ד"ר שוקייר שרבל, סגן דיקאן הפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו, המרצה הערבי הראשון במכללה (וכבר לא היחיד), מככב כבר שנים בראש טבלת המרצים המצטיינים. אנחנו נפגשים במשרדו הקטן.
- כיף להיות ברשימות כאלה, לא?
"האמת שכן. אני עוד חודש בן 40 וזה ככה מחזיר אותי להתחלה. ההתחלה הייתה קשה, בתור אחד שבא כערבי נוצרי מחיפה לתל אביב בגיל 17, וצריך להתמודד, ופתאום כבר סוגר עשרים שנה באקדמיה. אמנם בגיל 25 קיבלתי הצעה להיכנס למסלול ניהול באחד הבנקים, אבל מהמכללה הציעו לי להמשיך לדוקטורט - ואני לא מתחרט. בגיל 27 כבר הייתי סגן דיקאן".
הדוקטורט שלו עסק לראשונה בהשפעת הטרור על הכלכלה הפלסטינית (ולא רק על הישראלית, כפי שהכרנו עד כה). המחקר, שנעשה בשיתוף עם שמואל האוזר, יו"ר הרשות לניירות ערך, בדק את הקשר בין הטרור לכלכלה הפלסטינית ואת תופעת "המחלה ההולנדית" שפרצה בכלכלה הפלסטינית בגלל גל התרומות של מדינות אירופה.
"כשבאתי לעשות את הדוקטורט הציעו לי לעסוק במימון, אבל רציתי, מלבד שיהיה לי מעניין, גם לבחור בנושא שתהיה לו תרומה לעם שלי. ואני לא מגדיר עצמי פלסטיני, אלא כישראלי. אז חקרתי את הכלכלה הפלסטינית, מ-48' עד 67' ומ-67' עד 2007. הסתכלתי על הפלסטינים כגוש אחד, כפי שהסכמי אוסלו הגדירו אותם. עניין אותי למה הכלכלה שם לא מתפתחת גם אחרי אוסלו, וגם אחרי שמיליארדי דולרים נשפכו שם בתרומות. נכנס לשם - והוכחתי את זה אמפירית - הרבה מאוד כסף, כמעט 20 מיליארד דולר. לאיפה הלך הכסף? חלק לשחיתות, כמובן, אבל - ולא נעסוק כרגע במי צודק - כל עוד יש סגר, לא משנה כמה כסף תזרוק שם, הכול הולך לצריכה, למשכורות. הרשות מרגיעה את הציבור ומעסיקה את כולם. זה אומר שכולם עובדי מדינה, מה שיוצר אבטלה סמויה. הם לא יכולים לייצא ואין שום צמיחה והתפתחות כלכלית. מה שיש זו לא התפתחות אמיתית, רק שירותים. התפתחות יש רק כשיש שקט.
"הצמיחה היחידה הייתה מ-67' עד 87', האינתיפאדה הראשונה, אבל זו הייתה צמיחה מסוג מסוים מאוד: הפלסטינים באו לעבוד, אבל ישראל יצרה תלות, לא פיתחה שם מפעלים, דאגה רק לתעסוקה. ברגע שהדלת נסגרה - התמוטטו. כששאלתי אותם מה הם מחפשים, מה הם רוצים, הם לא הזכירו מדינה. אמרו - תן פרנסה, חינוך, בריאות. הראיתי שתרומות זה סתם, אקמול לאדם גוסס. בעצם רציתי להראות כמה הפסדנו מזה שאין שלום".
"הכול מגיע דרך המנהרות"
שוקייר בדק גם את השפעת הטרור על הבורסה הפלסטינית ברמאללה, שם נסחרות 48 חברות.
- שווה להשקיע שם?
"יש שם כמה חברות יפות", הוא צוחק, "אבל זו לא בורסה שממש כדאי להשקיע שם. בהשוואה לישראל היא כלום, פחות מאחוז. אגב, שיטות המסחר שם מהמתקדמות בעולם. הבעיה היא שכל שני וחמישי סוגרים את המסחר, ככה שאי אפשר ממש לנהל ומשקיעים זרים לא נכנסים. בדקתי כמה הטרור משפיע על שני הצדדים, ושניהם מפסידים. הבורסה הישראלית התרגלה לפיגועים, כמעט ואף פעם לא נסגרת, ותמיד מתקנת את עצמה. יש בהלה אחרי פיגוע, ואז זה נרגע. גם הבורסה הפלסטינית מתאזנת אמנם, אבל הם מפסידים יותר כי אף אחד לא רוצה לבוא להשקיע שם, זה נורא מסוכן".
- זה לא קצת מובן מאליו? כשיש מלחמה - כולם מפסידים, כשיש שלום - כולם מרוויחים.
