"האדריכל של העשירים": בתים גם ב-100 מיליון שקל

הוא שם את האדריכלות הישראלית על המפה הבינלאומית, ובין הבתים שבנה נמנים גם כאלה שעלותם כ-100 מיליון שקל. "זה נכון שאני מתעסק באסתטיקה, אבל גם סוקרטס ואפלטון התעסקו באסתטיקה", אומר פיצו קדם, מגדולי האדריכלים בארץ, שיוצא נגד מבנים שעושים שרירים. ראיון בין קומות מרחפות

פיצו קדם / צילום: רמי זרנגר
פיצו קדם / צילום: רמי זרנגר

על הבוקר הוא כולו תזזיתיות. בחדר הישיבות עומדים שני בולי עץ גדולים, והוא שואל אותי עליהם. מתפתח דיאלוג קומי, שהרי רק נפגשנו, ואני בעצם רק אורחת במשרד התל אביבי שלו, ומאין לי לדעת. אבל מכיוון שגם אני שאלתי מה זה, וענו לי, אני מחליטה לעדכן אותו: "הביאו את זה הבוקר, זה יהיה תקרה של משהו".

פיצו קדם מתקרב אל בולי העץ, מתבונן בהם קצת מזועזע וקצת משועשע, והולך לכיוון הדלת. "עידן, אתה לא חושב שהתבלבלת במשרד?", הוא אומר שם למישהו. "מה זה בולי העץ האלה? לא בטוח שיש אישור להכניס את זה לפה". לבסוף הוא מתיישב מולי. "זה הסוד שלנו", הוא מסביר, "אנחנו עושים הכול אחד לאחד. אין משהו שאנחנו לא בונים במשרד".

הוא למד בבית הספר היוקרתי לאדריכלות AA בלונדון, חזר לארץ והקים את המשרד שלו. מאז, כבר 15 שנה, הוא מהשמות המדוברים והבולטים בעולם האדריכלות הישראלי, ובתים שתכנן מככבים במגזינים בינלאומיים. היום הוא כבר יגיד דברים בשבח היות שוליה, אבל אז בער לו. במשרד עובדים איתו 11 אדריכלים על 90 פרויקטים במקביל. הוא מאמין בעקרונות המודרניזם, בניקיון חף מקישוטיות, במבנים שלא משוויצים, שלא עושים שריר. אלא ששריר הוא עניין יחסי. על לקוחותיו נמנים מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, עו"ד דורי קלגסבלד, יו"ר ובעלי מליסרון ליאורה עופר ובעלי כתר פלסטיק, סמי וטובה סגול.

מכנים אותך 'אדריכל הווילות', 'האדריכל של העשירים'. זה מפריע לך?

"נכון שאני אדריכל בוטיק, ואני מתעסק באסתטיקה, שהיא נחלתם של אלה שהצרות הגדולות לא אצלם, אבל גם סוקרטס ואפלטון התעסקו באסתטיקה.

קיראו עוד ב"גלובס"


"אני מת לשבור את הקווים האלה. אדריכל שהצליח ומתכנן לעשירים זה העולם החומרי. ברובד השטחי זה אולי נכון, אתה מתכנן דברים שהם לפעמים גדולים מדי, ומי באמת צריך אותם, אפשר לקיים דיון שלם על הדבר הזה. המכוניות שלנו גדולות מדי, אנחנו אוכלים יותר מדי, וחיים חיים נהנתנים מדי. אבל אני את הנתון הזה שנקרא מגורי יוקרה מזמן כבר הפכתי למגורי תרבות.

"אני לא מסוג האנשים שנמצאים במקום אחד, וכל הזמן חושבים איפה הם צריכים להיות אחר כך, שזה משהו שמתחבר מאוד לעניין של מעמד, כסף וצריכה - כל הזמן הדבר הבא. אני נתקל בזה הרבה - מתי תעשה מבני ציבור, מתי תעשה מגדלים, מתי תעבוד בחו"ל ומתי תעשה מוזיאון.

