לצאת מאזור הנוחות? "בולשיט"; "הצלחה מגבירה לחץ"

 פרופ' קרלו שטרנגר עזב את תפקידו כראש החוג לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ת"א כשהבין ש"המחשב הפנימי" שלו קורס ■ בראיון ל"ליידי גלובס" מציין שטרנגר כי "לא הקשבתי לעצמי עד גיל 40. היו התקפי חרדה, עייפות נוראית, והבנתי שמשהו לא בסדר"

קרלו שטרנגר  / צילום:רמי זרנגר
קרלו שטרנגר / צילום:רמי זרנגר

פרופ' קרלו שטרנגר מבין אותי מיד כשאני שוטחת בפניו את התופעה המתעתעת. אני מספרת לו שבמגזין שעוסק במנהיגות ובאנשים שעומדים לא פעם בראש הפירמידה, אנחנו עדים שוב ושוב למשבריות שאופפת הצלחה, לפער שבין החוץ המצליח לבין הפנים המיוסר. שטרנגר עצמו הוא לא רק חוקר, בקליניקה שלו הוא מטפל באנשים שרוצים, כמו כולנו, להצליח. "הבעיה של רוב האנשים", הוא אומר, "היא שהם מתענים, כי הם לא הגיעו עוד להצלחה. הם מיוסרים כי הם חושבים שבלי זה אף פעם לא יהיה להם ערך כבני אדם, והם לא מבינים שהדימוי שלהם של הצלחה - הוא לא מציאותי".

למה, בעצם?

"יש סיבות מבניות שבגללן סוג ההצלחה שהתרבות מקדשת היא הצלחה מדידה. במציאות גלובלית, שבה אף מערכת תרבות כבר לא מובנת מאליה, מחפשים נקודה מיידית, וזה לרוב מספרים. מאוד קשה להתנגד ללחץ הזה, כי הוא מבני. במקום לעסוק בערך אינהרנטי, האקדמיה נכבשה בידי מדדים כמותיים. יש קריטריונים כמותיים לחלוטין של מתי אתה יכול להתקדם מדרגה אלף לדרגה הבאה. כמה מאמרים פרסמת, כמה העבודות שלך צוטטו, איזה ערך שוק יש לך בבורסה האקדמית הגלובלית.

"התופעה השנייה היא הפורנוגרפיה של ההצלחה. המדיה חיה מזה. היא לוקחת סיפור הצלחה ומספרת אותו בצבעי כרומו אטרקטיביים. דירוגים זה הדבר שהכי קל למכור: העשירים ביותר, המשפיעים ביותר. יש פורנוגרפיה שלמה סביב זה. יש דור שלם שלמד מה זה סקס דרך צפייה בפורנוגרפיה, ויש לזה השפעה קטסטרופלית לגבי הציפיות שלהם, כי הקשר בין זה ובין סקס אמיתי הוא כמעט אפסי".

אז למה זו פורנוגרפיה של הצלחה?

קיראו עוד ב"גלובס"


"כי דימוי ההצלחה שמשווק במדיה זה 'הגעת!'. פורנוגרפיה זה דימוי מגרה שלא קשור למציאות. כולנו שואלים את עצמנו אם אנחנו חיים חיי ערך בעלי משמעות, זו שאלה שלא ניתן להיפטר ממנה. הצלחה מדידה של כסף, פופולריות והשפעה, אמורה להשקיט לכאורה את כל הספקות, כי כאמור הגעתי, אני שווה משהו, אני יכול לנוח מבחינה קיומית. אבל הקשר בין זה למציאות הוא אפסי.

"אנשים לא לוקחים בחשבון שמשמעות ההצלחה היא שאתה עומד בלחצים הרבה יותר גדולים מאשר קודם. אתה כל הזמן פוחד שאתה הולך להפסיד את מה שיש לך. אתה נתקל בגלים של קנאה ושנאה. רק מחכים שתמעד ותיפול. מאז ימי היוונים דרך שייקספיר ועד היום תיארו את העונג הגדול שבשמחה לאיד, כשהגדולים נופלים.

