רונית מטלון: עמדותיי אינן בגידה - השלטון הוא זה שבוגד

בתחילת חודש ינואר התפרסמו בעיתון 'לה מונד' הצרפתי דבריה של רונית מטלון, מהסופרות החשובות והבולטות בישראל, ופרופסור באוניברסיטת חיפה. "אנחנו חיים היום במשטר אפרטהייד", היא אמרה, "אני מפחדת שנאבד את זהותנו הדמוקרטית, ואני לא היחידה". עם פרסום הראיון הוצתה בישראל שערורייה. מטלון העיזה להגיד את המילה אפרטהייד, המילה שאין לומר, כאילו אמרה המן הרשע בשעת קריאת המגילה וכל יושבי בית הכנסת נענעו ברעשניהם.

הזעזוע הצדקני והאלים, המבקש להשתיק את הקולות, אכן מצליח לגרום לאנשים לפחד לדבר. אך לא כך מטלון. "זה פשוט כל כך מצחיק", היא מספרת על התגובות שבהן נתקלה, "נגיד שאני פוגשת מישהו באוניברסיטה. קודם כל יש על פניו הבעת תדהמה על זה שאני חיה. העיניים נקרעות לרווחה. 'מה שלומך?', הוא שואל בקול חלש, בחשש, 'את בסדר?' זה מטורף".

ואת בסדר?

"אני בסדר גמור. עשיתי פעולה פוליטית מפוכחת, ידעתי מה אני עושה. זה לא היה ראיון על ספר, זה היה ראיון פוליטי לחלוטין, ללא כסות של יחסי ציבור".

הופתעת מהמתקפה עלייך?

"ציפיתי ליותר גרוע. אני חייבת להגיד שעשיתי את הראיון הזה כקריאת תיגר קודם כל כלפי עצמי, כי הבחנתי בשנה האחרונה בפחד שלי לדבר. הפחד שלי הכי הפחיד אותי, ולא רק הפחד שלי, אלא גם הפחד שזיהיתי אצל אנשים שקרובים אליי. השאלה הגדולה היא האם מקום נהיה פחות ופחות שלך מרגע שאתה מפחד. אני לא חושבת שהפחד הוא רק פוביה של השמאל המייבב, זה פחד אמיתי. התראיינתי כדי לחרוץ לשון לפחד שלי, שהבהיל אותי יותר מכל הסכינאים בעולם. הפחד הוא סימן רע, סימן מאוד רע".

היום כל מי שמדבר משלם מחיר.

"נכון, אבל רציתי ואני רוצה לשלם אותו, עם כל האבסטרקטיות של אותו 'מחיר' ברגע זה. נראה לי שלא מופרך בתנאים הנוכחיים לדבר על מחיר, ועל חשש ברור שזה לא יעבור בשקט. אני חושבת שבעוד שהימין, במשך עשרות שנים, משלם מחירים אישיים ועוקר את חייו למען דעותיו, השמאל נשאר בכורסה הנוחה שלו. אילו מחירים אנחנו שילמנו על דעותינו? נראה לי שפקע בי משהו. הרגשות שלי, הדאגות שלי, החרדות שלי, אני לא רוצה שהם יישארו בכורסה הסלונית. מן הראוי לשלם מחיר על דעותיך ולא בתור איזה מרטיר, איזה קדוש מעונה, אלא פשוט כאזרחית הגונה".

בינתיים חטפת מהלומות כבדות.

"חטפתי זה קצת מוגזם. בואי נגיד שאיש לא החמיץ הזדמנות לנזוף בי, ולהוכיח אותי על פניי. במילים אחרות, נקראתי לחדר המנהל. וזה מצד התקשורת. משהו רע ומדאיג עובר על התקשורת, בעיקר האלקטרונית. יש מראית עין של שאלות, מראית עין של ראיון עיתונאי, אבל הרוח הכללית של השיח נושבת כביכול מלשכת ראש הממשלה, אין בזה הרבה עיתונות. בוודאי לא עיתונות שחוקרת ובודקת ומוודאת עובדות".

למה את מתכוונת?

