשוב העתידי של צה"ל עומד לעבור למיקום לא רחוק מכאן, כמו גם קמפוס המודיעין, שיכלול את 8200, מנהלת הסייבר הממשלתית (CERT), מרכז פיתוח של IBM, בית ספר תיכון לסייבר ועוד. פארק ההיי-טק בנגב עוד יהיה פורח.

לאחרונה, עלה הפארק לכותרות בזכות האקזיט הראשון שיצא מפה: בתחילת מארס רכשה פייפאל את חברת "סייאקטיב" (CyActive), הצופה ומונעת תקיפות סייבר על ארגונים. החברה, בת עשרה עובדים בלבד, נמצאת בחממת הסייבר של JVP, אחת משתי חממות סטארט-אפים במתחם (השנייה היא של אלביט).

לפני שנגיע לשם, אנחנו עולים לבניין של EMC ופוגשים את מאיה הופמן-לוי, מנהלת מרכז הפיתוח של החברה בבאר שבע והרוח החיה של הפארק כולו, אישה שכולה אנרגיות חיוביות. אנחנו מסתובבים במשרדים, שנראים כמו משרדי היי-טק בכל מקום אחר: פוסטרים עם ציטטות שאמורות להשרות מוטיבציה, קפיטריה מרווחת, חדר משחקים - סליחה, Fun Room - ומסדרונות בצבעי קרם.

הופמן-לוי, כמו כל האנשים שנפגוש פה היום, מפגינה לוקאל-פטריוטיות נגבית מרשימה, המשובצת במילים כמו ציונות וחלוציות. 130 עובדים יש ל-EMC בבאר שבע, מתוך אלף בישראל ו-63 אלף בעולם. 82% מהעובדים פה, היא מספרת, הם תושבי הנגב. היא מתגאה בעובדה שהשלוחה פה עובדת בליבת העיסוק של החברה, לא בתחזוק שרתים או משהו כזה חלילה, ומשלמת את אותן המשכורות ואותם התנאים כמו במרכז. EMC, אומרת הופמן-לוי (או "הקורפרייט", כמו שהיא מכנה את החברה האם בחיבה) היא לא חברה ציונית והיא לא עושה טובה לאף אחד: במדדי ביצועים שנתיים אנחנו גבוהים פה מהממוצע העולמי, וזה כולל את תקופת "צוק איתן".

עוד דבר המייחד את הפארק בבאר שבע, כך הופמן-לוי, הוא מה שהיא מכנה "שת"פ תחרותי" - החברות הקימו פורום מנהלים, הן לא גונבות אחת לשנייה עובדים, והן משתפות פעולה כדי לעזור לבני ולבנות הזוג של העובדים למצוא עבודה בעיר ולהשאיר אותם באזור. "כולנו שכנים", אומרת הופמן-לוי ולוקחת אותנו למשרדה הפינתי ומהחלונות מראה לנו את מה שעוד מעט יהפוך להיות אקוסיסטמה שלמה של היי-טק - אוניברסיטה, חברות וצבא.

בכלל, הכול פה נורא שמח ואופטימי ואני מודה שזה מפתיע אותי: בדרך כלל כשאני מגיע לבירת הנגב בענייני עבודה, זה כשמפעלים נסגרים ועובדים מפוטרים וכמעט כל מה שאני שומע זה על איך המדינה שכחה את העיר ואת הפריפריה. מהבחינה הזו, הביקור בפארק היה כמו להיות בבאר שבע מקבילה: הנרטיב הפוך לגמרי, כולו חדוות עשייה ושמחת חיים.

אנחנו יורדים לקומה הראשונה של הבניין, לחממת הסייבר של JVP. החברה של סייאקטיב נאמנים למדיניות החברה האם החדשה שלהם ומסרבים לדבר או להצטלם, אבל אנשי החממה גאים שמרכז המחקר והפיתוח יישאר בעיר - רק יעלה קומה למעלה בבניין. המוצר של סייאקטיב משכפל את החתימה של המחשב, מכפיל אותה פי מי יודע כמה וכך מקשה על התקיפה (אם הבנתי נכון, פשוט אף אחד לא טרח להסביר לי מרוב חשאיות). מלבד סייאקטיב יש פה עוד ארבע חברות שמציעות פתרונות לתקיפות ממוחשבות. אחת-אחת הן פורסות בפניי את מרכולתן:

SecBI מפתחת מוצר העוזר לזרז ולפשט את תהליכי החקירה שלאחר מתקפת סייבר. אנחנו לא דיטקשן, אנחנו אינווסטיגיישן, הם מצהירים בגאווה ואני מהנהן בארשת חשיבות.

