ענת גורן: "הרגשתי שהרצוג יהיה רה"מ הבא, שהעם מאס בביבי"

יצחק הרצוג היה משוכנע שהוא מצטלם לסרט שכותרתו "מהפך 2015". האופוריה והמילה שנתן ליוצרת ענת גורן, האפילו על הכאוס ששרר סביבו ועל עצות האחיתופל שקיבל. אחרי כמעט חודשיים של תיעוד, רק ביומיים האחרונים הבינה גורן עצמה שלסיפור שהיא מתעדת לא יהיה סוף טוב. בריאיון ל| היא מתארת מה עבר עליה כאזרחית שמלווה את המועמד המועדף עליה לראשות הממשלה, כעיתונאית שמנסה לפתוח דלתות שנטרקות בפניה וכאישה שחוזרת כל ערב הביתה אל העיתונאי רביב דרוקר ולא יכולה לשתף אותו בדבר ממה שהתרחש במהלך היום. עכשיו היא משתפת

ענת גורן / צילום: מירי דוידוביץ'
ענת גורן / צילום: מירי דוידוביץ'

לכל אורך קמפיין הבחירות, ישב בוז'י הרצוג לבדו במכונית השרד השחורה. מכנס לכנס, משוק הומה לעוד אחד, הרצוג מובל במושב האחורי, נראה שלא תמיד יודע לאן, בודק מיילים במכשיר הסלולרי שלו, עונה בעצמו לכל אחד ואחד מהם כאחרון הפקידים, ומשוחח בטלפון עם אשתו מיכל או עם יועציו. גרונו ניחר, הוא מותש ולא אחת מאוכזב, אבל שומר על אופטימיות, אם כי קשה לומר שגם על התלהבות. אלה הרגעים הנקיים שענת גורן אהבה במיוחד במהלך שבעת השבועות שליוותה אותו במסעו הסיזיפי והמתסכל אל מה שהתברר כהפסד צורב של מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה.

קיראו עוד ב"גלובס"


לא אחת היא הסתננה אל המכונית, הרחק מהכאוס שאפיין את המטה שעטף אותו, כיוונה אליו את מצלמת הסוני HD שלה ונתנה לו לדבר. שם, היא אומרת, הוא היה הכי אמתי וחשוף. הרצוג לא רצה בתחילה לאפשר לגורן, עיתונאית "המקור" של ערוץ 10, את הגישה. עברו תשע שנים מאז יצרה את סרטה "כל אנשי הקמפיין" שחולל סערה כשחדר אל מטות מערכת הבחירות של 2006, ומאז ממעטים פוליטיקאים לתת לה, או לכל עיתונאי אחר, אפשרות מסוכנת לתעד את המתרחש בחדרי החדרים שבהם מתגבשת האסטרטגיה של המרוץ שלהם. על גורן, שביקשה לא פעם ליצור סרט דומה, נכפתה תקופת צינון ארוכה והיא הורחקה מהאקווריומים ומהכוורות.

בתוך האופ*ל, ימים ספורים לפני ההכרעה, כשמתוך הבוקה ומבולקה במחנה הציוני עוד עלה ניחוח עז מדי של אופוריה, רואים שהרצוג התרצה. הוא שוכח שהיא שם, מצלמת אותו בחולשתו; היא שוכחת שיש עוד משהו בעולם מלבד האיש שיעמוד במרכז הסרט שלה. האם כל הדברים הנכונים נעשו כדי לסלול את דרכו של כוכב התיעוד שלה אל מטרתו? רק בדיעבד, כשתראה את הקטעים המצולמים, היא תבין שלא. בתוך האינטימיות הזו שהצליחה ליצור כיוצרת, היה רגע אחד, חמישה ימים לפני יום הבחירות, שבו הרצוג נזכר מי זו האישה הזו שמסרבת להשאיר אותו לבדו לרגע. "תגידי, את יודעת מזה?", הוא קורא לה סמס שהוא מקבל, "ידעת שביבי לא מוכן להתראיין אצל רביב דרוקר?".

"ואני באותו רגע בכלל ב'זון' שלי. אני עושה סרט, מחזיקה מצלמה, ומי זה בכלל רביב דרוקר עכשיו?", היא אומרת ומקנחת את דבריה בצחוק גדול ומצלצל, "הייתי מנותקת לגמרי מההתרחשות הזו, בגלל שבאותה התקופה אני ורביב היינו ממודרים לגמרי האחד מהעבודה של השני. לא הרגשתי שזה משהו שבכלל נוגע לי, למשפחה שלי, לבן זוג שלי, לחיים שלי".