"כשאני נשאלת, למשל, 'אז איך את מרגישה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?', או 'מה דעתך על הדעה שנתת את הראיון כדי לפרסם את עצמך ולהגביר את המכירות של ספרייך?', אותה 'דעה', כביכול, היא מופרכת לגמרי. מי רוכש ומי מתעניין בספרות ישראלית בצרפת? נראה לי שבעיקר הקהל היהודי. לא רק הוא, כמובן, אבל המיית הלב כלפי ישראל בוודאי שמוליכה להתעניינות שברובה היא סנטימנטלית כלפי ספרות ישראלית. מהבחינה הזו, הדעות שביטאתי הזיקו אולי לתפוצה ולמוניטין של ספריי, ולאו דווקא הועילו. מה שבעצם עומד מאחורי ההשקפה הקמעונאית הזו, שסופרת מבטאת את דעותיה הפוליטיות משום שהיא יזמית ממולחת, זו בעצם הפרובינציאליות הרווחת כאן, הסבורה שאנחנו מרכז העולם ושרק מחכים לספרות הישראלית.

"זה אותו ריר הנוטף מן השפתיים לנוכח זה שמישהו, איזה סופר, 'הצליח בחוץ לארץ'. קשקוש! הספרות הישראלית ברובה לא מאוד משגשגת במכירות. רבים מהספרים פשוט נגרסים אחרי המהדורה הראשונה. אני לא מדברת כמובן על שלושת או ארבעת הסופרים הישראלים שנפוצים מאוד ונמכרים, אלא על רוב רובה של הפרוזה הישראלית.

"קשה מאוד למכור ספרות מתורגמת באירופה או באמריקה, ובשנים האחרונות זה הופך קשה יותר ויותר. ברוב המקרים המיטב שסופרים ישראלים זוכים לו הוא הזמנה לפסטיבל ספרותי כלשהו, וקופונים לארוחות חינם במסעדות. לנוכח זה, אי אפשר להתייחס ברצינות לשאלה ה'עיתונאית', אם עשיתי או אעשה הון על דעותיי. זה אבסורד מוחלט מבחינת המציאות, ומבחינת העיתונות ששואלת בכובד ראש שאלה שמצטטת את טוקבק מספר 232.

"לפעמים יש לי הרגשה שהעיתונות האלקטרונית, וגם חלק מעיתונות הפרינט, היא מין מג'ימיקס ענק שחוסר מקצועיות, רשלנות, פחד מהממונים, רצון להיות פופולרי וצנזורה פוליטית פנימית, מתרוצצים בתוכו ונגרסים למין מחית כזו, שלא ברור אם היא מתקתקה או מרירה. עצוב".

ועדיין אמרת שזה לא הפתיע אותך.

"לא באמת. יש בשיח הישראלי הנוכחי מילות קוד כאלה, שפועלות באורח מאגי. למשל, המילה 'אפרטהייד'. אמרת 'אפרטהייד', ומיד מתעלפים ומזעיקים מגרש שדים. ואם הייתי אומרת שהשלטון הישראלי נוהג במערכת כפולה של חוקים כתובים ובלתי כתובים, ומפלה בשיטתיות בין יהודים לערבים, ושמצב זה איננו זמני כלל ועיקר - אם הייתי מנסחת זאת כך, קרוב לוודאי שרוב הקהל היה צונח לתנומת אחר הצהריים מהמשפט הארוך והמשעמם הזה. רק מילת הקוד, 'אפרטהייד', מקפיצה אותו מתנומתו באחת.

"אני לא מכחישה שבכינוי 'אפרטהייד' היה ממד של פרובוקציה, אבל הפרובוקציה הייתה מופנית בעיקר כלפי החרדה שלי עצמי ושל האנשים ששותפים לעמדות שלי. אני לא חושבת שצריך לדבר אחרת פה ואחרת בחוץ. אין טרנינג של בית ושמלת ערב שלובשים בחוץ. למה שזה יהיה כך?".

כי אחרת אנחנו בוגדים.

"המונח 'בגידה' מאוד חביב על השלטון וגרורותיו בימים אלה. כשמחפשים בוגדים בלהיטות כזו, זה קודם כל מעיד על תחושת כישלון עצומה. אני יודעת זאת, כי אני מכורה לסרטי פשע ומאפיה: כשהפעולה נכשלת מחפשים את הבוגד, את החפרפרת. לתפישתי, לא העמדות שלי הן הבגידה, אלא בדיוק להיפך. אני תופשת את העמדות האלה כביטוי של שייכות עצומה לרעיון הדמוקרטי, למיטב של המחשבה הביקורתית בתרבות הישראלית וביהדות בכלל.

