המהפכה: תשכחו מכל מה שחשבתם על גיל 50 ומעלה

החדשות הרעות: הנטייה לביקורת עצמית חוזרת אלינו באמצע החיים, בדיוק בזמן לסימני ההזדקנות. החדשות הטובות: אם עושים את זה נכון, אפשר לצלוח את השינוי. אלונה פרידמן, תכף בת 44, נפגשה בניו יורק עם ד"ר ויויאן דילר, שחקרה את ההתמודדות עם ההתבגרות, וחזרה מעודדת

ויויאן דילר / צילום: Joe Orecchio
ויויאן דילר / צילום: Joe Orecchio

זמן. הוא כל הזמן בורח, כל הזמן נגמר. כמה שננסה, לא נצליח לעצור אותו. ואף שהחלופה גרועה בהרבה, איש לא אוהב להזדקן.

אני, למשל, מעולם לא הייתי קודם בת 39. בשנה ההיא, שבה הבנתי שנעוריי חמקו מבין אצבעותיי, אמרתי שאני "עוד שנה בת 40; עוד שמונה חודשים בת 40; עוד חודשיים בת 40". עמדתי מול המראה ובחנתי אם סימני הגיל כבר ניכרים בי ואיך אזהה את עקבותיו. בפנים עוד הרגשתי בת 26, אז איך ייתכן שאני כבר לא?

אני לא לבד. בשנים האחרונות מדברים לא מעט על טיפולי אנטי-אייג'ינג, על התערבות קוסמטית לטשטוש סימני הזמן ועל מתן הורמונים - כן או לא - לאישה העוברת תהליכי התבגרות. אבל מעט מדובר, אם בכלל, על ההשלכות הרגשיות והנפשיות של ההתבגרות.

נפגשתי בניו יורק עם ד"ר ויויאן דילר, הפסיכולוגית שכתבה את הספר "Face It" על מה נשים מרגישות כאשר המראה שלהן משתנה, יחד עם ד"ר ג'יל מויר-סוקניק.

"עד תחילת המאה ה-20 נשים בארה"ב חיו בממוצע עד גיל 47", הן מספרות, "הן הספיקו להתחתן, ללדת ולגדל משפחה. כיום זה נחשב גיל אמצע החיים, ויש נשים שמתחילות בהקמת משפחה רק בגיל 40. ההתמודדות שלנו עם החיים שהתארכו מגלה נתונים מדאיגים: כמות הניתוחים הפלסטיים עלתה במאות אחוזים; חלה עלייה מדאיגה בהפרעות אכילה ובספורט כפייתי אצל נשים בנות 40-60; נשים רבות מדווחות על היותן בודדות ומדוכאות, ויש עלייה בנתוני ההתאבדות באמצע החיים, בעיקר בקרב נשים.

קיראו עוד ב"גלובס"


"ההזדקנות מעולם לא הייתה קלה, אבל היא מפחידה במיוחד את דור הנשים שחשבו שיישארו צעירות לנצח. האתגר: להצליח לשמור על הנעורים הפנימיים והאופטימיות בזמן שניתן לפנים שלנו ללכת בקצב שלהם".

השתיים, שהיו דוגמניות מצליחות בשנות ה-70 וה-80, גילו כי לא משנה איזה תפקיד מילא מראה של האישה בזהותה, ההתבגרות מכה בכולן. "האויב הגדול של נשים בגיל המעבר הוא לא ההזדקנות עצמה, אלא הבלבול והחרדה שאנו חשות מול הגיל ואיך הם משפיעים עלינו פיזית ורגשית. בדורנו עבדנו הרבה כדי לשנות את התרבות שבה אנו חיות. עכשיו הגיע הזמן למצוא דרכים מכובדות ומתחשבות יותר לגשת לנושא המראה שלנו, לשנות את המסרים התרבותיים ולדבר בכנות ובפתיחות על הנושא".

הפמיניזם יוצא נגד הדגשת יתר של חשיבות המראה החיצוני.