"כשפתחתי משרד ישבתי פה לבד ולא היו לי עובדים בכלל, והאמת, לא ידעתי מה אני עושה. הרגשתי שאם אני הולך לשבת מול מחשב, אז יכול להיות שכל האנרגיות שלי יכבו. בדיעבד, לפתוח משרד זו לא טעות. אבל אני מאמין גדול בדבר הזה שנקרא שוליה. כולנו צריכים להיות שוליה בחיים שלנו, גם כדי להתבונן".

כלכלית יכולת להרשות לעצמך לא להיות שוליה.

"נורא קל להיתלות בזה, ולהגיד 'ברור, הוא הצליח כי היה לו בסיס כלכלי'. אבל מה זאת בכלל הצלחה? כל החבר'ה האלה שעושים מיליונים, עובדים 23 שעות ביום ולא רואים את הילדים שלהם, זאת הצלחה? זה דיון שלם.

"זה לא שלא הייתי שוליה כי יכולתי. לא הייתי שוליה בגלל מבנה האישיות שלי, קיצוניות שהיא לא טובה. אבל זאת טעות לא להיות שוליה. אתה אמור להתבונן ולא לקחת אחריות, כי זה מאפשר לך לספוג. קודם אתה שחקן נוער, קודם אתה עוזר צלם. אני מכפר על כך בזה שאני מקיים דיאלוג ושיח ער מול האדריכלים שעובדים איתי. אני מאמין בלעבוד עם אנשים, בתור אדם שהנקבוביות שלו כל הזמן פתוחות כדי לספוג. אני גם מנסה לקחת את הדיאלוג הזה לשיח עם הלקוחות, כי בתחום הפרטי אתה ממש מהדהד את האנשים מולך בחללים".

צרכים וחסכים

אתה מרגיש שבשנה-שנתיים האחרונות יש עלייה דרמטית בתקציבים שהלקוחות מפנים לבתים?

"זה לא עניין של עלייה בתקציבים. השינוי הגדול שמורגש הוא עלייה גדולה במודעות שיש לאנשים לאדריכלות ועיצוב. תורם לזה האינטרנט, שמאפשר חשיפה אדירה לפרויקטים טובים בעולם. העלייה בתקציב היא רק עוד אחד הביטויים של זה".

מגיעים אליך לקוחות עם כוונה להשקיע 100 מיליון שקל בבית. מה הם רוצים?

"מדובר באנשים שבדרך כלל הקימו עסק רציני ועובדים מאוד קשה. לרוב הם יודעים להעריך את המאמץ הגדול שאתה עושה, כי הם בעצמם עושים אותו. הם לא מחפשים ביטוי לעושר שלהם, כמו ביטוי לעומק שלהם. זאת אגדה לא נכונה עליהם. ישר משייכים כסף לקיצוניות, זה לא נכון. בדרך כלל הם אנשים מאוד שקולים, הגיוניים, הם לא קפריזיים למרות מה שחושבים עליהם.

"למדתי שלמרות מה שחושבים, ההבדל בין לקוחות של תקציב גבוה ונמוך לא קשור לכסף, אלא לצרכים ולחסכים. גיליתי אנשים עם סכומי כסף גדולים מאוד שמחפשים אינטימיות, חום ומשפחתיות, ויש אנשים עם תקציב נמוך שדווקא מחפשים חללים גדולים ופנטזיות שלא קשורות לתקציב".

מה קורה כשבא אליך לקוח ורוצה בית עם קשתות מרוקאיות, כי זו הפנטזיה שלו?

"אצלי זה לא עניין של קווים אדומים. גם אם אני רוצה, אני לא יכול. אני עובד מהבטן, אמנים עובדים מהבטן, ואדריכלות זו אמנות. אני לא יכול לעשות את הקשתות האלה כי זה תפאורה.