"לפי תפישתי, השלטון הוא זה שבוגד במורשת הביקורתית האדירה של היהדות, ולא אני. ובאשר לדיבור בחוץ, זה שמגנים כל כך, אני רוצה להגיד משהו מאוד חמור: הוויכוח הפוליטי כאן איננו. הוא נגמר. אין באמת ויכוח בין השקפות פוליטיות שונות. וכשסופרת מבטאת השקפה פוליטית כמו שלי היא מיד הופכת או לאויבת העם ובוגדת, או לקוריוז תקשורתי בתוכנית אירוח בטלוויזיה בבוקר, אייטם בין מאלף יוני דואר לבין השתלת ציפורניים אורגניות בשיטה טבעית כדי להתמודד עם גלי חום בגיל המעבר.

"כשאת מתפקדת בתור אייטם ה'אפרטהייד', מתבצע בעצם החיסול השקט של כל השקפה פוליטית וכל ויכוח. גם זה שאין ויכוח פוליטי כאן, הביא אותי לדבר 'בחוץ'. ואני לא רוצה להיתמם ולהגיד שלנוכח מה שמתרחש באירופה היום מבחינת גלי האנטישמיות, זה לא בעייתי. רק שלהרגשתי, מרוב פרנויה ומרוב התבצרות של ההנהגה ומרוב פסילה של כל ביקורת על ישראל, כמונעת על ידי אנטישמיות, מזיקים מאוד למאבק נגד האנטישמיות. כשלא מבחינים בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות, למעשה מנטרלים כל צורה של התמודדות עם האנטישמיות עצמה. הלא כל מי שאומר את המילה 'כיבוש' מיד נתפס כאנטישמי. הדבר הזה מסוכן לא רק לישראלים החיים כאן, אלא ליהודים החיים באירופה".

האינסטינקט ההישרדותי

מטלון מדברת בלעג על אובססיית הדעות הישראלית. כתגובת נגד לכל העולם הרועש, מהיר, שטחי ועדרי הזה, הייתה רוצה לכתוב משהו שדווקא מצריך התבוננות ממושכת. "הדבר היחיד שמעניין פה אנשים זה הדעות שלך, התבוננות לא מעניינת אף אחד. תראי איזה רעש עושים מזה שהבעתי דעה ב'לה מונד'. אפשר לחשוב, זאת דעה, זה לא שעשיתי מעשה. למה שדעה תעשה כזה רעש. אדם חושב בדרך מסוימת, אז מה. מה שחסר לי גם בספרות וגם בעיתונות זה התבוננות, פשוט להסתכל במשהו. לא עם מסקנות מראש, לא עם קונספציה שמטילה את עצמה על מה שאתה רואה. זה מאוד חסר".

את מיואשת?

"לפעמים אני מיואשת. אבל בעיקר משום שיש לי הרגשה שאני כבר לא מבינה את החברה שאני חיה בתוכה. תמיד צריכים לקחת בחשבון שיש דברים שאנחנו לא רואים, ושההיסטוריה מפתיעה. מי צפה את האביב הערבי? מי צפה את נפילת המשטר הסובייטי? אסור להיות בטוחים בידיעת הכול שלנו. אנחנו לא יודעי כל. ההיסטוריה פתאום עושה מפנה.

"ברגע זה, זה נראה מאוד מייאש. התייאשתי מהיכולת של החברה שלי - ואני אומרת 'שלי' בתוקף רב - להבריא את עצמה. למצוא את אינסטינקט ההישרדות של עצמה. בשבילי זה הרגע לקרוא למשטרה כדי להציל את האדם הזה מידי עצמו".

אובמה, נשיא ארה"ב, אכזב במובן הזה.

"ברור. מהדבר הזה בדיוק אני מיואשת. האינסטינקט ההישרדותי שלנו השתבש, ואת זה אני אומרת בלי לנקות את הפלסטינים מאחריותם. מה שקורה לדמוקרטיה מבהיל בממדיו. מה שמתרחש הוא ממש שוד של מה שנשאר בקופות הדמוקרטיה הישראלית. את רואה שלאנשים ששולטים היום יש פרויקט מאוד נחוש. זו לא קפריזה, הם רוצים להגיע עד לרקמות הכי עמוקות של החברה הזאת ושל מה שטוב בה, ולשנות את זה. אף אחד שם לא טיפש, אין מה להתנשא, הם יודעים מה הם עושים, ומה שהם עושים מוביל להרס שיטתי של הדמוקרטיה".