שכנתה, סייבר קנארי, פיתחה מוצר שמזהה תקיפה באמצעות גלי רדיו. להבדיל מרוב הפתרונות, הממוקמים במחשב או בסלולרי, הם מגינים מבחוץ, מהרשת. דרור ליבר מהחברה, כדרכם של אנשי אבטחה, מתאר עולם מפחיד של פריצות וריגול, ולמולו יירוט והגנה. בני האור מול בני החושך 2.0.

חברת סקאדה-פנס (שם מוזר) מפתחת מוצר העוסק בהגנה על תשתיות קריטיות - חשמל, מים וכיו"ב. החבר'ה האלה כל-כך סודיים שלא ראיתי אותם, נותר לי רק להאמין שהם קיימים, אבל לא הייתי שם על זה כסף.

אבל החברה שאני הכי אהבתי בחממה של JVP הייתה מורפיסק. בגינה ממול אני יושב בשמש עם מיכאל גורליק, מנהל הפיתוח של החברה, שמסביר לי את הטריק - פטנט שיצא מאוניברסיטת בן גוריון: בעוד מרבית חברות האבטחה (אני יודע שמקובל לומר סייבר, אבל זו מילה מרגיזה) עוסקות בלסכל את מזימת התוקפן בשלל שיטות מרהיבות, מורפיסק הולכת הפוך ומשנה, שימו לב, את זהות המותקף. היא משנה כל הזמן את זהות המערכת כך שבלתי ניתן לחדור אליה.

"דמיין גנב שרוצה לפרוץ ללובר ולגנוב את המונה ליזה", גורליק מסביר לי, "מה שאנחנו עושים זה לשנות שוב ושוב את המוזיאון: לא רק שהמונה ליזה עוברת מחדר לחדר, כל הדלתות משתנות, החדרים עוברים ממקום למקום, הקומות עולות ויורדות. לנו בכלל לא אכפת מההתקפה או מהתוקף - אנחנו פשוט מסכלים אותה מראש. המוצר שלנו אגנוסטי: לא אכפת לו".

קוראים לזה פולימופריזם, השתנות מתמדת, ואני חושב שאם היה אפשר ליישם אותו על בני אדם, החיים היו כל-כך הרבה יותר מעניינים. אתה בא לתת ביס מפיתה עם שווארמה, אבל הפה שלך עבר לאוזן והפיתה בכלל לא בידיים שלך, היא איפשהו על כף הרגל.

יעל רן, מנהלת החממה, ואלעד שגב האחראי על הפיתוח העסקי ועל ליווי החברות, מספרים לי על המודל: החברה מגיעה הנה, מקבלת כל מה שהיא צריכה למשך תקופת זמן של עד שנתיים, ואז יוצאת לעולם (אם לא נעלמת). גם הם, כמו כל מי שאני פוגש פה, מדברים בפטריוטיות דרומית. "אנחנו מגשימים", אומרת רן, "וקוראים מפה לכולם: בואו לנגב!". "זו ציונות", אומר גם שגב ומספר שהתכנון של JVP הוא להרחיב את המודל הבאר שבעי ולדמות אותו למודל הירושלמי של החממה - גדול יותר, יומרני יותר, שמתחיל בשלב מוקדם יותר בחיי החברה ומסתיים בשלב מאוחר יותר.

מאחר שאין פה עדיין כמות מסעדות כמו במשולש ההיי-טק במרכז, העובדים מזמינים את ארוחת הצהריים ואוכלים יחד במשרד. משהו מרוח המדבר דבק בהם, כך נראה. הם לא כמו עמיתיהם במרכז. רגועים יותר.

אני נותן להם לאכול ועולה לקומה השלישית, אל BGN טכנולוגיות (חברת הטכנולוגיות של אוניברסיטת בן-גוריון), מודל שקיים בלא מעט מוסדות ומטרתו לקחת את הידע ולמנף אותו: ברישום הפטנטים, במציאת לקוחות למוצר, בשידוך בין חברות מסחריות לחוקרים באקדמיה ובעיקר - שוב הגאווה המקומית הזאת, לעזאזל - לעזור בפיתוח האזור.