"אני לא עושה בתים טוסקניים, בתים כפריים. זה דבר מקסים בקונטקסט הנכון, אבל אדריכלות זה קודם כל קונטקסט. להבדיל מצילום שאתה יכול לתלות בכל מקום - במומה, אצל אספן, במרתף או בקיבוץ - אדריכלות היא אמנות שניטעת בשורשי המקום, זאת אחריות מטורפת. לא תמיד אני יכול להיות נאמן לקונטקסט של המקום, הבית שלי ייראה מאוד זר בשכונה שאין לה זהות או אופי. אז אני אומר 'אוקיי, נתחיל, אני אהיה הצעד הראשון'".

לפי מה אתה בוחר פרויקטים?

"פגשתי אדריכל מאוד מבוגר בחו"ל, ושאלתי אותו את זה. הוא ציין שלושה פרמטרים - תקציב, אתגר אדריכלי ואיכות אנושית - ואמר ששניים מהם תמיד צריכים להתקיים. יש לי לא מעט פרויקטים דלי תקציב, אבל בואי לא נתייפייף, אני לא עושה דירות במתחם עמידר. אני לא אשקר, יש קורלציה ברורה בין תקציב לאיכות הביצוע והאפשרויות".

ועדיין כסף לא מבטיח טעם טוב.

"ברור. ראיתי בלי סוף פרויקטים בתקציבי על שהם גרועים מאוד. זה לא מבטיח כלום. אני מקיים שיח אדריכלי גם כשאני נתקל במישהו שיש לו אפשרויות שמבלבלות אותו. זה היה מבלבל גם אותי וגם אותך אם היו לנו אפשרויות כספיות אינסופיות. כשהכול אפשרי, זה מאוד קשה".

הכול פתוח

הוא מתפעל מאדריכלים על זמניים כמו מיס ון דה רוהה, אבל גם מקרלוס סקרפה וז'אן פרובה, "שהוא כמעט מעצב תעשייתי ולא אדריכל". כמה פעמים בשנה הוא נוסע בעקבות השראה לראות אדריכלות. "לאחרונה נסעתי למרסיי כדי לראות עבודה מפורסמת של לה קורבוזייה. אני נוסע בעקבות בניינים, כי בסופו של דבר החוויה בחלל חזקה ומלמדת המון".

מדינת ישראל נבנתה על כושר האלתור שלה, טוען קדם, "וזה היתרון הכי גדול שלנו והחיסרון הכי גדול שלנו. אני עובד עכשיו בשווייץ ובמנהטן, וזה בדיוק הפוך. הם עושים תכנון ארוך עד כדי בוקיות, שום סטייה מתקן עד כדי נוקשות, ואז הביצוע הוא קצר וענייני. בישראל מאמינים באלתור אינסופי, ואני איכשהו מצליח, לשמחתי, להביא את החוזקות שלי - הדיוק, המקצועיות וחוסר החאפריות".

איך תגדיר אדריכלות ישראלית?

"קשה לענות, זו שאלת השאלות. אני מאמין שיש אדריכלות ישראלית, ושהיא נשענת על המודרניזם של שנות ה-50. זאת אדריכלות שהבינה את האקלים פה, את היתרונות, את האופי, את הקונטקסט. זה גם אופי העם שגר פה - אנחנו עם מארח, עם מקבל. אז באדריכלות אתה מתכנן נורא פתוח - מכניסים את כולם פנימה, פותחים אל החצר.

"המודרניסטים - יסקי, רכטר, כרמי - זה דור שלם שהגיע מגרמניה, הם למדו באוהאוס והביאו אותו לפה. הם בנו בתים לאנשים. לפני זה היה ארט דקו, אדריכלות קישוטית, ואז קם האדריכל האוסטרי אדולף לוס, שכתב מניפסט שבז לקישוטיות, ואמר שאין דבר כזה קישוט למען קישוט. משם התחילה התנועה המודרניסטית, והיא מאוד השתרשה פה בישראל.