לחיות בחדר חושך

היא נמנעת מכל רשת חברתית - לא פייסבוק, לא טוויטר, לא אינסטגרם. בכלל, היא מתעבת ישיבה מול מסך. "קודם כל, זה מתוך בהלה עמוקה ושורשית מהטכנולוגיה, ושנאה מסוימת כלפיה. עד היום אני לא יודעת להעביר קטעים בתוכנת וורד, ופשוט מוחקת ומקלידה מחדש. אני מאוד אוהבת להקליד שוב ושוב, כי להרגשתי זה מועיל לכתיבה.

"אני לא סובלת לשבת מול המחשב שלא בשביל הכתיבה. אני יושבת מולו רק כשאני כותבת או עונה על מיילים. אני כמעט ולא גולשת באינטרנט, אלא אם אני מחפשת משהו ביד 2. אני הכי אוהבת את תגובות הצרכנים, לדעתי הן הכי אמינות, יש בהן משהו ענייני. בכל שאר התגובות של אנשים באינטרנט אין ענייניות, זה הכול ג'יפה. אבל בצרכנות מגיבים למוצר - זה טוב, זה מרענן, זה עוזר. אני אוהבת את הצרכנים".

עיתון את לא קוראת ברשת?

"אני מסתכלת בכותרות. קשה לי לקרוא טקסטים ארוכים מול המחשב" .

יש עולם שלם שמתרחש שם ברשתות.

"אני יודעת, הגיעה לאוזניי השמועה. רק שהתרבות הדיגיטלית הזאת די דוחה אותי ולא מתאימה לי, אני אדם פרטי. כשמגיעות אליי שמועות על מה שקורה שם, אני מתחלחלת. לא אכפת לי להיות דינוזאור, אני יודעת שאני דינוזאור ואני גם אומרת דברים של דינוזאורים, אבל האופציה היא או להיות דינוזאור או להיות פתטי, אז אני מעדיפה את הדינוזאור. לפחות הוא קצת מטיל אימה, כמו רכבת שדים בלונה פארק".

את חושבת שהקיום בעולם הדיגיטלי משפיע על הספרות?

"הדבר העקרוני בפרוזה זה להיות בחדר חושך הרבה זמן, ואני באמת תוהה כמה אנשים יכולים להיות כך לבד עם משהו. המצבים שבהם אני מרגישה תלויה בתגובה של אנשים גורמים לי להרגיש שאני אדם חסר חירות. אני מבינה את הצורך וגם את היופי בקהילה שנוצרת בתרבות הדיגיטלית, ביכולת לעקוף את הערוצים הרשמיים של התקשורת. יש גם דברים יפים שנוצרים מחוץ לתיווכים הרשמיים. אפשר לראות כאן את הפעולה הפרדוקסלית של האינטרנט - הוא גורם בעת ובעונה אחת ליותר דמוקרטיה ופחות דמוקרטיה, זה עושה את שני הדברים".

ההגמוניה החדשה

מטלון נולדה בשנת 1959, וגדלה בגני תקוה להורים יוצאי מצרים. היא גרושה ואם לשניים. בין הספרים שכתבה נמנים 'סיפור שמתחיל בלוויה של נחש', 'זה עם הפנים אלינו', 'שרה שרה', ולאחריו הרומן 'קול צעדינו', שמועמד כעת לפרס פן האמריקאי היוקרתי. לאחרונה ראה אור מחזה שכתבה, 'הנערות ההולכות בשנתן' (הוצאת רסלינג), שמתרחש במעון לנערות יתומות, המגלות לפתע נטיות סהרוריות.

במחזה, הנערות מחולקות לפי מגזרים: הערמומיות, הזללניות, הצייתניות, הנבונות ויפות התואר. מה עומד מאחורי זה?

"זה להביא עד אבסורד משהו שקיים. האם אנחנו לא מסתובבים עם שלטים? לא משלטים אותנו כל הזמן? מה אנשים עושים בפייסבוק אם לא תיוג של זהות כל הזמן? יש בזה משהו שמאוד דוחה אותי, בפראות שיש בזה".

זו גם השטחה. באיזה אופן זה משפיע עלייך?