"זה אף לא מצב של 'הגעת ועכשיו אתה שם'. אם אתה עובד בטלוויזיה, אז הפאניקה היא שהרייטינג שלך ירד ויעיפו אותך. אם אתה בביזנס, אז אם לא תרוויח בקצב הראוי המניה שלך תרד. אם זה בסלבריטאות - אם לא כותבים עליך, לא רואים אותך, אתה לא קיים.

"יצא לי לעבוד עם דוגמניות צמרת וראיתי את האכזריות האיומה שיש במקצוע הזה. מה קורה כשהתעשייה מחליטה שאת לא רלוונטית. כמות התרופות נוגדות החרדה שהן לוקחות היא קטסטרופלית".

ההתמכרות מאמללת

פרופ' שטנרגר הוא פסיכואנליטיקאי שמומחה גם בפילוסופיה. הוא פרסם כבר עשרה ספרים ונחשב לאחד הבולטים בתחומו בארץ ובזירה הבינלאומית. "זה נותן לי תחושת סיפוק עצומה כשאני מסתובב באירופה ומתראיין עם פוליטיקאים ואינטלקטואלים. זה לא שזה לא שווה ולא טוב, אבל צריך להבין מה זה אומר - אני עובד כמו חמור".

כלומר, על הציר שבין האגו ל-well being, אם האגו מסופק - ה-well being נדפק.

"יש הבדל בין אנשים שמגדירים הצלחה על ידי האימפקט המדיד - כסף, מספר מאמרים שפרסמו, מספר השערים בעיתונים - לעומת אלה שמרגישים מהותית שהם מממשים משהו שהם אוהבים, שיש להם סיפוק ועניין בחיים. עצם העיסוק עצמו לא מרוקן אותם מבחינת אנרגיה, אלא נותן אנרגיה. זה ההבדל בין הפורנוגרפיה למציאות.

"תראי את מקצוע עריכת הדין. את כמות עורכי הדין שלא אוהבים את מה שהם עושים, אבל לא יכולים לעזוב - שם מתרחש סבל מאוד גדול. ברפואת שיניים, למשל, אנשים מאוד מצליחים מרגישים שקשה להם נפשית, כי רוב המטופלים לא אוהבים את מה שהרופאים עושים להם.

"בתחום הפיננסים יש אנשים שעושים הרבה כסף, אבל קשה להם עם הלחץ המתמיד. כל רגע הם צריכים לקבל החלטה שיש לה משמעות על מאות מיליונים לכאן או לכאן, ואלה החלטות שמתקבלות בשניות. ההתמכרות לרמת חיים שלא יוכלו לתחזק אם יפסיקו, או ירצו לרדת מהרכבת - זו התמכרות מאמללת.

"שחקנים וזמרים עוברים הרבה היסטוריות של התמכרות ומתים בגיל צעיר - מאיימי ויינהאוס ועד פיליפ סימור הופמן. כולם רוצים להיות מצליחים ומפורסמים, והם לא מבינים מה זה.

"איימי ויינהאוס מאוד אהבה מוזיקה, אבל כשהבינה את משמעות ההצלחה, היא רצתה לעצור הכול ולצאת מזה. היא מאוד לא אהבה את כל אספקט הפורנו של הההצלחה. למה הם לוקחים סמים? כדי לא להתמודד עם הקושי.

"מריל סטריפ, למשל, מפרידה את חייה הפרטיים, הריסון פורד ברח לחיים בחווה.

"ה-well being הוא פונקציה של שני דברים: האם האדם עושה משהו שהוא באמת אוהב, ובאיזו מידה יש לו תחושה ברורה שהקיום שלו נפרד ברובו מהעיסוק שלו, מהמדדים וממה שכותבים עליו.

"ראיתי בקליניקה הרבה פעמים מטופלים שלא ראו שחייהם תלויים בהצלחה. השאלה היא האם יש לך קיום מעבר לזה שכרגע אתה מצליח או פחות מצליח. זה מה שקובע אם הצלחה הופכת לסיוט או תורמת לאושר.