"את מסתובבת בשדרות רוטשילד ורואה את הקווים האופקיים ואת המשרביות האלה, שאומרות 'אנחנו מדבר ואנחנו צריכים להגן ממזג האוויר ולווסת פרטיות ואור'. כשאני ניגש לאדריכלות ישראלית זה מה שאני מחפש. כל הישראלים שאני מכיר מדברים על זה שמצד אחד נורא חם פה, ומצד שני הם רוצים אור. תשימי ישראלים במפנה צפוני, שאם את שואלת אותי הוא הכי נכון, וזה לא טוב להם לנשמה. המזרח זה האור של הבוקר. את מכירה את זה שאתה קם בבוקר, ויש במטבח קרן אור ליד הכיור? תמיד אתה נמשך לשבת שם".

מה השתבש בדרך?

"הפוסט מודרניזם של האייטיז. זה היה רצון למרוד ב'נכון' הזה - למרוד בלשרת אנשים, למרוד בחלל, בזה שאם עשיתי מחווה קישוטית אז יש לה סיבה. פיליפ ג'ונסון בנה אז את בניין AT&T במנהטן, הבניין מכוסה בטרה קוטה ורודה, הכול ברזל וזכוכית, והוא שם על הגג מין אלמנט מנגרות. זה נראה כמו רהיטים של שנות ה-40. עד היום הוא נחשב סמל לפוסט מודרניזם, זה גיבוב בכוונה, כדי להראות שאין סגנון ואנחנו עושים מה שבא לנו. אנחנו לא רק פרקטיים. זה קרה גם בישראל עם הבניינים של מפעל הפיס והמתנ"סים. אני קורא לזה בניינים שעושים שריר, שזועקים לתשומת לב.

"אם תסתכלי על האדריכלות המודרניסטית, העניין הוא הנוכחות-היעדרות. זה לתת לך תחושה שהבניין פה בשבילך, ולא כדי להאדיר את האדריכל. לאדריכל כמו יסקי היה קו כל כך ברור: לשים את האגו בצד. איפה רואים את הברוטליזם המודרניסטי בשיאו? בקיבוצים, במקומות שרצו לבטל את הפרט, בחדרי האוכל. המוזיאון בעין חרוד הוא דוגמה מעולה. לא היה אז את הכוכבנות הזאת של אדריכלים, הבניין היה הכוכב. במוזיאון עין חרוד יש שלמות, יש קנה מידה, זה לא גדול מדי, יש שם חדירות אור גאוניות, כל מה שאני מאמין באדריכלות נמצא בבניין הקטנטן הזה".

אי אפשר להגיד על אדריכלים היום שהם לא הכוכב, בוודאי לא במקרה שלך.

"עם הפוסט מודרניסטים הגיעו השנים של הכוכבנות, שאני אולי קצת נהנה ממנה, אבל אני גם מנסה להגיד 'רגע, אולי נישאר עם הבניין, הבניין צריך להיות טוב'. תראי את גן יעקב, הלנה רובינשטיין, היכל התרבות - הבניינים האלה תמיד טובים לקונטקסט, אתה תמיד מרגיש אנושי כשאתה פוגש בהם, וזה לא קל לעשות אדריכלות כזאת. אני נורא מנסה ולא תמיד מצליח, כי זה נורא מפתה קצת יותר לצרוח, קצת יותר לבלוט, להיות זה שהביא את הבשורה. זה גם יותר קל".

יש דברים שעשית שאתה מסתכל בהם היום, ואומר 'פה צעקתי'?

"יש דברים שהייתי יכול לעשות יותר טוב, שלא הייתי מספיק מנוסה. בטח שאני טועה. השאלה היא איך אתה מגיב כשאתה חוטא למשהו. אני מאמין בהפקת לקחים".