"אני מגלה, לחרדתי, שבעולם של היום לא מאוד בא לי להוציא ספרים, פשוט ככה. אין לי חשק. משיחות עם חברים כותבים אני יודעת שהם מרגישים כמוני. משהו לא טוב באוויר, מהרבה בחינות. הפוליטיקה של התרבות, מצב העיתונות, מצב חנויות הספרים, מצב הביקורת. העובדה שאתה מוציא ספר ואין הדהוד אמיתי, אין שיח, זו תופעה של ריקון המילים ממרכז הכובד שלהן, כאילו למילים כבר אין כובד. מקיאים את המילים או פולטים אותן. מערבבים כל הזמן בין התבטאות לבין כתיבה, אבל זה שמישהו מתבטא עוד לא אומר שהוא כותב".

הרומן שלך, 'זה עם הפנים אלינו', יצא עכשיו בצרפת. המצב שם שונה?

"יש יותר שיח מאשר כאן, דרך ארץ, כבוד לספר. אני כל הזמן חושבת על מה שהמשורר יאיר הורביץ עשה - הוא היה מוציא ילקוט לידידים, מדפיס ספר ב-100 עותקים לידידים וזהו. זה קצת מעורר בי געגועים וכמיהה, משום שעם כל הרעש המילולי מסביב, התחושה היא שהקהילה מצומצמת מאוד. זאת תופעה של כלים שלובים. זה קשור גם למצב הגרוע של העיתונות, של הביקורת, של המוספים הספרותיים, זה שאין שום היררכיה, הכול מעורבב בכול".

יש אנשים שרואים בפירוק ההגמוניה שקבעה את ההיררכיות דבר חיובי.

"אבל מה קורה אחרי פירוק ההגמוניה? בחיים התרבותיים והפוליטיים אין ואקום, אין מקום ריק. וכשההגמוניה הישנה הורדה מכיסאה, תפסה את מקומה הגמוניה חדשה: ההגמוניה של בעלי ההון והפראות והקולניות של תרבות האינטרנט. המזרחים שחוגגים על חורבות ההגמוניה הישנה אולי לא לגמרי מבינים שגם הם קורבנותיה של ההגמוניה החדשה, זו שעוסקת בתיוג של זהויות.

"אדם באמת רוצה שיראו את הטקסט שלו ולא יתייחסו רק לדימוי שלו. אני לא מדברת פה מעמדה סנטימנטלית שמתגעגעת למשהו, אבל הפרספקטיבות המזרחיות האלה נהיות חלק מהפראות הכללית. הן לא מציגות באמת אלטרנטיבה. הן מדברות מתוך השיח הפראי. אם השיח הוא של פראות, של אלימות, של חוסר כבוד למילים, זה מאוד קשה לי.

"יש פה משהו מאוד ריאקציונרי, ואין לצד זה תמונת עולם חברתית שלמה. תסתכלי על כל הרעש שהיה עם הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן. כמה אנשים בכלל קראו את הספר בשביל לראות מה יש שם? אם תקראי את הספר תראי שהפרוגרמה שלו אחרת לגמרי ממה שאמרו עליו, הן אלה שהתנגדו והן אלה שהגנו. זה אבסורד על אבסורד על אבסורד, בתרבות שאין בה ערך למילים בכלל. אבל את מי זה מעניין? זה שוב התיוג הזה של הפוליטיקה של הזהויות, שבה לא משנה מה הדבר עצמו אומר. אני מסרבת שמישהו יגיד לי מהם הנכסים התרבותיים שלי ומה לא. מזרחי או אשכנזי, אם אני ארצה שברנר יהיה הנכס שלי אז הוא יהיה. אני לא מוכנה לקבל תכתיבים תרבותיים כאלה, לא מההגמוניה הישנה וגם לא מהחדשה".

במחזה אומרת אחת הנערות 'לא נראה לי שאוותר בקלות על הערמומיות בשביל הקורבניות. לא בלי קרב'. נראה שלהיות קורבן זה גם חלק מהתרבות העכשווית.

"הקורבניות לא מדברת אליי בתור עמדה בעולם, ולא כי אני כזאת מוצלחת, אלא בגלל הנרקיסיזם הנורא והעיוורון לאחרים, שהעמדה הקורבנית גוררת בעקבותיה. ככל שאדם הוא יותר קורבן, כך יש לו היתר פנימי להיות אלים. יש קשר ישיר בין הקורבניות לבין האלימות - זה שאני סובל, סבלתי, אסבול, מצדיק את זה שאני אגרום לאחרים לסבול. זה משהו של העידן שאנחנו חיים בו. כל הדבר המופלא, העשיר, המסתורי והבלתי צפוי שקוראים לו נפש, עבר רדוקציה לדבר הזה של הקורבן, לזה קוראים חיים פנימיים ונפש".