"ככל שאנשים נולדים למשפחות עם אתוס של עבודה, ערכים, השקעה ביצירת מומחיות והכי חשוב, עשיית טוב - דימויי ההצלחה שלהם יותר מציאותיים. רדיולוג טוב, למשל, הפציינט אפילו לא פוגש, אבל אם הוא לא מפרש נכון צילום זה עניין של חיים ומוות. התחושה הפנימית של האיכות היא החשובה. אם אדם עושה רוב היום משהו שהוא מאוד אוהב, זה ממלא אותו אנרגטית".

התקשורת מציפה

"אחת הבעיות הגדולות היום היא שהתקשורת מציפה צעירים בדימויי מצליחנות קיצוניים. בעידן הנוכחי מתווסף לזה גם פקטור הגיל: אנשים מאוד צעירים שינו את העולם (לארי פייג' וסרגיי ברין מגוגל לפני גיל 30, מארק צוקרברג בגיל 26), אז הלחץ לעשות משהו ספקטקולרי, מהמם, גדול מהחיים, הוא נורא גדול".

יש דרך לחיות את החיים בלי שמצלמים וכותבים עליך.

"מצד שני, זה מה שרואים בטלוויזיה. ההצלחה המטורפת של הריאליטי היא סימפטום של התופעה הזו. מחלקים את העולם לבני תמותה ואלים, אנשי האלמוות - אלה שנמצאים במדיה הגלובלית. הפורמט של הריאליטי לוקח בני תמותה רגילים שעוברים תהליך מסוים שבסופו הם יהפכו אלילים. מראש מראים את הנכשלים באודישנים בצורה מבזה. למה זה חשוב? כדי להראות שכולם התחילו רגילים לגמרי. אנחנו רואים את התהליך שבו האדם הופך לאליל, כלומר המסר הוא 'זה אפשרי'. זו פורנוגרפיה של הצלחה.

"קריירה של זמר זה לעמוד בלחצים איומים. הוא צריך להיות במיטבו בכל פעם. זה לא מצב שבו הגעת ועכשיו אתה מתבשם בפרסום. זו עבודה מטורפת, וכולם מחכים לכישלון, כי זו תהיה הכתבה הכי גדולה - 'הסוף שלו'".

מה מתחולל בנפשו של אדם בתהליך הזה?

"אנשים תיארו לעצמם שלהצליח זה שטוב לי עם עצמי, אבל המציאות היא שההצלחה הופכת את החיים רק עוד יותר תובעניים, שאין שום הלימה בין הפנטזיה לבין המציאות".

כדי להצליח אתה גם צריך לרצות את הסביבה, אפילו במחיר של דיכוי העצמי.

"כולנו היינו פעם, בתחילת החיים, במרכז העולם. מפרויד ועד ויניקוט מדברים על החוויה של התינוק שאוהבים אותו על עצם קיומו. הפנטזיה של האדם במובן מסוים היא שעוד פעם הוא יהיה נאהב על עצם קיומו, גם בבגרותו. ואז אתה מצליח, ואתה מבין שמתעניינים בפורנו שאתה נותן בהופעה, לא במה שאתה מרגיש.

"במקום להרגיש עטוף ואהוב, אתה מרגיש מאוד מאוד בודד. ישנו אותו קומץ של חברים אמיתיים שאוהבים אותך בזכות מי שאתה, אבל כל היתר לא אוהבים אותך, אלא את הפנטזיה שהם משליכים עליך.

"הפנטזיה היא רגרסיבית למקום של היות לגמרי מוגן. המציאות היא אחרת - אתה אדם בוגר ואתה לא עטוף אהבה. במקרה הטוב ימשיכו להעריץ אותך כל עוד אתה ממלא את הפונקציה הזו.

"אחד הדברים הכי קשים מעבר ללחץ, הוא רמת השנאה המטורפת שאתה חשוף לה כל הזמן. כמעט בהגדרה, מי שנמצא בעמדת הנהגה צריך להיות מסוגל לחיות עם המון שנאה. גם בעולם העסקים אינך מוצף באהבה. מנכ"ל של חברה גדולה מקבל החלטות שפוגעות באנשים".