להיות על הבמה

קדם, 44, נשוי לנילי ואב לשלושה. לפני שנה וחצי עברה המשפחה לגור בפעם הראשונה בבית שתכנן לעצמו, ברמת השרון. "זה עניין גדול לאדריכל, הרגע שהוא עושה את מה שהוא עושה לעצמו".

הרגשת שאתה בונה בית לדוגמה?

"הבית שלי צמוד לחורשת אקליפטוס בשכונת נווה מגן, שכל הבתים בה הם על טהרת המודרניזם. בתים צנועים מאוד במראה שלהם, משתמשים בחומר הנכון, מווסתים נכון את האור, עם קווים מאוד אופקיים. ניסינו להתאים את הבית לשכונה, ואני חושב שהצלחנו בבטון החשוף, בחומר, בתצורה הגולמית שלו.

"אם נכשלתי איפשהו מול הבתים הצנועים של פעם, זה כשהרגשתי מחויבות גם לספק את הציפיות, את ה'בוא נראה מה הוא יבנה לעצמו'. פחדתי שאולי הבית יהיה חסר נוכחות.

"הבית שלי אדריכלי מאוד. אנחנו אנשים של ספרים ואמנות, אז הבית שלנו סביב זה. אני לא מאמין בלתמלל אדריכלות, אם כי זה מה שאנחנו עושים עכשיו. אני בעד להיות יחסית נמוך, להיות צנוע ולהשתלב.

"צנוע זאת אולי מילה מצחיקה בהקשר הזה. אני זייפן בלתי נלאה, אבל אין דבר שיותר הייתי רוצה מאשר להיות זמר. יש לי רצון להיות על במה, אני גם על סוג של במה, אבל כזאת שאין בה פידבק מיידי. האדריכלות שלי היא כמו השיר החמישי בדיסק - לא השיר הקליט שמשחררים לרדיו, אלא השיר שמסתתר שם במקום הרביעי או החמישי שהוא הרבה יותר איכותי, ולוקח זמן לאהוב אותו".

אחרי שנכנסת לגור בבית היה רגע שאמרת לעצמך על משהו, 'וואו, זה ממש לא נוח'?

"זה כמו שאתה הופך להיות הורה, ואז כל תפיסת החיים שלך לגבי הורות וילדים משתנה, אתה אדם חדש, אתה מחליף תקליט לגמרי. עד שנולדו לי ילדים, אני לא יודע אם בכלל שמתי לב לילדים, בטח שלא הבנתי את הקושי. לא הייתה לי שום חמלה לאנשים שיש להם ילדים: 'מה הבעיה שלכם, בואו נצא, מה אתם עושים סיפור', 'איזה כבדים אלה, טרוטי עיניים'. אותו דבר באדריכלות: כשהייתי הלקוח של עצמי זה היה מפגש ראשון עם החוויה של להיות לקוח. הבנתי פתאום את האנשים שיושבים מולי. אנשים שהיו הלקוחות שלי אחרי שבניתי לעצמי בית קיבלו פיצו הרבה יותר רך, הרבה יותר מבין באמת את המקום של החרדה ממאות ההחלטות שצריך לקבל".

אתה מצליח לחדש בכל פעם?

"החשיבה שלי מאוד עכשווית. אני תמיד מחפש טכנולוגיה חדשה וחומרים חדשים. למשל, עכשיו אני עושה פנטהאוז גדול מאוד שיש בו על הגג בריכת שחייה באורך 20 מטר, ובזכות הטכנולוגיה אני משתמש בקוריין, שזה פולימר, ואני יכול לייצר את הבריכה במשקל לא כבד שיוכל לשאת את המים.

"דוגמה אחרת קשורה לזה שאנחנו מרבים להשתמש במעטפות של משרביות שמחדירות אור וצל, והמשרביות הן בדרך כלל בצורה גיאומטרית ייחודית. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת של חיתוך בלייזר מאפשר לי לייצר דוגמאות מורכבות, בלי חיבורים בכלל".

מפחיד אותך לחזור על עצמך?

