אפי נעלם. לקח קצת זמן להבין אבל אחרי כמה ימים הבנו שזה כנראה רציני. מאחורי הדלפק נראתה רק דמותו של אורן, העוזר הגבוה והרציני. כששאלנו איפה אפי, לא ממש קיבלנו תשובה. זמן מה המשכנו לחכות. אפי לא חזר.
שבע שנים וחצי אני עובד במקום העבודה הנוכחי שלי. לא מיד התחברתי לסביח של אפי. למען האמת, כשהגעתי, לא ממש ידעתי מה זה סביח. כלומר ידעתי, אבל תיאורטית. אבל אז זה קרה. גיליתי את הסביח של אפי, וכמו רבים וטובים לפניי ואחריי, התמכרתי. היה שלב שבו אכלתי 3 מנות בשבוע. אוכל ומקלל את עצמי.
ואז גיליתי שבעצם לא הייתי מכור לסביח. כי עובדה, נגמלתי מסביח די בקלות ובמהירות. אבל לא מאפי. התגעגעתי. לפני כמה חודשים פשטה השמועה שאפי חוזר. לא, לא אל הסביח בטשרניחובסקי. השמועה טענה שאפי הולך לפתוח בר. השמועה הייתה נכונה.
אז נכון, אין בבר הזה סביח. אבל זה לא ממש משנה. מפני שאת הבר שלו פתח אפי רז בשותפות עם אגדה לא פחות אגדתית - שאול טבת. על חורבות סטפן בראון/רדיו רוסקו של שאול, בחצר התל-אביבית המקסימה באלנבי 97, הקימו השניים את רמלה, בר אפלולי ומקסים במיוחד. בדרך כלל המדור הזה לא מתעסק בברים. אבל כששאול ואפי עושים משהו יחד, זה הכול חוץ מבדרך כלל. וחוץ מזה יש פה אוכל נהדר. הנה, הסגרתי את הסוף.
שווה להקדיש כמה מילים לפועלו הקולינרי של שאול טבת. טבת, בנו של שבתאי טבת - הסופר והעיתונאי המנוח שהיה הביוגרף של דוד בן-גוריון, האיש שכתב את "חשופים בצריח" שכמעט כל ישראלי משנתונים מסוימים קרא - הוא צייר, איש רעים להתרועע, גבר מקסים במיוחד, אבל לפני ואחרי הכול הוא אחד המסעדנים הכי מוצלחים ורציניים שהעמידה העיר העברית הראשונה.
לפני מפעלותיו בשתי החצרות הצמודות באלנבי, הייתה לו מסעדה בשם טלה ביפו. אתם יכולים לנחש מה אכלו שם. את אהבת הבשר לקח איתו לסטפן בראון האגדית, שנסגרה בשקט לפני כמה חודשים, אחרי שנאלצה לנדוד אל אחותה האיטלקית הצמודה רדיו רוסקו, ושימשה בשנותיה האחרונות כהכלאה קצת מפוספסת של שתיהן. בין לבין הקים גם את לוציפר, הבר הקינקי משהו הקיים עדיין, תודה לאל, ובו אפשר לאכול גם את האוכל של רמלה בעודך צופה במסכי טלוויזיה במעגל סגור המספקים שידור ישיר מהנעשה באלנבי. סוטה לגמרי.
וכך הגענו לרמלה. הבייבי החדש של אפי ושאול הוא מקום של אנשים מבוגרים שכבר ראו משהו וגם שמעו משהו. ראו מספיק בשביל לא לקפוץ מעל הפופיק, ושמעו מספיק בשביל להנעים את הזמן במוזיקה מהדור שלנו ובווליום שלנו, כזה שאפשר גם לדבר מתחתיו מבלי לצרוח לאוזנו של שכנך.
רמלה הוא בר אפלולי, אבל לא מדי, מעוצב, אבל לא מדי, מהוגן, אבל לא מדי, ובעיקר טעים. השוס הגדול הוא המנגל המתחבא ממש מתחת לדלפק הבר. בתחילה כמעט בלתי אפשרי להבחין בו. אפילו כשמתייצב מאחוריו שי אליהו, הטבח השקט והמוכשר, שעבר לכאן אחרי שנים במסעדת הבסטה המעולה. משאבה אימתנית יונקת את כל העשן והריח הצדה, ורק אז למעלה. אבל כשאתה מתרומם קצת ומציץ, המראה מרהיב. עשרות שיפודים קטנים של ירקות, דגים קטנים ובשר, ואפילו שיפוד אננס.
מן המבחר הקטן והמדויק ניסינו מהירקות - שיפוד שומר ושיפוד קולרבי שהיו פשוטים בתכלית הפשטות ומצוינים. מן הים הלכנו על שיפוד קטן של דג חול (מקרון)* ושני שיפודים גדולים יותר של סרדינים, ולצדם גם אנשובי כבושים וטרטר פלמידה אדומה. כולם טריים, ושוב - פשוטים מאוד ונהדרים. אוכל כמו שהיה צריך להיות כאן בכל פינה כיאה לעיר שחיה לים, ואין, כיאה לעיר שממש מתנכרת לים שלה. מן היבשה טעמנו שיפודי לב טלה ונתח קצבים, שהזכירו שוב, שבכל הנוגע לבשר מה ששאול טבת שכח אחרים לא ידעו כבר אף פעם. הנוער התענג על פיצה מכוסה בקבאב מפורק. נשמע מוזר אבל בהחלט טעים.
ניסינו גם מעין סמוסה של תרד ותפוחי אדמה שהייתה ממכרת ממש, והוגשה עם מטבלים חריפים ונהדרים - מטבל צזיקי ומטבל צ'טני כוסברה. קינחנו במלבי שמן וטעים, עם מעין רוטב תפוזים ושברי פיסטוקים, ובמוס שוקולד טבעוני ומפתיע באיכותו אל מול היעדרם של הביצים ושל השמנת.
רמלה, אני מניח, יהיה להיט גדול בקיץ הזה, ואני מקווה שיישאר איתנו לעוד שנים רבות.
כדאי להכיר
דג החול או המקרוני הם השמות העממיים של האופירית הנודדת - דג קטן וארוך (מכאן מקרוני) ולא ממש מוכר לחובבי הדגים ה"ממוצעים". אפילו כאלה שמכירים כבר דגים קטנים כמו ברבוניה, סרדינים או אפילו מליטות ומרמירים. וחבל. כי מדובר בדג זול, נפוץ (אבל לא כל-כך בחנויות, כי אין ביקוש) וטעים להפליא בטיגון או על האש, ולמי שיש סבלנות - גם בקציצות דגים.
רמלה
פרטים: אלנבי 97 (בגינה) תל-אביב, טלפון: 03-5604725; א'-שבת 19:00 עד אחרון הלקוחות. בהמשך כנראה כבר מהצהריים, שזה מצוין.
מחירים: שיפוד לב טלה - 16 שקל, שיפוד דג חול - 13 , אנשובי כבוש - 34 שקל, סרדינים - 36 שקל, טרטר פלמידה אדומה - 39 שקל, שיפוד נתח קצבים - 25 שקל, פיצה קבאב מפורק - 39 שקל, שיפוד שומר - 9 שקלים, שיפוד קולרבי - 9 שקלים, סמוסה (מכונה בתפריט פסטלים) - 33 שקל, מוס שוקולד - 24 שקל, מלבי - 24 שקל.
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה
מסעדת רמלה בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