בשנים האחרונות עולה מדרגה הדמוניזציה של מצליחנות.

"אני נגד זה. הרשתות הופכות את זה לעוד יותר קשה. אנגלה מרקל מאוד מצליחה, ואף פעם לא מנסה לשחק תפקיד גרנדיוזי. היא לא מתנהגת כמו סטארית, פשוט עושה את העבודה, ובתכלס מנהלת את אירופה. אובמה הצליח לשמור על משהו פנימי שלו. הוא משחק כדורסל, וממשיך להיות בקשר עם עצמו.

"אנשים הופכים להיות מוצפים לגמרי בגלל ההתרחשויות שמאפיינות מציאות של הצלחה, למשל, על זה שהולכים לכתוב עליהם בעיתון.

"קחי את תומס קאופמן, הטנור הכי מפורסם בעולם באופרה, שגם נראה כמו סופרסטאר. הבעיה הכי גדולה בקריירה הזו שאתה עולה לבמה וממלא אותו בקול שלך, הפנטזיה זה אולם שלם שמעריץ אותך בצורה מטורפת. ואז נגמר המופע ונסגר האור, ואתה לבד עם נפילת אנרגיה איומה, נופל לתוך ריק. קאופמן עשה לעצמו הרגל, אחרי שמסתיים הקונצרט הוא עובר לבגדים פשוטים ומתחבר לעצמו.

"פברוטי, למשל, אכל את עצמו למוות. בקושי היה מסוגל לזוז. קשה לעשות את זה כשאתה רוקסטאר והגרופיז מגיעות וצריך רק לבחור. אנשים לא מבינים שזו רכבת הרים רגשית".

הצלחה תמיד מאוימת

תגדיר הצלחה.

"רווחה נפשית. כשאני עובד עם אנשים ברמה הקלינית אני עובד איתם על הרווחה הנפשית שלהם. ניטשה קרא לזה - 'אם הם כל כך מצליחים, בטוח שהם דפוקים'".

בגלל שהצלחה בתחום אחד מחבלת בתחומים אחרים בחיים.

"השאלה היא אם אתה אדם מצליח שסובל כל הזמן מפאניקה, שחי מכותרת לכותרת של מה שכותבים עליך, או שאתה בהתרגשות מהעשייה. כשאתה מפתח ביומד יש לך סיפוק אינטרינזי להצליח. תחשבי עליי - הפכתי את הניסיון שלי למשהו שאיתו אני יכול לעזור לבלי סוף אנשים לצאת יותר בריאים. העניין הוא הבאלנס בין הפרטי למקצועי, ההצלחה כפי שהיא משודרת החוצה. אנשים שאין להם שום דבר חוץ מההצלחה המקצועית נמצאים בסכנה, כי הצלחה תמיד מאוימת".

מדוע שעקרת בית שמצליחה לממש את עצמה בטיפוח משפחתה וחבריה לא תיחשב הצלחה?

"בעיניי היא כן. יש ביטוי אצל אריסטו - 'אושר זה לחיות לפי הטבע האמיתי שלך'. את שואלת אותי מה זה החיים הטובים? זה כשמישהו חי לפי הטבע שלו".

איך אפשר לחיות לפי הטבע שלך כשהאתוס המודרני דוחק בך כל הזמן לצאת מאזור הנוחות?

"הבולשיט של 'רק תעשה את זה' הוא אחד האתוסים האיומים ביותר שהומצאו. אנשים מגיעים אליי ואומרים: אני רוצה לעבוד על החולשות שלי. אני אומר: תעשה לחולשות שלך אאוטסורסינג. בוא נראה איך אתה עושה את הדבר הנכון כשזה קל וטבעי לך.