מטפחים את הטראומה.

"כן. הזהות הלאומית, ולפעמים גם הפרטית, מושתתות בעיקר על טראומה. זה מכווץ את האישיות, הלאומית והפרטית. ההתניה התרבותית לדבר מהמקום הבלעדי של קורבן מעוורת אנשים כלפי המציאות. נסעתם הבוקר באוטובוס, היו שם אנשים, ראיתם אותם? יש עולם, תסתכלו עליו. הדבר הזה פשוט מחליף את העולם, אין הסתכלות. איך אפשר לכתוב בלי אובזרבציה? איך אפשר לחיות בלי אובזרבציה? בשבילי זה הדבר הכי חשוב וגם הכי מענג, להסתכל על אנשים שהם לא אני.

"זה גם מכתיב את התרבות הפוליטית המזעזעת שלנו. ברור שזה לא רק מופע ישראלי, זה גם מאוד אופייני לאמריקה, אולי זה קשור לחברות רב תרבותיות של מאבקי זהות קשים בין קבוצות שונות, והמניפולציה שהתקשורת עושה על הדברים האלה".

אם את חריפה, את ביץ'

בשבע השנים האחרונות משמשת פרופ' מטלון כראש תוכנית כתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת חיפה. "המקום היחיד שבו אני מרגישה שאני באמת עושה משהו, זה בהוראה. היא נתפסת בעיניי כפעולה אמיתית בעולם. עצומות, ראיונות וקשקושים כאלה, אנחנו יודעים מה זה שווה, אבל שם זה באמת ללוות בן אדם, לעזור לו להתפתח, לשמוע אותו, לעודד אותו לפתוח את הפה".

הסטודנטים הגיבו לראיון ב'לה מונד'? כעסו עלייך?

"אני לא מטיפה פוליטית. אחרי הראיון נכנסתי לכיתה, ואמרתי שזה בטח קשה שהמורה שלהם אמרה את זה, ושידעו שאם למישהו לא נוח עם העמדות שלי, אני מבינה ומקבלת את זה לגמרי. אני באמת חושבת שלנצל סמכות של מורה בשביל לעשות דמגוגיה כזו או אחרת זה רע ומר, ואני מנסה להימנע מזה. הייתי בעיני עצמי אדם בזוי אם הייתי מנצלת סמכות שיש לי על תלמידים. יש לי אחריות כלפיהם, גם רגשית. ברור שהעמדות שלי מתבטאות באופן שבו אני רואה טקסט או תרבות, אבל העמדות האלה לא מיתרגמות לאמירה פוליטית שטוחה וגורפת. הן לא עמדות ישירות אף פעם. אני כל הזמן בודקת את עצמי בדבר הזה, כי מפחיד אותי לחשוב שניצלתי את סמכותי לרעה".

סטודנט שלך לשעבר כתב בטוקבק שאת מורה מעולה, אבל שהוא פחד ממך פחד מוות.

"כנראה יש אצלי פער בין צורת התבטאות מאוד חריפה ללב רך, אני מתרככת תוך שניות. אני לא חושבת שאני מפחידה את הסטודנטים שלי לאורך זמן, ונוצרים ביני לבינם יחסי קרבת רוח אמיתיים ועמוקים. יש גם, כמובן, את העניין של הפוזיציה של האישה - כשאנחנו קצת חורגות מהמתכונת הנשית שכל כך טבועה בחברה, שופטים אותנו מאוד בחומרה.

"אני בטוחה שאם האישיות שלי הייתה בגוף של גבר, הכול היה אחרת. זה הריקושטים שאת מקבלת כל הזמן מהסביבה. אם את חריפה בהתבטאות את מיד ביץ', כשגבר חריף הוא מבריק. אי אפשר להימלט מהדוגמות האלה כלפי גברים ונשים. משום כך אני נוטה לעשות אפליה מתקנת לנשים בכיתה.

