מלכת המדבר ושבת המלכה: טיול שונה לגמרי

זה היה טיול "מלכת מדבר" שונה: נשים חילוניות ודתיות שיצאו יחד לטיול ג'יפים בפיליפינים, בין טרסות אורז, מערות נטיפים והרבה מפגשים אנושיים מרתקים

נופי ים / צילום: אפרת אהרוני

על מרפסת הגסטהאוס בבטאד, אל מול תמונת הנוף המדהימה של טרסות האורז המפורסמות, נעצרת הנשימה: שילוב מנצח של מראה יוצא דופן וחמצן שאוזל בריאות אחרי טרק של כמה שעות. זהו אחד מרגעי השיא ב"מלכת המדבר" לפיליפינים, מסע ג'יפים נשי אל ממלכת האיים המופלאה, ואני נפעמת בעיקר מהחיבור המדהים בין הטבע הגדול הזה שנגלה לנגד עיניי ובין מגע ידי האדם, שפיסל אותו באופן מעורר השתאות שכזה. קצת, אולי, כמו אופיו של המסע שאליו חברתי, שמלחים טבע ונוף אנושי לכדי יצירה קצת שונה מהרבה טיולים אחרים.

המסע הנוכחי הוא מסע משלב של נשים חילוניות ודתיות, ואנחנו נפנות לבשל לעצמנו את ארוחת הערב הכשרה בניצוחה של שפית הבית מהצוות המלווה. התיירים השוויצרים, שעוקבים מהצד במבט אנתרופולוגי משתאה, מרימים יותר מגבה כשהם מגלים שעד לפני כמה ימים כלל לא הכרנו זו את זו. אבל זה כבר נראה עבר רחוק, והעתיד הקרוב מצביע על ערב שכולו גורמה בסוף יום מאתגר ומתיש.

אלרגיה להעצמה נשית

הנה כמה מיתוסים רווחים על "מלכת המדבר", כפי שלמדתי מהר לגלות מהסובבים אותי ערב המראתי למחוזות נכר. מיתוס ראשון: הסבה חלקית למכונאות רכב. "אז מה", מגחך כל אדם שני למשמע הטייטל, "עכשיו תדעי לתקן פנצ'ר?". בפועל, יכולים כולם להירגע, מלווה את המסע צוות טכני מקומי צמוד, המטפל מיידית בכל בעיה (ולא, אף גלגל לא באמת התפנצ'ר) - חלק ממערך לוגיסטי משומן היטב, שעליו חתומה החברה הגיאוגרפית.

מיתוס שני: "אז מה, זה כמו 'הישרדות'?". התחרות, המשימות, האתגרים בפריים-טיים הטלוויזיוני - מציתים את הדמיון של כולם. בפועל, כמובן, אין הרבה משותף בין שני הדברים, גם אם מסע מלכת המדבר מזמן אתגרים משל עצמו - בחגיגת ריאליטי מסוג אחר לגמרי.

קיראו עוד ב"גלובס"


המיתוס השלישי מטריד גם אותי, אם להודות על האמת: המינון הדביק-מעצים-חופר, מחק את המיותר, של גוורדיה נשית שחוברה לה יחדיו. הטרמינולוגיה ה"מלכתית" שדבקה בכל העניין אינה מפחיתה מהחשש. "אין יותר אלרגית ממני לצמד המילים 'העצמה נשית'", אני אומרת לחבר קרוב ברגע של וידוי חרדתי.

"קחי כדורים נגד אלרגיה", הוא עונה לי, "ויאללה לדרך".

אבל הסיסמה האמיתית במסעות מלכת המדבר אינה "העצמה נשית". "עמימות" היא אולי מוטו מרכזי וגם, בעיקר - "לשחרר". כמו אחרי עמוד ענן בארץ לא ידועה, אנחנו נוהגות במשך 12 יום מנקודה לנקודה בעקבות הצוות המנחה - מדריכת התיירים, המלווה החברתית, הרופאה הצמודה וצמד אלופות הלוגיסטיקה; חוויה אחרי חוויה, שלב אחרי שלב. אין שום כוונה לגלות לנו מראש את הפרטים, וגם אנחנו, איך לומר בעדינות, לומדות מהר מאוד ליהנות מההזדמנות יוצאת הדופן לא להיות אחראיות. לא לתכנן, לא להוביל ולא לדעת-הכול-נקודה. לשחרר.