מחזיק המפתחות שלה

חודשיים אחרי שהעם ביקש את נתניהו לשוב ולהנהיגו, נערכה במוצ"ש, סמוך לכיכר רבין בתל אביב, הקרנת הבכורה של הסרט "הרצוג", שחלקו הראשון ישודר הערב (ג') במסגרת "המקור" בערוץ 10. בני משפחה, עיתונאים בכירים, חברים של גורן ושל בן זוגה רביב דרוקר - שמרביתם עיתונאים בכירים - וגם כמה מאנשיו של הרצוג שמופיעים בסרט, לא תמיד בזוהרם, מגיעים לצפות. האיש עצמו לא מגיע, למרות שהוזמן. כמה דקות אל תוך ההקרנה, התמונה ברורה. אנשים באולם חופנים פניהם בכפות הידיים, מנידים ראשם במבוכה. "אוי ואבוי", נשמע פה ושם.

גורן לא השאירה בסרטה, שעשוי להיות מכונן לא פחות מ"כל אנשי הקמפיין", מקום לספק. הברדק והזחיחות, הו הזחיחות, בקמפיין של הרצוג לא אפשרו לו דרך אחרת מלבד זו שהובילה אל התבוסה. בוז'י, הגם שהוא אדם חביב ומלא רצון טוב, נראה כילד שאיבד את דרכו ואין לו הורה אחראי שיושיט לו יד ויוביל אותו בביטחון. עד שמגיע מנהל הקמפיין ראובן אדלר, הרצוג לא סומך על איש מנאמניו, לרוב די בצדק, ויורד לפרטים דקים ומיותרים.

המצלמה של גורן והעריכה המשובחת של טלי קורין, השתמשו בכל כלי אמנותי כדי להגדיל את מצוקתו של המנהיג. מוזיקה אירונית, כרזות שמסרבות להיתלות, מיקרופון כושל וחורק, קשיש שמתבקש לתת את ברכת ההצלחה למועמד בלי שיש לו מושג מי האיש הניצב מולו, נאום גורלי שמתפספס כי המדפסת לא עובדת וכמובן תקלת העימות מול נתניהו ב"פגוש את העיתונות". בשלב מסוים נראה אדלר עצמו לועג לכל מה שנעשה לפניו, כולל הרוטציה. "מי המציא את השם המחנה הציוני? ציפי?", הוא סונט בפני להקת מהנהניו, וממשיך ואומר, כי הרצוג נראה כמו "מחזיק המפתחות שלה". זה היה הרגע שאחד מאנשי הקמפיין שישב בהקרנה והשמיע לכל אורכה צקצוקים של אי נוחות, לחש לאשתו, "איזו טעות זאת הייתה לתת לה להיכנס לצלם. איזו טעות".

את בכלל היית משוכנעת שהוא הולך לנצח.

"נכון. אחרי שליוויתי אותו לכנסים, הרגשתי את זה באוויר, את השנאה לביבי. גם אני הייתי בבועה הזו, לגמרי. ואחרי שהגעתי לעוד ועוד כנסים, אמרתי להרצוג שהסרט נראה כאילו יקראו לו 'מהפך 2015', בוא נעלה מדרגה, והוא הסכים לתת לי גישה יותר רחבה. הוא אדם נורא נחמד ונעים, ויש בו משהו שיוצר מהר מאוד אינטימיות. ובכל זאת ההתמסרות שלו הייתה מוגבלת".

הוא היה מודע לנוכחותך?

"כן. אבל היה גרף מקביל של תחושה שהולכים לנצח ולכן כדאי שזה יהיה מתועד, וגם איזו שהיא התרגלות. משלב מסוים ידעתי את קוד הכניסה לאקווריום ופשוט נעמדתי שם. עם ציפי לבני, זה היה קשה יותר. בכל פעם שהיא ראתה אותי בפריים, רגע אחרי זה מישהו היה אומר לי לצאת משם. רואים אותה מעט מאוד".

היא התחמקה?

"כן. אני לא חושבת שבגללי ספציפית, היא מכירה את פוטנציאל הנזק של הדבר הזה. אני יודעת שהיא גנזה בעבר סרט שליווה אותה". בהמשך יאשר ל"פירמה" גורם המקורב לקמפיין, כי ללבני דווקא כן יש עניין אישי עם גורן, והיא זוכרת היטב את "כל אנשי הקמפיין".

סוד העבודה של גורן, כפי שהיא מעידה על עצמה, הוא שהיא "קרצייה". "המון פעמים אתה מבין שקורית דרמה ואתה חייב להיות שם, ואף אחד לא רוצה שתהיה שם", היא מספרת. "יש בזה תחושת אי נעימות. אני מרגישה מתי אני לא רצויה ואת התחושה הזו קיבלתי המון במהלך הסרט הזה. גם כשאדלר כבר היה, הוא לא רצה את הנוכחות שלי, ממש לא. להיכנס לחדר סגור כשהקמפיינרים שלו עובדים על מסר, זה היה בעייתי גם עבורו. כמות הסמסים שאני שולחת עד שהם נשברים, היא עצומה".