אני פוגש את נטע כהן, מנכ"ל החברה, ואת צפריר לוי, סמנכ"ל פיתוח עסקי, ששרים בשבח האוניברסיטה המקומית: שליש מהחוקרים בתחום ההנדסה בישראל נמצאים פה, בן-גוריון נמצאת במקום ה-91 בעולם ברישום פטנטים, בין פרינסטון לייל, ובמקום ה-39 בעולם בקצב ההתקדמות. זו חברה פרטית בבעלות האוניברסיטה, היא אמנם מרוויחה עשרות מיליוני דולרים בשנה, אבל מאחר שהיא לא למטרות רווח, כל הכסף חוזר לאוניברסיטה. הפטנטים שיצאו מכן משתרעים על הספקטרום שבין הידית הקטנה של האסלה, זו שבה משתמשים אם עושים רק פיפי, ועד לפיתוח חומר גמיש המוזרק לגוף, מגיע ללב (אחרי התקף), ותומך בו שלא יתרחב או יתכווץ יותר מדי.

אנחנו כבר לא בסטארט-אפ ניישן, אומר נטע כהן, פה אנחנו מדברים על אקוסיסטם ניישן - מודל של שת"פים בלתי פוסקים עם כל מי שזז: החברה כבר עובדת עם כל מי שבבניין, מלוקהיד מרטין ועד EMC, עבור ב-IBM. במיוחד מרגש אותם שת"פ מו"פ עם דויטשה טלקום, היחיד של חברת הענק מחוץ לגרמניה.

לחדר נכנס רוני זהבי, מנכ"ל של אחת היוזמות הכי מגניבות שיש פה - סייברספארק (CyberSpark Industry Initiative). מדובר בארגון ללא מטרת רווח, שנוסד על-ידי BGN, EMC, לוקהיד מרטין (אגף הסייבר, לא התעופה) ו-JVP, שמטרתו לקדם את האזור ולשלב בין החברות, הצבא והאקדמיה.

זהבי, שבעברו יזמות ואקזיטים, הגיע לבאר שבע בהזמנת אורנה ברי, לשעבר המדענית הראשית וכיום סגנית נשיא ב-EMC העולמית. "נשאבתי הנה", הוא אומר, "זה כמו חור שחור, אבל טוב. לא הצלחתי לצאת". הוא נמצא פה כבר למעלה משנה, אבל הוא בהיי כאילו הרגע נחת. "הוויברציות פה הן פנומנליות", הוא אומר (מה נותנים להם פה, אני שואל את עצמי, ולמה אף אחד לא ממורמר!). כמו כל חבריו, גם הוא לא בוחל במילים גדולות: "זה פרויקט של פעם במאה שנה, פרויקט ציוני כמו המוביל הארצי. ציונות בלי מרכאות".

מה רע במרכאות? אני דווקא אוהב.

"שמע, המקום הזה הוא כמו כוכב חדש בגלקסיה, הוא מייצר מרכז כבידה חדש והוא קורן".

אולי בכל זאת מרכאות?

"אנחנו ניצור פה את בירת הסייבר העולמית", מחייך זהבי, שנראה קצת כמו ביל גייטס. "תחשוב על זה", הוא מתלהב, "הולך להיות פה משהו אדיר".

זהבי וסייברספארק מקשרים בין כל הגופים במקום. "אנחנו תופרים את כל החבילה, מארנונה ועד פיתוח עסקי בסטנדרטים הכי גבוהים. אני באתי מחינוך והדבר הכי יפה בעיניי שאנחנו עושים פה זה להביא הנה ילדים מבתי הספר בעיר, שפשוט ישבו פה ויעשו שיעורים - שיקבלו השראה, שיפתחו שאיפות, שיראו שהכול, אבל הכול, אפשרי. אני רוצה שכל תושב בנגב ירגיש שהוא קשור הנה ומרוויח ממה שקורה פה".

