פרופ' גד יאיר מסביר למה דווקא לישראלי הפיוז קופץ בקלות

מה עומד מאחורי הישראלי המכוער? פרופ' גד יאיר מצא שכשאנחנו נלחמים בחמאס, מטקבקים או דורשים שוקולד מדייל, מלווה אותנו מחשבה אחת

פרופ' גד יאיר / צילום: שלומי יוסף
פרופ' גד יאיר / צילום: שלומי יוסף

ישראלית שהתגוררה בברלין כדי לעשות דוקטורט בפילוסופיה, נתקלה בשכן לא נעים, שנהג להלשין עליה לבעל הבית. לא מדובר על מנגל במרפסת או על קריוקי ב-2:00 בלילה, אלא על דברים כמו לפתוח חלון ביום קר, דבר שהגרמנים אינם סובלים כי הוא אינו חסכוני כלכלית וסביבתית. הדברים הידרדרו עד שיום אחד הפילוסופית עלתה לדירתו של השכן המלשן והתעמתה איתו.

"שאלתי אותו את השאלה המאוד-מאוד ישראלית חוצפנית, כי הדם שלי עלה למוח, אם בשנות ה-30 הוא היה מתקשר לגסטאפו להגיד שיש יהודי בבניין", סיפרה, "ואז הוא אמר: 'כיצד את מעזה! אני אנטי-פשיסט! אם זה לא מוצא חן בעינייך את יכולה לשוב לפלסטין'. פה המילה 'נאצי' הגיעה. ממש התפוצצתי. הפכתי להיות אלימה, ואני לא בן אדם אלים, וממש צרחתי עליו 'נאצי'. ואז הוא המשיך ב'את רוצה שאתקשר למשטרה? אסור לכנות מישהו נאצי'. ואז אמרתי, 'אבל זה מה שאתה! אתה נאצי דפוק!!!'".

הסיפור הזה מופיע בספרו של פרופ' גד יאיר "אהבה זה לא פרקטיש - המבט הישראלי על גרמניה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר מבוסס על מחקר המנסה לפצח את האופי הגרמני הנוכחי באמצעות בחינת האופן שבו הישראלים שחיים בגרמניה מסתכלים על המקומיים, וכולל לא מעט עדויות אישיות על התנגשויות בין שני הצדדים, השונים כל כך.

ההתנגשות בין הישראלית לשכן הגרמני מעידה על האופי הגרמני - נוקשה, פולשני, דורש ציות מוחלט לחוקים. הספר של יאיר מאפשר פרשנות מפחידה, שקווי האופי הגרמניים שאפשרו את הנאציזם עדיין שם. ממושטרים אמנם, אבל שם. והוא מעיד גם על האופי הישראלי, שמשותף לדוקטורנטים מעודנים ולדורשי שוקולד בטיסות צ'רטר: אלים, מתפרץ, נטול גבולות, בהמי.