הרצוג לא הציב תנאים לפני שאישר את הצילומים. לדברי גורן הוא רק ביקש "שזה יהיה הגון". "באחד הימים, הייתה ישיבה רבת משתתפים עם חברי כנסת, מיקי רוזנטל ראה אותי, ואמר לי 'מה את עושה פה?' ואז התפתחה מהומה קלה. הוא ניגש לבוז'י ואמר לו, 'תעשה איתה הסכם. אני אוהב אותה, אבל אני גם אוהב אותך'. ובוז'י יצא גבר. הוא אמר, 'נתתי לה אישור להיות פה'. ועדיין, נסגרו בפניי הרבה מאוד דלתות".

מצפייה בסרט, עולה שהדימוי הציבורי ה"חנוני" וה*רפה של הרצוג אינו רחוק מהאמת.

"התרשמתי שיש בו ממד כן של הגינות, וזה פוגע בו. הוא טוען שיש לו את ה'קילינג אינסטנקט' הזה, שאנחנו מצפים ממתמודד וממנהיג, אחרת הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. אבל ברמת הקמפיין, למרות שהוא ידע שהצוות שלו לא טוב, הוא לא העיף אותם. בתחילת הדרך ליוו אותו ממי פאר ואיתן לוין. הם לא בליגה של הגדולים בדברים האלה, הם לא ידעו לעשות קמפיין בסדר הגודל הזה. לקח הרבה מאוד זמן עד שהוא העז לעשות צעד ולהביא את אדלר".

ובתוך כל זה את עדיין מרגישה שאת מצלמת את ראש הממשלה הבא?

"הרגשתי שזה הולך לקרות, לא כעיתונאית, אלא כאזרחית שניזונה מתקשורת ומחבריה השמאלנים. ההצטרפות לקמפיין לא ערערה לי את זה, עד יומיים לפני. ביום הבחירות הגעתי, והמטה נטוש. הייתה הרגשה שהזירה ננטשה, שאדלר לא מגיע, ואז ביבי נתן את הקטע שלו על הערבים הנוהרים, ולא היה לזה מענה וזה מאוד הורגש בשטח. היה בלבול עצום. פתאום הייתה אנרגיה של טירוף ולחץ ואין איך לענות לדבר הזה. שם אני מבינה שזה לא הולך להיגמר כמו שחשבנו. גם האופוריה, שהייתה, קצת הלחיצה. יש מקום שבו אתה מתחיל לחשוב כעיתונאי ואז אתה אומר לעצמך, 'אוקיי, גם זה יכול להיות סוף לסרט'.

"הסתובבתי עם בוז'י באותם ימים בכל הארץ, בדימונה ובבית שאן, והייתה תחושה מאוד חזקה, שהעם מאס בביבי. אנשים במשפחה שלי אמרו 'אנחנו לביבי לעולם לא נצביע', אבל ברגע שהם שמעו 'ערבים' הם הצביעו עבורו. והדבר הזה תפס".

כמעט עשור אחרי "כל אנשי הקמפיין", האדלר הוא אותו אדלר?

"המדיה השתנתה ובמובן הזה אפשר להגיד שאדלר הוא מיושן. אבל לאדלר יש את הבטן הזאת, שהיא חוצת מדיומים. האינטואיציה שלו עובדת. בסוף, בחירות זה בני אדם והפחדים שלהם לא משתנים, ולא המוטיבציות שלהם ולא המניעים שלהם. הבחירה היא עדיין מאוד אמוציונלית. זה לא אותו אדלר במובן שזה לא שרון. ב'כל אנשי הקמפיין' שרון התחלף באולמרט, אבל הוא נשאר שם באוויר. זו הייתה מורשתו. במובן מסוים אדלר היה בנו של שרון ואביו של בוז'י, יש משהו בין-דורי. אדלר בא באמונה שלמה שהוא יכול לעשות את זה. אחרת הוא לא היה מגיע".

האנשים בסביבתו של הרצוג אמרו לו את האמת?

"הקשר שלו עם אדלר היה מאוד כן. הוא יודע לקבל ביקורת. למרות שהצורך שלו לשלוט ולהיות מודע ומיודע לכל, הוא מאוד קיצוני. יש לו אינטואיציות טובות והרבה דברים הוא קלט לפניי מה הולך לקרות, אבל הוא זרם עם אנשיו ועשה טעויות. על אדלר הוא סמך. חבורת הצעירים שסביבו מאוד זהירה איתו ומפרגנת לו בלי סוף, ברמה של להחמיא על העניבה, שמתאימה לדגל. אמרו לו דברים כמו 'דיברת מקסים והיית הכי יפה מכולם'".