"לדעתי פמיניסטית אמיתית דואגת למראה שלה. היא יכולה לבחור. אנחנו לא צריכות להעמיד פנים שלא אכפת לנו מהמראה החיצוני שלנו או להסתיר את העיסוק בו. ואם אכפת לך, זו אינה בגידה בעצמך. גולדה מאיר שלכם הייתה חזקה ונערצת, אך לא טיפחה את עצמה. גם אצלנו פעם נשים מטופלות נחשבו שטחיות, אך היום כולן מודות שהמראה שלהן חשוב להן - והן לא נחשבות שטחיות, כמו הילארי קלינטון ומישל אובמה".

כן, גם מי שמעולם לא חשבה על המראה החיצוני כמרכיב מרכזי בהגדרה העצמית שלה, גם מי שבזה לנשים שייחסו חשיבות רבה למשתקף במראה - יום אחד תחווה את הרגע המכונן, הראשון, שבו היא תבחין בשינוי. יש כאלה שיגיעו לרגע הזה כבר בגיל 28 ויש כאלה שיגיעו לכך רק בשנות ה-60. כל אחת ומה שיטריד את מנוחתה. זה יכול להיות קמט או כתם ראשון, שערה לבנה או שיניים מצהיבות, עפעפיים צונחים או עיגולים שחורים סביב העיניים - כל אחת והסימנים שיבהילו אותה.

חשוב לדבר יפה לבנות שלנו

ד"ר דילר וד"ר מויר-סוקניק עוסקות בדיאלוגים הפנימיים המלווים את הרגע הזה. כמו תקליט שבור, אנחנו שופטות ומבקרות את עצמנו, גם אם לתוכן אין כל קשר למציאות. בנוסף, אנחנו נתקשה לומר בקול את מה שאנחנו שומעות בראשנו, אף שלדבריהן ההכרה במה שמתחולל בתוכנו יכולה לגמד את חומרת הדברים ולשחרר אותנו מהרעש הטורדני. הצעד הראשון הוא למצוא את האומץ להתבונן פנימה ולהקשיב.

דילר, אישה יפה ומטופחת, שלא מתביישת לספר שהיא בת 61, אומרת שנשים מכל רקע קושרות בין ערכן העצמי למראה שלהן, אבל בעוד שעל נושאים אחרים אנחנו מדברות בקלות ומשתפות את הסביבה בפתיחות, את הדאגה שלנו מן הנעורים המתכלים, אנחנו בדרך כלל שומרות לעצמנו. "הנטייה לביקורת עצמית מתחילה אצל בנות כבר בגיל 10-11 ומתמקדת בשיפוט הגוף, הפנים או המשקל. הנטייה מתגברת בגיל ההתבגרות, נחלשת בבגרות - ומתגברת שוב באמצע החיים.

"מחקרים מוכיחים שנשים קשות יותר עם עצמן. זה ביולוגי. נתנו לנשים וגברים מבחן קשה. הגברים אמרו שהמבחן היה קשה, והנשים אמרו שהן לא למדו מספיק. התרבות היא שמכתיבה את זה, הנשים יותר נוקשות ובעלות ציפיות אינסופיות מעצמן.

"באתי מתחום קשה מאוד, עם סטנדרטים גבוהים ליופי ומושלמות. כרקדנית ודוגמנית הקריירה נגמרת בגיל מוקדם מאוד. הייתי בת מזל כי הרווחתי כסף מדוגמנות, אבל הקריירה שלי דעכה בגיל 25 ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. כך למדתי שלושה דברים שליוו אותי כל חיי: שאישה צריכה דימוי גמיש של עצמה; שנשים שעברו את השלב הזה באופן מוצלח מנהלות דיאלוג פנימי חיובי עם עצמן; ושאנחנו חייבות לדבר יפה לבנות שלנו".

כמו בכל דבר, לאמהות יש תפקיד משמעותי באופן שבו נעבור את ההתמודדות עם חריצי הזמן. הן לא רק השפיעו על הדימוי העצמי שלנו, אלא גם היו לנו מודל להזדקנות. כבר בינקות מתבססת ההערכה העצמית דרך המבט של האם, המגע. בהמשך המילים הנאמרות אלינו מבססות את התפיסה שלנו את עצמנו. ערך עצמי יציב ומוצק מתעצב כבר בקבלה ללא תנאי של האם את התינוק. אבל האמהות שלנו הן גם נשים, ולרבות מאיתנו יש זיכרון של תגובותיהן לסימני הגיל.