במסדרונות מתרוצצים אנשים מוזרים בחולצות צהובות, חלקם נושאים מזל"טים קטנים, חלקם סוחבים שלל תיבות משונות. מה זה?, אני שואל. בהמשך הקומה מקיימת אינקוביט, החממה של אלביט, "האקתון" בנושא חלל. האקתון, אם אתם לא גיקים, הוא שילוב בין האקינג ומרתון: מפגש רציף של גיקים שניזונים מפיצות, בירות ומשקאות אנרגיה.

רוב החברות עוסקות פה בענייני חלל, כמו חברת New Rocket, המייצרת דלק לרקטות מבוסס ג'לי - ידידותי לסביבה, לא רעיל, זול וניתן למיחזור. אבל יש פה גם חברות שעושות דברים כמו מוצר המספק ניטור ביתי לזקנים למניעת נפילות ואזעקה מהירה של עזרה במקרה שהן קורות. או חברה בשם Collage Medical, של ד"ר גבי עידן - ממציא ומהנדס שהפטנטים שלו עמדו בבסיס גיוון אימג'ינג (מצלמות וידיאו זעירות בקפסולות לבליעה) ואף ידליק משואה ביום העצמאות הקרוב. הוא לא כאן, לצערי, אבל נאמר לי שהחברה החדשה שלו עוסקת בשחזור וירטואלי של רקמות אנושיות. זה כל-כך ריגש אותי עד ששכחתי לשאול מה זה.

הגיקים החביבים בהאקתון מציגים שלל המצאות ופיתוחים, ממזל"טים ועד תוספות למדפסות תלת ממדיות. עידן כץ, סמנכ"ל החממה, עושה לי סיבוב בין המוצרים ומפגין את אותה גאווה בדיוק.

אנחנו נהיים רעבים. נוסעים למרכז העיר לאכול צהריים ואז קופצים לעיריית באר שבע לפגוש את ראש העיר רוביק דנילוביץ'.# אנחנו אמנם רק שלושה אנשים במשרד - הוא, הצלם ואני - אבל דנילוביץ' נואם בלהט כאילו יש פה מאתיים. מעליו תלויה תמונה של בן-גוריון, "149 סנטימטרים של חזון ודמיון", כך דנילוביץ', ומוסיף, "אני 168 על עקבים". בנגב ייבחן העם בישראל, חוזר דנילוביץ', ומצטט את הזקן שמשקיף עליו מהקיר במה שנראה לי כמו גאווה.

באר שבע היא עיר עשירה, כך דנילוביץ', היא קלף מנצח. קח את המפה ותראה שאנחנו מרכז הארץ האמיתי, הנגב הוא 60% משטח המדינה. אנחנו יצרני המהנדסים מספר אחת בארץ - 8,000 בשנה (מחצית מהאוניברסיטה, מחצית ממכללת סמי שמעון), יש לנו פה הכול! זה לא סיליקון ואלי - זה סיליקון ואדי, הוא אומר, מבסוט מהיציאה שלו.

הבנו שהבעיה שלנו, כך דנילוביץ', היא שהצעירים מגיעים הנה ללמוד, אבל לא נשארים - חוטפים אותם. החלטנו שחייבים להפוך את המקום לאטרקטיבי, לסיפור הצלחה בינלאומי. החלטנו שהעיר תהיה "בירת ההזדמנויות של ישראל" (סיסמה המרוחה בענק על קיר העירייה). כולם היו סקפטיים בהתחלה, הוא אומר (בלי לשכוח לתת קרדיט לח"כ הפורש אבישי ברוורמן, עד לא מזמן יו"ר ועדת הכספים ובעברו נשיא אוניברסיטת בן- גוריון), אבל ראש הממשלה נתניהו הבין מיד את הפוטנציאל ו"נדלק". התכנון יצא לדרך ב-2009. ו"יש לנו תוכנית עשור: יהיו פה 10,000 מועסקים בשכר גבוה", כך דנילוביץ'.

"אני לא חושב על באר שבע רק כעיר שמשרתת 220 אלף תושבים", הוא אומר, "זה מטרופולין!". התלהבותו מידבקת. "עשינו מהפכה בארנונה - הפארק משלם מינימום ארנונה, כמו מגורים. אנחנו לא רוצים להרוויח מזה כסף, רק שיישארו". בנוסף, הוא אומר, נתנה המדינה תמריצים נוספים: השתתפות ב-40% משכר העובדים לארבע שנים דרך הטבות מס, מה שמכונה "מתווה EMC", השקעה של עשרות מיליונים בתשתיות, והעברה, כחלק מתוכנית רב שנתית לפיתוח הדרום, של 2 מיליארד שקלים.