אחרי שגורן סיימה את הסרט והתחילה לעבור על החומרים, היא החליטה לפנות להרצוג ולהציע לו לקיים ריאיון נוסף שישולב בין הקטעים. "זה היה מתוך הבנה שהחומרים הם חומרים קשים, שמציגים אותו באור חביב ואינטימי, אבל גם בלחץ ובמתח", היא אומרת. "רציתי פרספקטיבה, כי אחרת כולם יוצאים מטומטמים ונראה שהם לא מבינים מה מתרחש סביבם, וזה לא מדויק. במובן הזה רציתי שהסרט ילך קצת יותר טוב".

אבל חומרי הדוקו הם הרגעים הכי אותנטיים, למה צריך לאזן את זה?

"אולי כדי לגמול לו, ולנהוג כלפיו באותה מידה של הגינות שבה הוא נהג כלפיי. לקבל גישה כזו זה לא דבר מובן מאליו ולא הייתי מקבלת אותה במקומות אחרים. אולי מתוך תחושת חיבה אליו".

לא רצית סרט שאנשים יגידו "מזל שלא בחרנו בו".

"אם הייתי מורידה קטעים, אז היית יכול להגיד שאני חוטאת לעבודתי העיתונאית. אבל אם אני עושה ריאיון איתו אחרי הצילומים, אז אני מאפשרת לו לייצר איזה כתב הגנה. אגב גם את זה הוא לא יאהב. הוא לא רוצה לייצר כתב הגנה. אבל אני לא מאמינה באמירות מובהקות. העולם שבו אני חיה מורכב הרבה יותר. אני לא באה לתת שורה תחתונה אלא תמונת מציאות מורכבת שלא חוטאת לאמת. יכול להיות שאני עושה לו הנחה, אבל זה לא משנה את החומרים".

מה לדעתך תהיה תגובתו?

"הוא שאל אותי איך הסרט, אמרתי לו 'יהיו רגעים שיהיה לך קשה להתמודד איתם, אבל אני מאמינה שזה סרט שבו ילמדו להכיר אותך'. זו פעם ראשונה שאתה רואה את בוז'י על כל חסרונותיו ויתרונותיו. עכשיו לפחות ידעו במי מדובר. אמרתי לו, 'אנונימי כבר לא תהיה'. אני מקווה".

הייתה מחשבה מתי נכון לשדר את זה?

"ההסכמה היחידה שהייתה לי עם בוז'י, הייתה זה שזה ישודר אחרי הבחירות. לא הייתי עושה שום דבר שיעזור לו להיבחר ולהוציא קטעים קודם. זה חורג מתפקידי. אמנם ברגעים שבהם הוא מתעצבן אפשר לראות אסרטיביות שתנפץ את תדמית החנון ואפשר לראות בהם לחץ וקושי להתמודד. לא יודעת אם זה משרת אותו".

אז למעשה את באה לצלם כאזרחית תומכת במועמד ולא כעיתונאית בלבד.

"נכון. כי הבן אדם גם מצא חן בעיניי כאדם. היום קל לדלות החוצה את הסימנים, אבל הרבה מהם אתה לא קולט במהלך הדברים. למשל, הוא היה מאוד מייגע במהלך הכנסים. הוא בעצם מאוד מתמסר לקהל שלו, אבל זה משעמם. לא הייתה לו שום אמירה חדה ומובהקת, הרבה אמירות נגד ולא אמירות בעד, הוא לא חידש דבר. אבל זה לא שקע תוך כדי. לא חשבתי הפוך מכל מי שהיה שם. הרגשתי שאופן ניהול הקמפיין לא בהכרח מעיד על אופן ניהול מדינה".

לדעתך, הפסדנו שהוא לא ראש ממשלה?

"כן. בראייה שלי היום אחרי הצפייה בחומרים, אתה רואה את הלחץ ואת הקושי בהתמודדות. אבל אני לא חושבת שהייתי רואה דמות אחרת אם הייתי מלווה קמפיין של ביבי".

היית יכולה לעשות סרט על ביבי?

"לא".

למה, כי חשוב לך לחבב?

"לא. אני דווקא מעדיפה לעשות סרט על דמויות יותר קונטרוברסליות. אבל בסוף אתה נקשר לאנשים. סתם ברמה הטכנית לא היה יוצא עם ביבי. מספיקה לו בלונדינית אחת", היא צוחקת.

מכל בתי העיתונאים, שמתפתלים כשהם נשאלים על דעותיהם הברורות, נדמה שרק אצלכם בבית אפשר להגיד את זה באופן ברור - "רצינו שהרצוג יהיה ראש הממשלה".