"אני כל הזמן מבקש מעצמי ומהצוות שלי לצאת מאזור הנוחות, כי כשאתה כבר מוצא את השפה שלך ואת ההצלחה שלך, נורא קל לשחזר אותה ולפעמים זה מפתה. נורא קל להגיד 'יאללה בוא נעשה כמו שעשינו'".

אין קיצוניות טובה

הוא נולד בתל אביב, וגדל בשכונת תל ברוך במשפחה מבוססת - אביו, איש העסקים שמעון קדם, החליף את שם המשפחה מ'מזרחי' ל'קדם', "כי זאת הייתה רוח התקופה".

או שלא היה קל להיות מזרחי בתל ברוך.

"לא חווינו מעולם חוויה שקשורה לזה, היינו ישראלים מהתחלה. זה בית בלי רגשי נחיתות, זה בטוח. גדלתי בבית מאוד תרבותי - מוזיקה, אמנות ומוזיאונים. אבא שלי מאוד הצליח בעסקיו, אז היו לנו יכולות כלכליות, טיילנו המון בעולם. מהבית הבאתי איזה גן שהוא מאוד יצרי. אבל גדלתי תחת מעמסת ציפיות מאוד גדולה.

"היו כבר שני האחים שלי, ההורים רצו בת ואז לא היה אולטרסאונד. והנה נולדו תאומים, שני בנים. אני יצאתי בלונדיני, אז שמו לי אות קין 'אתה הבת'. קראו לי יצחק על שם הסבא, ומהר מאוד זה הפך לפיצו, זה בא מ-petit chou, שזה כרוב קטן בצרפתית. זה היה בית עם ציפיות ודרישות - אצל ההורים שלי תמיד היה צריך לקבל 100.

"אני הפוך מזה. כשהבת שלי אומרת שהיא קיבלה 67 במבחן, אני אומר 'סבבה, לא נורא. מה שחשוב זה שלמדת וניסית'. אני חושב שהפכתי להיות קיצוני לצד השני, כי כולנו בתיקון".

לאילו עוגנים אתה מתחבר בתל אביב?

"היא הכי דמוקרטית שיש, והיא מכינה אותך לחיים. פה אתה פוגש הכול, פה אתה נוגע באמת. זו אחת הערים הכי פתוחות שאני מכיר בעולם. לא סתם תל אביב כזאת מצליחה, היא מקבלת אותך, אתה לא מרגיש פה זר. תחשבי באיזו טבעיות מקבלים פה כל אחד. אם יש אג'נדה אחת שצריך לתמוך בה, אני חושב שזה שוויון. הייתי מת לפתור את זה דרך אדריכלות".

יש לך תוכנית ספציפית בעניין?

"יש מפקח בנייה שאני עובד איתו, ויש לנו חלום לבנות מרכז ללימוד מקצועות הבנייה. אני מאמין בחינוך, כי משם מתחילה האפשרות לדלג מעמדות, לדלג לחיים שנועדו לך.

"נביט רגע באיטלקים, שהם מדהימים. הטייח שם זה אלוהים, והנגר זה יותר מאלוהים. מקצוע הבנייה זה אחד המקצועות המכובדים שיש שם, כי זאת תרבות וזה מושתת על עבר מאוד גדול, זה לא רק לעובדים זרים או לנחותים. פת אום אתה לוקח את כל הכוח הזה, וממנף אותו, מעודד שוויוניות".

אתה יכול לשים את האצבע על פריצת הדרך המקצועית שלך?

"אולי זה שהוכחתי שאפשר להצליח בקנה מידה כזה או אחר במקצוע, ועדיין לא להזניח את הערכים האחרים שלך - המשפחתיות, החברויות, התחביבים, התשוקות לעוד עולמות. בהתחלה הייתי בטוח שאני האדריכל הכי טוב בעולם, אבל ככל שאתה עובד יותר, הספק גדול יותר".