עם העמימות הזו אנחנו ממריאות למסע שמתחיל ב-16 שעות טיסה. את המדים של מסעות "המלכה", כמו שמהר מאוד נעבור לקצר בעגה המקומית, קשה לפספס. כל מסע והצבע האחיד שלו. רחבת הטיסות היוצאות בנתב"ג מתמלאת בטורקיז התורן והחיבור הראשוני יוצא לדרך. פסיפס מעניין של נשים שעוד נתהה על קנקנו בהמשך; מעט מהוסס, הרבה נרגש, הצצה אחרונה לכותרת טרגית מחדשות היום האחרון - ואנחנו באוויר.

למלוק תרנגולת לברכת הדרך

מנילה, הבירה הפיליפינית, היא כרך סואן ומרתק, כך אומרות השמועות. לנו, על כל פנים, אין הזדמנות לבדוק את זה מקרוב. בתום ארוחה לילית ממשיכים לעיירה הסמוכה קלארק. בתי העיירה, כמו גזורים מפרבר אמריקאי טיפוסי, מסגירים כי מדובר בבסיס אמריקאי צבאי לשעבר, שפעל כאן שנים למרגלות הפינטובו: הר הגעש האימתני שפער את לועו ביוני 1991, במה שנרשם כהתפרצות השנייה בגודלה בעולם במאה ה-20, לאחר 500 שנות שקט ליושבי ההר.

פינוים של אלפים מהם מבעוד מועד מנע אסון כבד יותר, אולם מאות אנשים נהרגו, ושטחי ענק נהרסו מן הזרמים ומהאפר הוולקני. ההשפעה על האקלים העולמי הייתה בלתי נתפסת, הטמפרטורה ברחבי העולם צנחה בחצי מעלה, וגם החורף הסוער במיוחד שידעה ישראל באותה שנה היה תוצר מתמשך של אפקט הפרפר ההוא.

האמריקאים, על כל פנים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולהתקפל חזרה לבסיס האם. למקומיים הפיליפיניים הותירו בירושה את ה"ג'יפני" - ג'יפים צבאיים שהולחמו להם יחדיו למעין ג'יפ תחש מוארך, המשמש כיום כמוניות שירות נפוצות, שבהן מצטופף מספר עצום של נוסעים - כולל, לפעמים, על הגג.

גם מהאפר הוולקני יצא לנו קצת מתוק. וכך, את יום שהותנו הראשון אנחנו מתחילות דווקא בספא פונינג המקומי, נקברות באפר וולקני עד צוואר, נמרחות בתוצריו ונרגעות במעיינות החמים שמפיק ההר הזה על כל תכולתו. את הדרך לשם אנחנו דוהרות בערוץ הזורם על ג'יפים פתוחים, מהזן המאפשר להתמתח מלוא הגובה, לפרוס זרועות לצדדים עם השיער המתבדר ברוח ועם כל החבילה שמריחה כמו חופש ושיכרון חושים. תחילתה של ידידות מופלאה עם התחושה הזו, ללא ספק.

המפגש הראשוני עם הג'יפים "שלנו" בבוקר יום המחרת, באקו-פארק הסמוך לעיר סנטיאגו, מעורר התרגשות רבה. גם אם לא באמת רבים הימים שבהם נבלה מאחורי ההגה, הוא בכל זאת נרשם כחלק מרכזי בחוויה, והציוות ברביעיות נעשה עוד בארץ. המדריך המקומי לא מרשה להתניע לפני שנצלח את טקס היציאה לדרך המסורתי, שבו נמלק לחרדתנו ראשה של תרנגולת המועלית קורבן לאלוהי הנשים, שנקרא (או שמא נקראת?) ללוות אישית את השיירה; זקנת השבט שלנו, צעירה נמרצת בת 64, נקראת לתרום את חלקה לטקס בעזרת נוצה חרוכה, ואנחנו רק מודות לאלוהים שלנו שהאלוהים שלהם שעה למנחה, כפי שדואגים המקומיים להרגיע - בטרם יוסיפו וישחטו בפנינו גם חזיר או ג'מוס.