"תראה, זה בהינתן לחלופות. את החלופה אני מאוד לא אוהבת. על כל מגרעותיו של בוז'י, אנחנו ממוקמים באותו צד, שמאל. ברמה הרעיונית אני מסכימה איתו. בעיניי, יש במדינה ציפייה מאוד לא בוגרת ממנהיג להיות משהו מסוים. להיות ביבי, להיות ליברמן ואפילו בנט. הדבר הזה שמשדר כוח. זה לא מדבר אליי, אני לא שם. אני הייתי מעדיפה הרבה יותר מנהיג שישדר שכל. בטח שלא כוח שבא לידי ביטוי בגזענות, בהמרדה ובהסתה. מהבחינה הזו, ביבי עשה פשעים נגד העם הזה. אני לא מעריכה את זה. השכל של בוז'י הרבה יותר מדבר אליי, זה שהוא גם נחמד, יכול להיות חיסרון או יתרון".

חומה בצורה בבית

גורן, 42, חזרה בשנה שעברה לעבוד ב"המקור" אותה מגיש דרוקר, בן זוגה ב-15 השנים האחרונות ואבי שלושת ילדיה ("שילמתי מחיר כבד בקריירה על שלושה הריונות בשש שנים"). לאורך השנים נדדה בין זכייניות וסוגות שונות, הגישה תכנית בוקר, תכנית שיח נשית, אך תמיד חזרה לעיתונות המגזין הטלוויזיונית. בעבר, "אולפן שישי" ומגזין ליל שבת של ערוץ 10, בהמשך, פרויקטים שונים ברשת, בחלקם היא גאה יותר באחרים פחות. נוסף ל"כל אנשי הקמפיין", היא עומדת מאחורי סרטים מוערכים כמו "ג'ובניקים במשימה של פעם בחיים" על החיילים שנאלצו לפנות יישובים בפינוי גוש קטיף, ובאחרונה "נחצ'ה" על נחום היימן.

"הקריירה הזו קרתה לי די במקרה", היא אומרת. "אני נהנית לכתוב, אז חשבתי שאהיה כתבת של עיתון. אבל זה מסתדר לי טוב, אני מאוד אוהבת לביים ובמערכת 'המקור' יש חופש יצירתי מאוד גדול שאין בשום מקום אחר. אף אחד לא שואל שאלות, לא מתערב. יש תחושה של אמון".

היו מי שכינו את הגעתך ל"המקור" נפוטיזם.

"היה ברור שזה יבוא. אני לא צריכה להוכיח דבר, לא באתי כתחקירנית זוטרה. דיברו איתי מ'אולפן שישי', מ'שישי' פה, אבל ידעתי שאם אני חוזרת לערוץ 10 זה רק ל'המקור'. העבודה נוחה, כי אפשר לעבוד לאורך זמן על פרויקטים. פרויקט כמו 'הרצוג' לא הייתי יכולה לעשות במערכת אחרת. שיגידו נפוטיזם, זה מה שאמרו גם במשפחה שלי, זה כבר הפך לבדיחה".

עשית סרטי תעודה מאוד מוצלחים שהותירו חותם ועדיין אם נשאל מי הדוקומנטריסטים המובילים בישראל, לא בטוח ששמך יעלה. למה זה?

"לא יודעת. אני גם שואלת את עצמי. או שזה עניין של יחסי ציבור או סתם חוסר פרגון, או שאולי אני באמת לא אחת מהדוקומנטריסטים הבולטים. הז'אנר התיעודי בטלוויזיה נחשב למאוד נחות, הייתי עכשיו בפסטיבלים תיעודיים בעולם כמו הוט-דוקס שמעט מתקבלים אליו, ועדיין לא אחשב בעיני הדוקומנטריסטים ההארד קור כמישהי רצינית כי אני באה מעולם הטלוויזיה. ולעשות סרט של חודש וחצי זה לא כמו לעשות סרט של שלוש שנים כמו 'נחצ'ה'. אני מרגישה שזה יתרון, אבל טלוויזיה זה כביכול בזוי".

יש את דוקו היחסים שעשית בזמנו לרשת עם רון קופמן, אולי זה פגע בך?

"צריך להתפרנס. אני לא חיה בתדמיות של אנשים לגביי. זה שאנשים חושבים שדוקומנטריסט צריך להיות כבד ראש עם עול החיים על כתפיו, לא מדבר אליי. אני מנסה להיות מסופקת ומאושרת בעבודתי. ורסטיליות היא לא מילת גנאי. היו דברים שאני מצטערת שעשיתי, אבל בסופו של יום זו גם פרנסה. אין לי יותר מדי את הפריבילגיה לבחור עבודות".

לא הציעו לך לעבוד ב"עובדה"?