"הרבה פעמים כשאני נכנסת לכיתה יש את המופע הקבוע הזה, שמדהים אותי ושמאשר את כל המחקרים: הבנים מצביעים ראשונים ומדברים ראשונים. אז אני פשוט עוצרת את השיעור, מעירה את תשומת ליבם לעובדה, ומחכה שהבנות ידברו. כמעט תמיד הבנות פותחות ואומרות: אני לא בטוחה שאני צודקת, אני לא בטוחה שיש לי מה להגיד, אני לא יודעת אם זה נכון מה שאני אומרת".

יש לך לא מעט סטודנטים ערבים.

"כן. זה אחד החלקים המרתקים של עבודתי בחיפה. בלי שיגידו לך כלום, את חשה עד כמה האנשים האלה זהירים, מבוהלים. יש הרגשה שכולם חיים עם צל של איזה בעלבית. הסטודנטיות הערביות בכלל לא פותחות את הפה, מדברות לעתים רחוקות, וכמה אני שמחה שמשהו פתאום נבקע והן מעזות, אומרות".

עוד יותר מהסטודנטיות היהודיות?

"ברור. זה סולם כזה. בנים יהודים מדברים ראשונים, אחר כך בנות יהודיות, אחר כך בנים ערבים, ואחרונות מדברות הבנות הערביות".

להתראות תל אביב

אנחנו יושבות בבית קפה בתל אביב. כמיטב מסורת חוסר השקט בקרקס העירוני, מסביבנו בונים סגירת חורף ורעש המקדחה מנסר בראש. אישה עוברת ברחוב, צועקת בקול רם ומונוטוני 'זה לא עולם, זה לא חיים, זה לא עולם, זה לא חיים'. "השייכות שלי למקום הזה מאוד עמוקה. אני מרגישה מאוד שייכת", אומרת מטלון. "להרגיש כמו מיעוט זה לא דבר כל כך רע. היהודים הפיקו הרבה מאוד מזה שהיו מיעוט. יש גם יתרונות בלא להיות חלק מתרבות רוב. השאלה הגדולה היא איך לעשות את זה כשהאוזניים עדיין פתוחות ובלי להתנשא, צריך הרבה אקרובטיקה".

לפני כשנה עזבה את תל אביב, ועברה להתגורר בחיפה. "משהו פקע בי כלפי תל אביב והשינויים שהיא עוברת. קשה לשרוד כלכלית בתל אביב, היא הולכת ונהיית עיר של עשירים. תל אביב של עוד עשר שנים לא תהיה התל אביב שאת ואני מחוברות אליה כל כך. זאת אשליה. כל הזמן יש כאן שינויים נדל"ניים מרחיקי לכת, שמשנים באופן דרסטי את המרקם העירוני. באיזשהו אופן הבנתי שאני עובדת ועובדת בשביל לקיים את חיי בעיר הזאת, וזה פשוט הרגיז אותי".

בחיפה, היא אומרת, יש לה מרפסת שמשקיפה לים עד עתלית, ועמדה של תיירת, "של מישהי שמסתכלת מהצד, ואני אוהבת את זה. אני מסתכלת בחיפה בסקרנות ובהשתאות, ונהנית מתחושת התלישות, מזה שדווקא אין לי תחושה עמוקה של מקום שהוא שלי.

"אין לי ברגע זה מקום שהוא שלי, אבל זה לא גורם לי צער. אני לא צריכה ברגע זה לוקאל פטריוטיזם, מספיקים לי הקירות של הבית שלי או הטיול עם הכלבה, או השכונה שלי או הירקן.

"אני אוהבת את החוויה של הרחוב שהיא פחות אלימה מתל אביב, יש בה שקט וקבלה. אני אוהבת את זה שיש בחיפה מגעים אמיתיים בין יהודים וערבים, שהם חלק מהמרקם האורגני של העיר. זה לא עניין גדול לשמוע ערבית בבית קפה, בכרמלית, באוטובוס, וזה לא איזה דבר מרעיש שזה ככה.

"אני אוהבת את העיר התחתית ואת הנמל, ובעיקר לא מתגעגעת לגירויים, די לגירויים. זה שחיפה מנומנמת מתאים לי מאוד. אני אדם שצריך הרבה בדידות, גדלתי בבית כזה. יש מאחוריי גזע שלם של אנשים בודדים. אמא ואבא שלי היו כאלה. זה נמצא במחזור הדם שלי. על רקע תל אביב הנדל"נית וירושלים המטורפת, חיפה היא מקום יותר אפשרי, וביופי הרב שלה יש משהו מנחם".