"רציתי להראות לשני הצדדים בדיוק מה הם מפסידים. סקרתי מ-48' ועד היום והראיתי אחוז אבטלה נורא גבוה בגדה, וכמובן שעוד יותר בעזה. למרות שהקושי העיקרי היה שנורא קשה למדוד את הפעילות האמיתית. בעזה הכול מגיע דרך המנהרות, וגם בגדה יש הרבה כלכלה שחורה".
- מדברים הרבה על שחיתות שם. זו מוסכמה ישראלית. זה באמת כמו המיתוס?
"יש שחיתות. אני לא הוכחתי את זה אמפירית, אבל ראיתי במו עיניי דברים הזויים. לדוגמה, אתה יושב במסעדה, באים עשרים איש מהרשות, אוכלים בחינם, ויוצאים. דברים שאתה לא יכול לדמיין במדינה מתוקנת. המון שחיתות. כל אחד מהרשות קיבל משהו. זה את ייבוא הדלק, ההוא את ייבוא המזון וכך הלאה. היה לזה חלק גדול בהשתלטות החמאס על עזה. לאנשים נמאס".
- והחמאס מושחת פחות?
"לא יודע. לא בדקתי את השחיתות, אבל הם לא מסתכלים מה העם צריך אלא מה הם רוצים".
- יש משהו שהפלסטינים יכולים לעשות, ולא עושים, כדי לשפר את מצבם?
"כל עוד אין שלום, המצב עגום. אני אגיד לך, הם כל הזמן חושבים בדרך של חרם על ישראל, אני פשוט לא מצליח להבין את זה. עשיתם חרם, מה זה עוזר? מה האלטרנטיבה? אתה הרי תלוי בישראל, צריך לעבוד שם. החרם יפגע בשני הצדדים, אבל בהם יותר. אין תחליף לתהליך שלום".
- תסביר לי את הקטע עם המחלה ההולנדית-פלסטינית.
"תמיד בדקו את המחלה ההולנדית דרך שער חליפין, אבל לפלסטינים אין שער חליפין. אז כמו שבישראל מפחדים שכתוצאה מגילוי הגז ייכנסו הרבה דולרים וזה יפגע ביצואנים כי שער החליפין יירד, אז שם בדקתי איך סיוע החוץ הגדיל מאוד את סקטור השירותים על חשבון הסקטור היצרני. הראיתי שמצד אחד יש הזרמה מסיבית, ועדיין יש אבטלה גבוהה. כל הייצוא של הפלסטינים זה רק יצוא של שירותים, כלומר עבודה. למרות שלפלסטינים יש אחוז די גבוה של אקדמאים, כשהם באו לייצא את השירותים האלה לא נתנו להם - אלא רק לעבוד בבניין וכדומה".
אנחנו מדברים פה כאנשים רציונליים. הטענה שלנו היא - יש מעגל: אין שלום, אין כלכלה. אין כלכלה, יש מצוקה. יש מצוקה, יש טרור. טוב ויפה, אבל הטענה הנגדית היא שזה בכלל לא קשור לכלכלה. זה סכסוך דתי, לאומי, עתיק יומין, שלא קשור לשום הסכם ושום בורסה ושום עבודה. הוא יימשך עד שצד אחד ינצח. אותם לא ישכנעו טיעונים כלכליים.
"את הקיצונים אין לי יכולת לשכנע, זה ברור. אבל מה שחסר היום זה כלכלה נכונה - רק תהליך שלום שמבוסס על כלכלה יצליח. כרגע הכלכלה הפלסטינית היא כלכלת אי שלא יכולה באמת להתפתח. אין דרך אחרת חוץ מהידברות בין שני העמים, אין פתרון חוץ מלמצוא דרך לשלום בין שני העמים. שני הצדדים מנסים כל דרך אפשרית פרט לדו שיח רציני. את הפלסטינים מעניינת הכלכלה הפלסטינית הרבה יותר מכל נושא אחר כולל המדינה הפלסטינית".
שרבל חוזר ואומר שאף פעם הוא לא הרגיש שונה או אחר, אבל מצד שני - כל הזמן חוזר ומספר, כאילו בלי כוונה, על יחס אחר - מהסטודנטים, מהמדינה בשדות התעופה, ברחוב ועוד. הוא מספר, למשל, על סטודנטים דתיים-לאומיים שלא הסכימו ללמוד עם ערבים בקמפוס בירושלים.
"נכון, החיים שלי לא הכי פשוטים. מצד אחד אני ערבי, אבל בתוך המגזר שלי אומרים - אתה נוצרי. אנחנו אוכלים אותה משני הצדדים. אתה תראה פחות נוצרים במאבק, חלקם מעדיפים פשוט לצאת מפה ולנסוע לחו"ל. אבל אני נהנה לגור פה, אני אוהב את המדינה, רוצה בהצלחתה ורואה את עצמי גר פה. אני רוצה שיהיה שלום יותר בשבילנו, הישראלים, מאשר בשביל הפלסטינים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