"כן, אחרי 'אנשי הקמפיין'. אבל זה מזמן לא על הפרק, מאז ש'המקור' הוא כל כך ראש בראש מול 'עובדה'. גם לנו - לרביב ולי - זה לא היה טוב אם זה היה קורה. יש ב'עובדה' משהו דיסקרטי, גם בינם לבין עצמם, למיטב הבנתי. זה לא הגיוני שאני אתנהל במערכת שהיא כל כך תחרותית לרביב. רביב היה עומד בזה, אבל אני לא יודעת אם המערכת של אילנה דיין הייתה עומדת בזה".

זה מחיר שאת משלמת בקריירה בגלל הזוגיות עם רביב?

"פעם חשבתי שזה מחיר שאני משלמת, אבל היום אני לא צופה ב'עובדה', וכשאני רואה אני מתרגזת. הם משלמים מחיר על ההקפדה היתרה הזו שלהם, כשאני צופה בחומרים שלהם, אני מזהה אצלם משהו מאוד דומה של מעטפת, אותו צליל של קריינות כמעט תמיד. ברור שיש שם יד מכוונת שמאחדת את המוצרים שלא קיימת ב'המקור'. זה לא רע, כי זה עובד ועובד טוב. אבל אליי זה לא מדבר. חומרים כמו של בוז'י, ספק אם היו עוברים שם באופן שבו זה צולם. בסרטים שלי התוכן חשוב מהלוק".

בתקופה של עבודה אינטנסיבית על סרט, את מצליחה להגיע הביתה ולא להמשיך לעבד את החומרים בראש?

"כן. קודם כל לא היה לי את מי לשתף, כי ביני ובין רביב הייתה חומה בצורה. בעריכות ראיתי ארכיונים שלו ואני אומרת, 'יפה, הוא קלע. הוא ממש בסדר הפרשן הזה'. אבל תוך כדי, לא אמרתי לו כלום, שחס וחלילה הוא לא ישמע ממני משהו שייחשב למקור. פשוט לא דיברנו על זה. גם אמרתי את זה מראש לבוז'י, שלא יחשוש מזה. הבעיה היחידה היא שאני מאוד לא טכנית, אז רביב היה צריך להוריד בכל לילה את כרטיסי הזיכרון למחשב. זו הייתה תרומתו העיקרית לסרט".

הוא לא ניסה לחלץ מידע?

"הוא יודע את הגבולות שלו. מה, ביבי לא יודע את הגבולות מול שרה? כל אחד יודע את מקומו".

לא מפחדת מאיומים

יש משהו לא הוגן בכך שמראיינים עיתונאית בעלת הישגים בזכות עצמה, אך מתמקדים לא מעט בבעלה. אלא שאצל גורן זה לגיטימי לחלוטין, ונדמה שהיא עצמה מעודדת את זה. כשהשאלות הופכות לאישיות מדי, היא אומרת, "עזוב, בוא נדבר על רביב". זה מפתיע, אבל גורן, גבוהה ובלונדינית שצוחקת בקול רם ובמלוא הנוכחות, דווקא אוהבת להתחבא. היא שונאת להחשיב את עצמה, מסרבת להתאפר ולהסתדר כדי לעמוד ולהגיש אל מול העדשה, ומעדיפה ללא עוררין את הצד השני שלה, הלא נראה. גם אחרי שהיא מסיימת סרט, היא שונאת לקדם ולדחוף אותו. משהו עוצר בה תמיד, רגע לפני. דרוקר לעומתה, דורך על דוושת הגז עד הסוף, לפעמים עד להתנגשות החזיתית הבלתי נמנעת.

במערכת הבחירות האחרונה, הפרופיל של הפרשן הפוליטי של חדשות 10 היה גבוה מאי-פעם. לא רק שהוחרם על ידי לשכת רה"מ, הוא גם טווח בבלוג האישי שלו ובטורו ב'הארץ', אחת לכמה ימים, במטרות משתנות. פעם פרסם את טיוטת דוח מבקר המדינה על התנהלות המעון בבלפור, פעם בז לקמפיין של המחנה הציוני ובסוף קינח בטור התנגחות בעמית סגל. גורן היא ממש לא בת הזוג שבועטת מתחת לשולחן ברגלו של הבעל ומרגיעה אותו. להפך. "הוא תמיד צוחק עליי כשאני אומרת לו 'כנס בו!'", היא מחייכת. "אני נורא מאמינה במוטיבציה שלו. אנחנו מאוד מעורבים אחד בחיי השני. מאוד. סיטואציה כזו שבה אני מצלמת ולא משתפת אותו במה שקורה, מאוד נדירה. הוא עיתונאי מספר אחת היום והוא הרוויח את המעמד בגלל זה שהוא לא מרפה ופועל ממקום מאוד אמתי, אני מאוד מעודדת אותו להילחם".