מפגש עם ילדי השבט

נסיעה ראשונית מאתגרת נרשמת דווקא בסביבה עירונית, בתוך נהר הטוק-טוקים העצום והמבורדק. קצת סיוע VIP משטרתי לא מזיק, ואנחנו מתחילות לפלס את דרכנו מעלה, גם על המפה וגם בגובה פני הים. האי לוזון שבו אנו מתמקדות, אחד מבין 7,107 איים המרכיבים את המדינה הזו, הוא הגדול והמאוכלס שבהם. בין הררי הירוק שסביבנו מבליחות בקתות פשוטות למראה, וחבלי הכביסה המתוחים בכל מקום מושכים את תשומת לבנו, לא רק בגלל שיטת התלייה המיוחדת של הבגדים - על קולבים, אחד-אחד - אלא גם בגלל הלבן הבוהק- מכל-טייד שמושך את תשומת לבנו, ככובסות מדופלמות באופן בלתי ידני בעליל.

תרנגולות וחזירים הם חיית המחמד המועדפת, גם "בזכות" קרבות התרנגולים הידועים של ימי ראשון שמעסיקים פה את גברברי השבט היטב בסופי השבוע. קומה שנייה בבית, מספרים לנו, מעידה פעמים רבות על קרוב משפחה שעובד בחו"ל - פטנט כמעט רשום על-שם העם הפיליפיני, שמייצא 10% (כעשרה מיליון) מאזרחיו לעבודות מעבר לים.

עשרות שנות שלטון ספרדי הותירו לפיליפינים את שם המדינה, על-שם פיליפ מלך ספרד, ואת הנצרות כדת שלטת. האמריקאים שהגיעו אחריהם הותירו את האנגלית, שהשתרשה עם השנים כשפה רשמית לצד הפיליפינית (אחת מתוך 170 שפות מקומיות). לצד הנצרות הקתולית הנפוצה, וזו הפרוטסטנטית שקנתה אף היא לא מעט אוהדים, התפתחה וריאציה מקומית של "כנסיית המשיח" - Iglesia ni Cristo, שבניגוד למרבית זרמי הנצרות, שוללת את האמונה בשילוש הקדוש. בכנסיות האלה, שמעוצבות באופן זהה, כמו סניפים משוכפלים של מקדונלד'ס, אנחנו נתקלות שוב ושוב בערים שבהן אנחנו עוברות.

גם בתי ספר הם מחזה נפוץ כאן, עד אחרון החורים הנידחים. רבים מהם מתגלים לעינינו לאורך כל המסע, על כל מטר רבוע כמעט, ובזה שבו אנו מבקרות רבה ההתרגשות. הילדים בני שבט האיפוגאו מקדמים את פנינו במופע ריקוד ושירה מסורתי. המבוגרים המקומיים תורמים אף הם מופע נגינה משלהם, ומה שמסתיים בתשואות רמות של הקהל שוחר האנתרופולוגיה מוביל למשחק כדורשת חוצה תרבויות.

הילדים דוברי אנגלית, והשיחה איתם מתגלה כנעימה - הם נהנים מתשומת הלב של החוצניות שנחתו לביקור (וגם מהתשורות הקטנות שבדרך), ועטים על המצלמות בשמחה. הצצה בכיתות מגלה שמתמטיקה ומדעים הם חלק אינטגרלי מהתוכנית, ושיחה אקראית עם המנהלת המשקיפה מהצד מגלה שבתה, כמו רבות כאן שעוד נפגוש בקרובי משפחתן, עובדת בכלל בתל אביב. "רוצה אולי שנעביר לה מכתב?", מתעניינת מי מאיתנו, והיא מגחכת: "מכתב? בשביל מה? יש סקייפ".

טיול "שחרור"

הירוק מסביב תוקף במלוא העוצמה עם מדרונות ועם טרסות האורז של בנאווי. לעת ערב מזמן לנו מזג האוויר נסיעה מאתגרת במעלה ההר, לאכסניה במאיויו שבמחוז איפוגאו. את חברינו הטובים למסע, ה"באקטים" שבהם נתקלח, הכרנו כבר בערב הקודם. מי שטייל במזרח מכיר את השיטה: מים על הגז, דלי מים חמים ו"באקטים" קטנים, שאיתם שוטפים את הגוף בערבוב מי הברז הקפואים. עד סוף המסע לא נזכור איך התקלחנו אחרת.

מי שחיפש את המאפיין האישי-הנשי ימצא אותו באופן מתוגבר הערב: על תה ועוגות נחשפים אל תוך הלילה סיפורים אישיים, נוגעים, לעתים קורעי לב, קטעי פסיפס של תחנות חיים והתמודדויות וגם סתם חוויות מכוננות, גם מהזן המשמח - שגלגלו לכאן את החבורה הכוללת הזו. כל אחת נפתחת בקצב שלה, כל אחת עם המינון ועם הסגנון האופייני - אבל לאט-לאט נשזרים בטיול על נופיו (שעוד יבואו, ברובם, בהמשך) הסיפורים והדמויות שעושים אותו למיוחד לא פחות.