עד לפני לא הרבה שנים, נשים היו חסרות אונים מול איתותי ההתבגרות ורבות מהן הרימו ידיים, ונראו מבוגרות בגיל שבו כיום נשים נמצאות בשיא אונן. אמנם כיום נשים יכולות לעכב את סימני הזמן, אך בתוכן טבוע דפוס ההתנהגות של האם, וזה יכול להשפיע על דרך התמודדותן. "אף שאמהותינו חיו בזמנים אחרים, הפחד שלהן מהזדקנות עבר והוטבע בנו ואנו ככל הנראה נחזור על הניסיון שלהן, נפחד באותה מידה ונגיב כמותן".

אנטי אנטי-אייג'ינג

לדברי דילר, כל הנשים מדווחות על תחושת אובדן כשהמראה שלהן משתנה. התחושה קשה כל כך כי היא למעשה מורכבת משלושה סוגי אובדן: אובדן היופי, אובדן הנעורים ואובדן שליטה. תהליך ההתמודדות עם האובדן זהה בשלביו לתהליך האבל - הכחשה, כעס, מיקוח, דכדוך וקבלה.

בהתחלה התגובה היא של חוסר קבלת המצב - 'לא ייתכן שאני כל כך זקנה'. לאחר מכן מגיע כעס - תחושה של כמעט עושק, שעוד לא הספקת את כל מה שתכננת ורצית. אז מגיע שלב המיקוח - ביצוע עסקות עם עצמך, בתקווה שהן יעכבו את הבלתי נמנע או יקלו על אי הנוחות. לפעמים הן כרוכות בחשיבה לא הגיונית, כמו 'אם אלך למכון הכושר כל יום, אחזיר לעצמי את הגוף שהיה לי בגיל 25'. השלב הבא הוא דיכאון - תקופה שבמהלכה חשים פחד, חוסר ביטחון, עצבות וחרטה. כדי לעבור אותו ולהגיע לשלב הקבלה יש ללמוד להתמקד בדברים שיש לך, במקום במה שאת חשה שאת מאבדת. בשלב הקבלה - שלב ה'אה-הא!', כבר מספיק אובייקטיביים כדי להתקדם ולהשאיר את העבר מאחור.

שלב חשוב בהתמודדות עם האובדן הזה הוא הפרידה מתפיסת היופי שבה אנחנו מחזיקים ומתן מקום לתפיסה חדשה, רחבה יותר, הכוללת את כל מרכיבינו ונכסינו. ככל שאנחנו מסתמכים על מראה צעיר כדי להרגיש טוב עם עצמנו וככל שאנו נאחזים בו, כך נרגיש פחות טוב בסופו של דבר. משמעות הקבלה אינה שאנחנו מדחיקים זיכרונות נעורים, אלא שאנחנו נפרדים בהשלמה ומפנים מקום להתחלות חדשות.

"בעבר נשים שהפכו לסבתות חשבו שזהו, תפקידן נגמר, הן עשו את שלהן, גידלו ילדים וטיפחו בית. אנחנו, לעומתן, לא מוותרות, ממשיכות לעבוד ושומרות על חיוניות וחיות. צריך איזון בין דאגה למראה ובין התפתחות אישית ועיסוק גם בנושאים אחרים כמו חברים, משפחה, לימודים ועבודה. כך המראה לא יהיה הדבר היחיד שמעסיק אותך.

"פעם נשים פחדו שכשיתבגרו הן יאבדו את מקומן. פחדנו שאם ניראה מבוגרות ניהפך לשקופות, ערכנו ירד. אבל כיום אנחנו חכמות יותר, מנוסות ופעילות. כבר לא נהיה שקופות ולא מוערכות.

"המראה שלי כיום, בגיל 61, הוא תוצאה של איך שניווטתי את תקופת המעבר מגיל 40. אם עושים את זה נכון, יוצאים מזה בקלות. אני גאה בעצמי. אני רוצה להיראות בגילי, וכך גם נשים אחרות - אנחנו לא רוצות להיראות צעירות, אלא טוב לגילנו. אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים אם הם נעשים לאחר שיקול דעת מעמיק. אם הניתוחים משפרים את איכות החיים של האישה וגורמים לה להרגיש נוח יותר, אני מקבלת אותם בברכה. אבל אם הם נעשים מטעמים זרים, כתגובה של פאניקה, כצורך לרצות את הסביבה, את הבעל, או תוך כניסה לחובות לא מחושבים, זו טעות.