את אדם מאוד כן ופתוח, ודווקא העולמות הפוליטיים האלה ששניכם מתבוססים בהם - רביב יותר - מלאים בהמון חוסר אמת וזיוף. איך את מתמודדת עם זה?

"רביב לא מאמין לאף אחד, אף פעם. יכול להיות שזו ההשפעה שלו עליי. אנחנו חיים ביחד כבר 15 שנה והצד הזה שלו מאוד מפותח. החשד, כל הזמן לחפש מי מנסה לעבוד עליך, מתי, מי לא אומר לך את האמת, מי מסתיר ממך. יכול להיות שזה מפעפע אליי. אני לא יודעת מה מזה הוא ומה מזה אני. כל אחד שנוגע בעולמות העיתונות, מכיר את זה. גם אני מזהה זיוף מאוד בקלות. אולי בגלל שאני קיצונית לצד אחד. יש לי חושים מאוד חדים לזיוף ולחוסר צדק, ומנגד לכנות".

נדמה שהיחסים בין רביב ובין רה"מ הם כמעט אישיים. שזה כבר מעבר לעיתונאי שמבקר את הפוליטיקאי.

"אני לא מסכימה. לרביב אין ונדטות אישיות. כמו שאין לו חברים בפוליטיקה ואין אנשים שהוא אוהב ברמה האישית, אז הוא גם לא שונא אף אחד ברמה האישית. הוא חושב את מחשבותיו הענייניות על ביבי, והוא לא העיתונאי היחיד שחושב ככה. גם אמרו עליו שמה שהיה לו נגד אולמרט היה ברמה אישית. בתחושה שלי הוא נכנס בכולם כל הזמן".

אבל כשמדברים אצלכם בבית על בני הזוג נתניהו אין לזה ממד אחר?

"לא. הילדים שלי לא מחבבים את כל הפוליטיקאים באותה מידה".

כשראש הממשלה מחליט לא להתראיין לערוץ 10 בגלל רביב, זו לא עליית מדרגה?

"לא, הוא לא מתראיין גם לבן כספית, אז אנחנו בחברה טובה. תמי שיינקמן (יועצת בקמפיין של הרצוג - ל"א) אמרה שזה עבד לטובתו של נתניהו, כי המדינה הזו לא אוהבת עיתונאים. וברגע שראש הממשלה נכנס בעיתונאי ואומר לו, 'אני קובע את כללי המשחק', זה עושה לו טוב. אני לא הרגשתי את זה ככה. בדיעבד אולי זה עשה שירות גם לרביב. זה העצים אותו".

היו איומים על חייו?

"היו".

זה מפחיד אותך?

"לא. גם אם יש, הוא משתף אותי בדיעבד. זה לא מתממש אצלי לפחד".

אז מה כן מפחיד אותך?

"אם יש מישהו שלוקח את הילדים מהגן, או אם נגמרת לי הסוללה בסלולרי, בזמן שאמא שלי, שצריכה להוציא אותם, מחפשת אותי".

קשה לך כששונאים את רביב?

"אני מכירה את רביב כל כך טוב, וכשאני קוראת טוקבק מבאס עליו אני יודעת שאם הם היו צודקים, אז אולי זה היה צובט. הדברים האלה כל כך נטולי בסיס. אז אומרים 'חפיף', אבל זה כל כך משולל יסוד. רביב אוהב את המשחק באש והוא מבין את המחיר שהוא משלם על זה".

אבל זה מחיר שגם את ומשפחתך תשלמו. מה יקרה אם מחר יסגרו את ערוץ 10 בגללו או שיצילו אותו תוך התניה שרביב יפוטר? אלה תרחישים שמדברים עליהם.

"לא קניתי את זה אף פעם. במובן הזה הוא הרבה יותר חרדתי ממני. יש לי הרבה ביטחון ביכולות שלו ובחשיבות שלו כעיתונאי, שאני יודעת שזה לא קול שאתה יכול לבטל או להשתיק. אם יפטרו אותו הוא ימצא מקום להשמיע את דבריו. גם אם הוא יצטרך לעשות עוד הרצאות כדי להשלים הכנסה. זה לא חשוב. ברגע שהכסף לא מדבר, ואצלנו הוא לא אישיו בכלל, זה לא משנה".

זה לא אישיו כי יש לכם כסף.

"אין לנו כסף. מאיפה יש לנו כסף?".

רביב הרוויח הרבה מאוד כסף לאורך השנים.

"אבל אני בזבזתי אותו!", היא צוחקת.