עוד שתי החלטות חשובות לעיר ולאזור שעליהן, אני מודה לבושתי, לא שמעתי בכלל עד לאותו רגע: האחת, "עיר דיגיטלית". במסגרת ההחלטה יפרסו תשתיות תקשורת ויערכו פיילוטים במערכת החינוך והבריאות. השנייה היא בנייה של בית חולים אוניברסיטאי נוסף. מלבד זאת, אושרה בנייה של 15 אלף יחידות דיור בעיר.

"העוצמות של ההחלטות האלה", אומר דנילוביץ', העלו את באר שבע על המפה. הן הביאו חברות בינלאומיות כמפורט לעיל (ורבות נוספות), הביאו למעלה מאלף עובדים חדשים לעיר - "עד לפני שלוש וחצי שנים לא היה פה אחד. אחד!", רועם דנילוביץ'.

כקוסם שמחכה עם הטריק המכריע לסוף, שולף דנילוביץ' מחקר שפורסם לפני כחודשיים על-ידי בית הספר הבינלאומי לעסקים של אוניברסיטת ברנדייס וחברת הייעוץ T3, שהכתיר את באר שבע כאחת משבע ערי ההייטק העתידיות החשובות בעולם: "זו משימה לאומית ואני שליח המדינה פה", אומר דנילוביץ' שנראה מוכן למנות את פלאי עירו עד שייצא עשן לבן, "אי אפשר להתעלם מאיתנו יותר! אני עוד אביא הנה שדה תעופה".

בוא ננשום עמוק רגע, אני מציע לו, אתה נראה לי נרגש מדי. "זה מפעל חיי", עונה דנילוביץ', "ואני לא הולך מפה לשום מקום". אני חולק איתו את תחושת הנרטיב האלטרנטיבי שאני חש פתאום, כאילו נחתתי בעיר אחרת. "אמרנו די עם הקיטורים, די למסכנות. זו עיר עשירה, אין לה בעיה של כסף", הוא מתעלם באלגנטיות ממצבה הסוציואקונומי נכון להיום (5 מתוך 10 לפי הלמ"ס) ומביט קדימה. אתה חייב להעריך את זה.

אנחנו חוזרים לפארק ההיי-טק, פוגשים מחדש את מאיה הופמן לוי. האנרגיות שלה לא ירדו מהבוקר, ולו במיליגרם. מה יש לכם עוד לעשות, היא שואלת. בא לכם לבוא איתי ל-she codes? שי-מה? אני שואל. עזוב, היא אומרת, פשוט בוא. אנחנו נוסעים אחריה לפקולטה למדעי המחשב בבן-גוריון. She codes היא קהילה של מפתחות ומהנדסות שיצאה גם היא מבירת הנגב ויש לה כבר עשרה סניפים ברחבי הארץ וכמה מאות מתכנתות חברות. אני פוגש את המייסדת, רות פולצ'ק, שמסבירה לי: המחסום הטבעי, או ליתר דיוק מחסום לא טבעי שהוצב בידי גברים, מונע מנשים להיכנס או להתקדם בתעשייה וגורם לנשירה מוגברת של נשים. העמותה מקדמת נשים מתכנתות, מחזקת אותן, מנסה למנוע נשירה.

כארבעים מתכנתות נמצאות פה, עוסקות במינגלינג שקט, שונה מהמינגלינג הגברי. אני פוגש את פרופ' אורנה ברי שמסבירה לי (גם היא) את ההיבט ההוליסטי בפארק ההיי-טק בבאר שבע ועל התועלת האדירה שזה יביא לעיר ולאזור. ברי גם התגייסה לטובת she codes. זה חלק מהאג'נדה העולמית של EMC, היא אומרת. מאיה הופמן-לוי מחייכת בגאווה מוצדקת.

המתכנתות נכנסות לאולם הקטן, לסדרת הרצאות. אני מרגיש שכל האופטימיות המדברית הזו הגיעה לי עד כאן וחוזר לתל אביב לקבל את מנת המרמור שלי. *e