"בחמש השנים האחרונות שוכרות את שירותיי חברות קוסמטיקה ואופנה, המבקשות שאעזור להן להבין מה נשים באמת רוצות. החברות התחילו לשווק אחרת לנשים. הן כבר לא מבטיחות לעשות קסמים. עד היום קראו לזה אנטי-אייג'ינג. אני אמרתי לחברות שמבחינתי זה אוקסימורון.

"אנחנו לא יכולות לשנות את תרבות היופי שמקיפה אותנו, אבל כן את האופן שבו אנחנו מקבלות את זה ואיך זה מגדיר אותנו. אם פעם היה מעליב שאמרו לך שאת נראית טוב לגילך, אני רוצה שהיום זו באמת תהיה מחמאה. הרי הניסיון להיראות בת 30 כשאת בת 60 הוא מגוחך. יופי של גיל 70 כולל קמטים ושיער לבן".

ובכל זאת, בעבר נדמה היה שהסבתות שלנו נראו זקנות בגיל צעיר ואילו היום אנשים מצליחים לשמור על מראה צעיר עד גיל מבוגר יותר.

"הדור שלנו כבר מבין שזו לא בגידה בזהות לדאוג למראה, ויש דברים שניתן וכדאי לעשות מוקדם כדי לשמור על הגוף ולהאט את הליכי ההתבגרות: פעם נהגנו לעשות אמבטיות שמש, השתזפנו מרוחות בשמן וגרמנו נזק לעור. כיום ידוע שמומלץ לא להשתזף, למרוח קרם הגנה ולהיזהר מחשיפה לשמש. אנחנו גם יודעות שיש להשתמש בקרם לחות לפנים ולגוף לאורך כל השנים".

האם יש גיל שבו נשים מפסיקות לדאוג ומתחילות להירגע?

"זה סטייט אוף מיינד - להרגיש נוח בעור שלך ולהיות מי שאת. זה לא אומר שעכשיו את יכולה להתחיל לאכול מה שאת רוצה ולהפסיק לצבוע שיער. נוחות זה למצוא את הסגנון שמתאים לך, גם אם זה ללבוש אדום. חמותי בת 97 ועדיין מטפחת את עצמה ומרגישה נשית".

האם שימור המראה הוא עניין של כלכלה?

"לכלכלה יש תפקיד חשוב בשמירה על המראה. צריך כסף כדי לדאוג למראה שלך, לתזונה נכונה, לחינוך, וזה הופך את זה כלכלי. אנשים עם כסף יקנו מוצרים טובים יותר, נשים שיוכלו, ישלמו על הזרקות וטיפולים דומים. אבל הטיפוח הוא גם עניין גיאוגרפי. נשים בערים גדולות חשופות יותר לנשים מטופחות אחרות סביבן. נשים בפריפריה חשות פחות לחץ, פחות אכפת להן והן פחות צריכות להתאים את עצמן לסטנדרט גבוה של טיפוח. אבל גם הן מתמודדות עם ענייני הגיל. זה עניין גלובלי, לא רק מערבי. בכל מקום שאת נמצאת בו יש לך אחריות להראות לנשים צעירות יותר שיש יופי של אמצע החיים".

לעשות את זה נכון

הווייב קובע - הסביבה מגיבה למה שאת מקרינה יותר מאשר לפרטים. אין דבר מרחיק יותר מפנים מלאות אימה, לעומת חיוך חם ועיניים קורנות שמשדרים חמימות. מראה סקסי הוא מראה מזמין, פתוח לשיחה, פנוי לקשר הרבה יותר מגזרה או לבוש.

להפסיק את המרדף - אין מה לרדוף אחרי עור חלק, גוף דקיק ומראה צעיר, זה נועד לכישלון. התאימי את שגרת הכושר ליכולת - הליכה במקום ריצה, ויוגה במקום ספינינג.

להימנע ממראה מלאכותי - גם אם מחליטים לעבור ניתוח פלסטי או הזרקות, יש לקבל החלטות שקולות. ללכת למישהו מקצועי ואין להתפתות לשינויים קיצוניים.