אחרי שהיא מרצינה, אבל לא יותר מדי, גורן מסבירה, ש"בסוף-בסוף רביב מרוויח 45 אלף שקל בחודש, וזה סכום יפה. אבל עיתונאי זה לא מקצוע פחות חשוב מסמנכ"ל שיווק בחברה מסחרית, ואני מכירה את האופן שבו הוא עובד ויש לו שתי משרות - הוא גם מקביל ל'עובדה' וגם לעמית סגל. הציפייה שלך להרוויח מהעבודה שלך, לא בזויה בעיניי. כשהחליטו על הקיצוץ התקוממתי, זה נראה לי לא סביר ביחס לעבודה ולהשקעה ולמחיר שהוא משלם. אמרתי לו, 'אתה הולך להסכים לזה?', והוא זה שאמר, 'כן, זה מה שצריך, אז זה מה שעושים'. בתוך תוכי אני כן מצפה שכשהערוץ יעמוד על רגליו, אז יינתן לזה ביטוי גם בשכר".

לדבריה, "האמת שבסוף זה לא הרבה כסף בכלל. אנחנו גרים בדירה שכורה בתל אביב, שלושה ילדים, ההורים שלנו לא נותנים לנו כלום, אף פעם. שנינו מקיימים את עצמנו. אנחנו מאוד צנועים. הרכוש היחיד שלנו זה האוטו שלו בליסינג והאוטו שקניתי. יש מטפלת שבאה לילדים אחרי הצהריים, אבל זה לא יוצא דופן ואין איזו רמת חיים מוגזמת".

עתיד ערוץ 10 מטריד אתכם?

"אותי פחות, את רביב כן. אבל זו מציאות כזו שאתה חי איתה ובסוף חוסר היציבות הזה נהיה הדבר הכי יציב בחיים. המהלך שיוסי ורשבסקי וגולן יוכפז, המנכ"ל ומנכ"ל החדשות, מייצרים פה הוא מאוד מרשים ומפתיע לטובה. זה נראה טוב, אבל גם כשזה נראה רע, זה לא מדאיג. יש לי מדף מלא סרטים פוטנציאליים, וזה מרגיע. ועל רביב אני סומכת".

הוא לא חייב להיות בערוץ הזה.

"הוא יהיה בערוץ הזה לנצח. הוא ימות עם הערוץ הזה. בגלל זה הוא גם לא יעזוב אותי, כי הוא פשוט בן אדם שלא עוזב. הוא פשוט שם".

בתקופות שהוא בלב הסערה, הוא צריך תשומת לב מיוחדת?

"הוא לא ישן שנים. הוא כל הזמן אומר, 'היום שאדע שעשיתי את זה, הוא היום שבו אלך לישון צהריים'. ואני יודעת שכשתהיה לו האפשרות הזו, הוא לא יירדם. במובן הזה, אני מפחדת עליו פיזית. הוא לא יודע לנוח, הוא כל הזמן צריך לייצר חומר, יש לו מנוע מאוד חזק. אבל זה הבן אדם. אי אפשר לקחת את זה ממנו".

ואת?

"אני מורידה אותו בכוח אחת לכמה זמן לאיזו חושה בסיני, והוא מקלל אותי כל הדרך לשם. אני מנסה בכוחותיי הדלים להכניס לו איזשהו איזון בחיים. אבל באופן טבעי המשפחה מאוד מאזנת, הילדים והדרישות שלהם. הוא אבא מקסים".

בריאיון שנתן לאחרונה ל"ליידי גלובס", רביב סיפר שהוא היה ילד דחוי, שספג חרמות בבית הספר. אז אפשר להגיד שבסוף הוא זכה במלכת הכיתה?

"מה פתאום", גורן כמעט מתפלצת, "הפוך! הייתי ראש מחנה הדחויים. הייתה לי חבורה של עולות חדשות והילדים הכי ווירדוז בבית הספר. אני הייתי המוזרה. זה פרדס חנה של שנות ה-80 וגם אני יודעת מה זה כשעושים עליך חרם. אבל תמיד הרגשתי מאוד חזקה ולא נתתי לזה להכניע אותי. בכיתה י' המשפחה נסעה לשליחות לרפובליקה הדומיניקנית ואחר כך לקנדה, ושם לא היה יותר טוב. הייתי אאוטסיידרית לגמרי. אבל אהבתי את הפוזה של האאוטסיידרית הזו".

וזה משהו שאת לוקחת איתך גם היום?

"אני לא חיה את זה בכלל. זו אמנם קלישאה, אבל המקום הזה של להיות זה שעושים עליו חרם, עשה רק טוב, גם לי וגם לרביב. לא שהגעתי לאיזה הישגים יוצאי דופן, אחרי הכל אני בסך הכל עושה סרטים וכתבות. זה משהו שגם אנשים בלי הרבה מוטיבציה גדולה עושים. רביב, רביב זה משהו אחר".