את הייחוד של המסע הזה כמשלב דתיות וחילוניות קשה להרגיש ברגעים הקטנים. ההבדלים סביב ענייני דת ומסורת מתאדים די מהר אל תוך החיבור האנושי הפשוט, וזה בדיוק היופי שבפורמט. ובכל זאת, לא עבור כולם הוא מובן מאליו: "מי היה מאמין", תאמר בהמשך אחת המשתתפות, "שאני אעמוד כאן ואגלגל חוויות עם מתנחלת, מה שנראה לי תמיד לא פחות מיצור מאיים עם קרניים".

עבור כל אחת כאן, מתברר, מדובר ב"טיול שחרור" כזה או אחר: מתקופה קשה, ממשבר חריג, מסדר יום תובעני ואפילו משגרה פשוטה ומבורכת. אפילו עבורי התגלגל המסע הזה, במקרה או לא, לתחנת ביניים על פרשת דרכים - הזדמנות מצוינת לנקות את הראש ולרענן את נקודת המבט בדרך אל התחנה הבאה.

ומי צריך את שידורי "האח הגדול" על תקן ניסוי פסיכולוגי, כשאפשר לקחת חבורת נשים מגוונת במיוחד - מנעד גילים שנמתח על-פני שלושה עשורים ומחצה, פריסה גיאוגרפית מרשימה, שלל עיסוקים מרתק ומגוון דעות וקווי אופי - ולראות כמה מהר הן מתערבבות זו בזו; כמה מהר צוללות לרובדי היכרות שנפרסים בנסיבות אחרות על-פני שנים ארוכות; כמה מעט משמעות יש להבדלים בהשקפת העולם - וכמה משמעותי מקומה של המוזיקה, שנשלפת כאן בכל הזדמנות ומזניקה את כולן בריקודים סוערים.

גם זה, כמובן, מצריך מידה מסוימת של שחרור לא בהכרח אופייני: "אל תגלו בבית שנהייתי חבקנית", צוחקת חברה טובה שהכרתי לפני יומיים.

שבת בין הטרסות

בחזרה לבטאד, יום המחרת: בתיו הציוריים של הכפר משתלבים בטרסות האורז הפרוסות לרגלינו, וגם החברה נעימה במיוחד - צעירי הכפר נהנים להפגין בפנינו לעת ערב את נגינתם בשירים מקומיים, בקלאסיקות מהאייטיז, ואפילו בשירי אריק איינשטיין ושלום חנוך שלמדו ודאי מתיירים קודמים, והנשים מסתובבות ומציעות לכל דורשת שחרור מופלא לכתפיים. "לישראלים קצת נמאס מתאילנד והם מתחילים לנהור לכאן", אומר המדריך המקומי, שגר בסביבה.

את הדרך הרגלית לכאן צלחנו בכמה שעות, מאתגרות במידה עבור מי שכבר אינה לגמרי בכושר, בלי להפסיק להתפעם מהנוף, ומהקלילות שבה מדלגים בין אותם ההרים בדיוק ילדים בדרכם לבית הספר, או עוברי אורח שחיים בכפרים הסמוכים. אפילו קיוסק נידח מפתיע על הדרך, בדמותה של קשישה מגובנת עם ארגז בקבוקי קולה למכירה.

הטראסות עצמן, בנות אלפיים שנות, הוכרזו זה כבר כאתר מורשת עולמית על-ידי אונסק"ו ומקבלות בשל כך תקציבי שימור. תכנונן ההנדסי מאפשר הזרמה מיטבית של מי הגשמים למשטחי הגידול של האורז, במפגן אסתטי מרהיב שהעין לא שבעה ממנו. ואורז, כידוע, הוא התמחות מקומית מובילה - לצד קוקוס, אננס וטבק.

אל העיירה סאגדה אנחנו מגיעות ביום המחרת, נכונות לבלות בה את סוף השבוע במתכונת שומרת השבת. לא לפני מסלול מאתגר של כמה שעות במערת סומאגינג - המרשימה בנטיפיה, במים המפעפעים ובבריכות הנוצרות במעמקיה, ומשכללת את יכולות ההתקדמות במרחב, באזור סלעי רווי בוץ וצואת עטלפים.