הפסיכולוגיה ההדונית (צ'יקסנטימיהיי, דן גילברט, כהנמן) טוענת שאנחנו נורא גרועים בלנבא מה יעשה לנו טוב, וזה לדעתי בגלל שאנחנו לא קשובים למה נכון לנו. אני בנאדם שצריך המון זמן עם עצמו. אם אני לוחץ את עצמי להיות כל הזמן עם אנשים, אני בצרות. כשהייתי ראש החוג לפסיכולוגיה קלינית זה כל כך לא התאים לי. המחשב הפנימי שלי קורס מול בניית מערכת שעות. אני עם דיסלקציה ארגונית והפרעות קשב. מצד שני, אני אוהב לחשוב על הקשרים רחבים ומבניים, מנסה להבין לעומק בני אדם ולכתוב. להופיע? בגבולות. יותר מדי עושה לי לא טוב.

"עזבתי את התפקיד והיום אני משתדל לעשות את הדברים שטובים לי. אני מגביל את שעות הטיפול שלי בשבוע. הבנתי בשלב מסוים שלעזאזל הכסף, אם אני עובד יותר מ-15 שעות שבועיות זה מתחיל להיות לי קשה. היום, אחרי שהורדתי בשעות, אני נהנה מכל פגישה ופגישה, כי אני לא עושה יותר ממה שנכון לי. לצאת מאזור הנוחות זה בולשיט!

"מצד שני, ראיתי מנכ"לים של חברות גדולות שזה אזור הנוחות שלהם. הם לא נכנסים מזה ללחץ, הם בנויים אחרת ממני".

איך היציאה מאזור הנוחות יצרה משבר אצלך?

"לא הקשבתי לעצמי עד גיל 40. התחלתי להרגיש התקפי חרדה, עייפות נוראית, הרגשתי שלא טוב לי, והבנתי - משהו לא בסדר. עברתי שנתיים קשות כשסחטתי את הלימון יותר מדי. גם טיפלתי, גם פיתחתי סנדאות מנהיגות, הרציתי בלי סוף, עד שהבטריות שלי היו על אפס.

"למזלי התעוררתי ושאלתי את עצמי מה לא נכון. זה מפחיד אנשים לשאול שאלות. בשבילי לכתוב ספרים זה סיפוק מאוד גדול, כתבתי עשרה. כסף אני לא עושה מזה, למרות שחלקם מתורגמים ל12- שפות, אבל אני עושה את זה כי זה נותן משמעות לחיי. חיים נכונים משמעותם להיות קשוב לעצמך. השאלה המרכזית שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא האם בטקסטורה של היומיום החוויה של ההצלחה מרגישה נכון. לא מה שרואים בכותרות. אם אתה מרגיש שזה קורע לך את הצורה, אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה במקום הנכון. אנשים אומרים לי הרבה פעמים: 'אין לי ברירה'. גם אני יכולתי להגיד אין לי ברירה, אני חייב להמשיך לעבוד איקס שעות בשבוע. במובן הזה מה שחשוב הוא היכולת והאומץ להקשיב פנימה".

כיום פועלים בארץ כ-6,000 מאמנים שינסו להוביל אותך להצלחה.

"זה תחום שהיה צריך לעבור רגולציה, כי להרבה מאמנים אין מושג ירוק מה הם עושים. הם חושבים שמימוש עצמי זה להצליח. זו פרוורסיה. מימוש עצמי זה לחיות לפי מי שאתה. עצם הזיהוי של מימוש עצמי עם הצלחה זה עיוות של השפה".

"מושג האושר התרוקן מכל תוכן. אני מאמין ב-moment to moment well being. העניין של להרגיש שעשיתי משהו עם החיים שלי זה גם חלק מהwell being-. הכוונה שלי היא לא שלא תתאמץ, אלא שיש מאמץ שהוא לא נכון. למשל, הספורט הפופולרי בקניה הוא ריצה למרחקים ארוכים. ראי איך הקנייתים בנויים. הקרסול שלהם דק מאוד. באזרבייג'ן הספורט הפופולרי הוא הרמת משקולות והיאבקות. הם בנויים בהתאם - אנשים נמוכים ומוצקים. תחשבי מה יקרה אם אזרבייג'ני יגיד: 'אני צריך לצאת מאזור הנוחות שלי לרוץ למרחקים'. הכול יכאב לו כל הזמן, והוא לא יצליח".