מלבד חבל טיפוס או שניים עומדים לעזרתנו במסלול הלא-פשוט ידיהן המושטות של המקומיים, שאוחזים לאורך כל הדרך בעששיות המאירות את דרכנו, וגם הברך שלהם שצצה בעת הצורך כמדרגה אנושית מזדמנת. לא מעט תיירים מקומיים מגיעים אף הם לחזות בפלא: כמו במסלול מיום אמש גם הם, משום מה, מפזזים בקלילות בכפכפי אצבע כאילו סכנת ההחלקה שממנה שבים ומזהירים אותנו - מהם והלאה.

המשמעות של "מסע משולב" מתגלה במלוא הדרה עם קבלת השבת בגסטהאוס מקומי. הדלקת הנרות בבגדי לבן, עם לא מעט חוויות לעיכול מהשבוע החולף, היא פסק זמן מבורך גם עבור מי שאינה רגילה בעצירה טוטאלית של הכול. השלווה שמזמן לנו היום הזה טובה לכולנו, וההזדמנות לחוות אותו דרך עיניים ומנהגים שונים מסקרנת לא מעט.

את הקברים התלויים שעליהם שמענו עוד מבני בטאד, אנחנו מגלים לנגד עינינו בטיול נינוח במהלך השבת. שילוב מעניין בין אמונות מקומיות לדת הנוצרית השלטת מערבב על צלע ההר ארונות תלויים, חלקם בליווי צלב, לצד ארונות קטנים שבהם מקופלים המתים בתנוחת עובר - וכאלה שכיסאות תלויים עליהם. על הכיסאות האלה, מספרים לנו, מושיבים את המת כמה ימים אחרי צאת נשמתו מהגוף - כשמקורביו מגיעים להיוועץ ברוחו ולבקש את ברכתה.

"אתם, בחברה המערבית", אומר לנו המדריך המקומי תוך התנצלות מראש על נימת הביקורת, "מרחיקים את מתיכם מעליכם. כשקרוב משפחה מתבגר, אתם שולחים אותו לבית אבות. כשהוא נפטר, אתם קוברים אותו רחוק. אנחנו, לעומת זאת, מבקשים להישאר קרובים לרוחם, ומשאירים אותם כאן, אצלנו, בחצר הבית". מי שמת באופן לא טבעי, הוא מסביר, נקבר על צלע ההר מנגד.

בעקבות ההגדרה לאושר

בתום ראפטינג רב תהפוכות בנהר הצ'יקו הסואן אנו מגיעות אל הכפר נה-ננג, שם נבלה את הלילה הקרוב בבתי משפחות מארחות. שבט הקלינגה המקומי נודע בעבר בקרבות שבטים עקובים מדם, שבאו אל סופם עם הסכמי שלום והקמת מועצה משותפת לנציגי השבטים. הגברים התפרסמו בגופם המקועקע, קעקוע לכל יריב מנוצח, ואילו נשות הקלינגה, שנציגות מהן מנסה לשמר עד היום את מסורת הקעקועים העתיקה, החלו כקונטרה פמיניסטית לקעקע את גופן עם כל מאהב שנוסף לרזומה.

קשה לתאר את האנשים מסבירי הפנים האלה כשבט שוחר קרבות. האירוח, גם אם פשוט, נעשה בלב חפץ ובשמחה גדולה, והשיחה עם המשפחות - לצד הצצה סקרנית בבתיהן - חושפת נקודות השקה שונות לצד ההבדלים הקיימים. קירות עטורי תמונות משפחתיות, חדרי ילדים עם משחקים מקומיים. מכונת כביסה מדי פעם (אבל הבאקט, הו, הבאקט הנצחי). הילדים משוויצים בשירת להיט אמריקאי מהעת האחרונה. בבוקר יצעדו במורד הנהר עם מגבת על הכתף, מברשת שיניים ומדי בית הספר - לבן-טייד וכחול-סמינר - כדי לרחוץ את גופם בזרם ולהתארגן ליום לימודים נוסף.

יש משהו מהפנט בפשטות הזו מסביב. בנינוחות מעוררת הקנאה, בשלווה על-פני האנשים, בכמויות הירוק הבלתי נתפסות וגם בעצם המחשבה - מה, לעזאזל, פותח פה מהדורות חדשות אם מישהו בכלל טורח לעקוב. כולם נראים עניים למדי ומאושרים להפליא, וכאילו מציבים בעצם קיומם מראה גדולה ומטרידה אל מול עינינו, ובה תלויים ומודחקים היטב חיי טרפת מערביים טיפוסיים הממתינים לנו אי-שם בבית. "מה צריך יותר מזה", אני שומעת נאמר שוב ושוב לאורך המסע, וגם: "באיזה עולם פסיכי אנחנו חיים", ויודעת שעם כל הדיבורים היפים - כבר בתחנה הקרובה נסכים למכור את נשמתנו תמורת בדל מזדמן של וויי.פיי.

בדרך לשדה התעופה שממנו נמריא חזרה למנילה, בדרך לתחנה הבאה במסע, מתפתח בקשר של השיירה דיון ברומו של עולם. מה יכולנו לקחת מהעולם הזה, ובמה יכולנו לתרום לו דווקא? יש משהו מבלבל בתרבות שבה סלולר וטאבלט כבר תפסו את מקומם, אבל צנרת ראויה או מים חמים בברזים הם לא פחות מפריבילגיה. גם את האתגרים ואת העניין שיכולים חיי הכפר הרגועים לייצר לאורך זמן קשה לנו מאוד לדמיין, למרות הקנאה שהם מעוררים.

השכלה, קדמה, תרבות, מדע, יזמות - האם מוטל עלינו הכה-מלאים בהם (ובעצמנו) "לגלות את האור" למקומיים? או שמא פתיחת צוהר לעולם של שפע עומדת בקו ישיר עם פגיעה ברמת האושר ועשויה לקלקל בדיוק את הדברים שקוסמים לנו כל-כך באופן החיים הנינוח הזה?

ההגדרה שלנו ל"אושר" עתידה להתחלף באי פורטו דה גלרה. את ההפלגה הלא פשוטה על מעבורת רעועה בדרך אנחנו מדחיקות (ועוד יותר מזה - את הצורך בהפלגה חזור), ומתמכרות לפינוקים של "קוקו ביץ'", אתר תיירות עתיר פסיליטיז מתבקשים - טיפולי יופי, בקתות במבוק וערסלים תלויים בין עצי קוקוס. 24 שעות מרגע שנעזוב את פיסת גן העדן הזו, ננחת חזרה בארץ. ניזכר בסלוגן המסחרי "תחזרי, תביני", ונקווה שאולי, בכל זאת, החוויה תמשיך לעבד את עצמה מספיק זמן אחרי הנחיתה במציאות הישראלית.

כשתחזרי, רק תתחילי

ב-17 השנים האחרונות, מאז יצאו לדרך, קנו להם מסעות "מלכת המדבר" שם בזכות יעדים אקזוטיים, אתגרים עם תדמית אקסטרימית והרבה בונדינג נשי. גם אם כיום הם נאלצים להתמודד עם תחרות קשה (בעיקר מצד "מאגמה צ'אלנג'", שהקימו יוצאות מלכת המדבר), השכילו בחברה הגיאוגרפית לשכלל את המותג ולייצר לא רק מוצר תיירותי - אלא קהילה רבת רבדים, שהטיול הוא רק הצעד הראשון בדרך.

כ-7,000 נשים יוצאות מלכת המדבר מאוגדות כיום במועדון, שכולל טיולים בארץ, ערבי הווי, התנדבות קהילתית, קבוצת נטוורקינג פעילה והרבה גאוות יחידה, שנבנית לאט-אבל-בטוח כבר ממפגש ההיכרות הראשוני. זו נוצרת בין השאר באמצעות מדים אחידים, טרמינולוגיה מיוחדת ופעילות חברתית שוטפת במהלך המסע.

צוותי הליווי, ההדרכה והלוגיסטיקה נבנים אף הם בעיקר על יוצאות "המלכה". התוצאה: מותג חזק ומצליח, כמו הקשרים האישיים שהוא מצליח לרקום בין הקליינטיות שקונות ובונות אותו.

בקיץ 2016 תצא "מלכת המדבר" לקירגיזסטן (3,490 דולרים) וליוון (2,490 אירו), ובתכנון גם מסע קולינרי חדש עם מיכל אנסקי, "מלכת השוק", בגיאורגיה (2,199 אירו). מסע ימי מיוחד ייצא לשיט במפרצי התכלת של יוון "מלכת הים" (2,480 אירו). המסעות יתקיימו בחודשים יולי-אוגוסט 2016. המיונים למסעות יתקיימו ב-19-20 במאי 2016.